עיונים זבחים דף פ”ה | חנוכה והיסטוריה (ח”א)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: ידוע דלא הוזכרה הלכות חנוכה בהמשנה (ועיין בשיעור לסנהדרין דף ו׳). והאמרי שמאי מר׳ שמאי גינזבורג (המשמש אצל האמרי אמת מגור) העיר עוד דאפילו בזוה״ק לא הוזכרה חנוכה כי אם פעם אחת. וביאר ד״ר משה בנוביץ דאפילו הברייתא על חנוכה בשבת דף כ״א ע״ב היא רק ברייתא בבלית. וביאר הרב ד״ר גבריאל ווסרמן עפי״ז בהרצעה במכון כרם דבדרך כלל הפיוטים מבוססים על מדרשי חז״ל להרחיב את הסיפורים. אבל בחנוכה לא מצאו מקורות בחז״ל, והוצרכו הפייטנים לסמוך על מקורות שאינם מחז״ל כגון ספר המקבים. ובשנת 1891 עלה פולמוס כשחז״ס (חיים זליג סלונימסקי) בעיתון הצפירה פירסם מאמר שפיקפק בההיסטוריה של נס פח השמן, שלא הוזכרה בהמקורות בימי בית שני והוזכר בהן רק הנס של נצחון המלחמה אשר מחמת זה קבעו חנוכה (אשר כבר העירו האמרי שפר והחמדת הימים בזה) ולא הוזכרה הנס כי אם בהבבלי לאחריה. ודייק דגם הרמב״ם לא האמין בזה כיון שהשמיט התיבות של ״נעשה בו נס״ שנזכרה בהברייתא בשבת וכדרכו הכללית למעט בנס שהיא חוץ לדרך הטבע. והרבה יצאו נגדו מחמת זה וכמו ר׳ יעקב ליפשיץ פלמס נגדו, ואפילו עיתונות הגוים יצאו נגד זה. אבל י״ל בזה דהנה הקדושת לוי (שהיה ג״כ ת״ח מופלג ולמדן) בקדושה ראשונה לחנוכה הביא דדן הטו״ז באו״ח סימן תרפ״ב ס״ק ה׳ במה שדן הלבוש אי אמרינן בימים ההם ״ו״בזמן הזה (אשר פשטות כוונת ״בזמן הזה״ היא על התאריך הלז שאז אירע הנס אז), וביאר דבכתבי האר״י דכל הנסים שנתגלו בימים הקדמונים מתעוררין ומתגלין משוב בכל שנה ושנה, וזהו נמי הענין בהא דאמרינן בפסח ושבועות ״זמן״ חירותינו ו״זמן״ מתן תורתינו דההארה הלז מתגלה משוב באותו החג. ולכן לא קבעו הנביאים וחז״ל יו״ט על הנסים במלחמת סיסרא או סנחריב, כיון דראו דאין ההארה הלז יורד משוב בכל שנה. ולכן קבעו החג של חנוכה רק ״לשנה האחרת״ כשראו שמתגלה שוב ההארה הלז בכל שנה ושנה. והיינו דקבעו החג בישראל כיון דראו בזה דיש לה שייכות ומשמעות לישראל בכל שנה ושנה, ואינה מקושר רק להאירוע ההיסטורית. וכעי״ז כתב הרמח״ל בדרך ה׳ (ח״ד פ״ח אות ג׳) והעבודת ישראל והשפת אמת האריכו ג״כ בזה. וזהו דאסר הרמ״א באו״ח סימן תס״ח להקיז דם בשום ערב יו״ט, וביאר המ״א כיון דבעת במתן תורה יצא שד ששמו טבוח אי לא היו מקבלין התורה וסכנה להקיז דם אז, ומשו״ה אסרו ג״כ בכל ערב יו״ט ולא רק בשבועות. וביאר המחצית השקל דהיא מפני הענין הלז דבכל שנה ושנה מתעורר שוב האירוע של היו״ט, ואינה רק אירוע היסטורית. וזהו נמי בהא דבפסח חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, דצריך לעורר בעצמו את הענין של החג שאינה רק כסיפור דברי היסטוריה בעלמא, והאריך היסוד ושורש העבודה (שער ד׳ פ״ו) דזהו בכל ענין הודאה שקבעו חז״ל על אירועי היסטוריה. וכמו״כ מצינו דכל הסיפורים בהתורה וכדומה בעם ישראל המה כזה דמכניסין אותן לתוך חווייתן על העולם אף בזמן הזה. וההִיסטוֹרִיוֹן ד״ר יוסף חיים ירושלמי בספרו זכור האריך בענין ההיסטוגרופיה של יהדות, דהיהדות היה הראשונה שהעניקה משמעות לההיסטוריה לכל אורך החיים קיומם. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w