עיונים זבחים דף ק”ג | שם ”לוי” ושם ”כהן”

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: כדביארנו בשיעור לדף ק״ב רצו חז״ל בהאגדות שלהן ודרשותיהן להביע רעיונות בזה השייכים לימיהם עפ״י סיפורים (שאכן יש בהם גרעינים של אמת ההיסטורית), אבל לא היתה כוונתם במדרשם להציג ההיסטוריה של זמניהם וכדומה; וזהו בהא דלדוגמא דרשו את נח בין לשבח ובין לגנאי, דדרשו את זה למה שהיה נוגע לימיהם ול״ד לדמותו של נח המקראי. (ומזה אכן נבע דרכי הדרש של ימינו דהעניקו שיטות הלכתיים לדמותי המקראיים.) וזהו נמי שמתחת הא דדרשו חז״ל בברכת יעקב לראובן ד״פחז״ כמים אל תותר, עפ״י נוטריקון (ב״ר צ״ח) דמתחילה דרשו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הנוטריקון בזה בדרך גנאי כפשט הכתוב, ואח״כ שינה אותה ר׳ אליעזר המודעי בניגוד לפשט הכתוב לשבח, כשהפך הסדר של הנוטריקון. וכמו״כ הביא הבבלי את זה בשבת דף נ״ה ע״ב, דלא חטא ראובן באמת כפשט הכתוב. והיא דכל ענין הסיפור בזה של התורה היתה ללמד לנו מסר בימיה, ואכן כששינה ר׳ אלעזר המודעי את זה בימיו, היה ג״כ כדי ללמד המסר שהיה נוגע לימיו. ונמצא מזה דאכן אע״ג דאין הדרש שוה למישור הפשט, אפ״ה מחזקת את עומק הפשט עי״ז דמבהיר את חומרה וכוונתה של הפשט במה שרצה להגיד לנו במסר הסיפור. ובאהלי יעקב (פ׳ וארא תש״ג) כתב דרש״י פי׳ דכשהוכיח הקב״ה את משרע״ה אהא דאמר למה הרעות, כתב דאין הדרש מתיישב לפי הפשט, אבל אפ״ה הביא רש״י את המדרש ללמדינו דלא הרי המדרש כהרי הפשט. והיא דבעת דמטרת הפשט היא רק לפרש הכתוב בקשיחית, מטרת המדרש לעומתה היא לקשר אל המקרא ההלכה במה שיעשו והאגדה שמלמד אותנו מוסר, ולכן הביא רש״י את המדרש שהיא כדי ללמד לנו המוסר שזהו הכלי של המדרש בתוך התורה, אשר התורה היא חומרה של הקב״ה ללמד אותנו כל דבר בהחיים. וזהו ג״כ שמתחת לסוגייתן לגבי מתי נתכהן פנחס, ובמעמדו של משרע״ה בכהונה, ובהא דצריכין לכבר המלכים אפילו אי המה רשעים. והיינו דהמסר שרצו להעניק בכל זה היתה נוגע לימיהם. וכדאמרנו בשיעור לדף ק״א הדיון בפנחס היתה לגבי מעמדן של בני צדוק לכהונה. והמסר של הדיון אודות מעמד הכהונה והמלוכה של משרע״ה, היתה לגבי העימות שבימיהם לגבי גישת חז״ל למעמד הכהונה בהנהגת העם והמלוכה שאין לערב ביניהן, וכדהארכנו בהמבוא למס׳ הוריות. וג״כ רצו בזה להגיד על מעמדן של בית הנשיא שהיתה במקביל להמלכות בימיהם, שהיתה עימות ביניהם וחז״ל וכדהארכנו בשיעור לסנהדרין דף צ״ד ובשיעור לסנהדרין דף ק״ג-ק״ד. וד״ר ב. אליצור בספר דיוקן בשביל הדורות האריך בזה דרצו חז״ל בזה להעדיף הנהגת המלוכה מעל הנהגת הנבואה כיון דהיא כריזמטית ואינה פרגמטית כ״כ, ולכן יש לציית להנהגת הנשיאות אע״ג דאכן אינה בשוה להנהגת החכמים שהיו ממשיכי הנביאים. וכעי״ז כתב ד״ר ורד נועם בזה במאמר A Suppressed Primordial Priestly Lineage and Its Liturgical Revival דיכולין לבדוק את ערכי הכתות בימי בית שני באיזה דמויות בתנ״ך העדיפו ותיארו. ומצינו דהעדיפו חז״ל את דמויות המלכים ואפילו הרשעים, מעל להנביאים. והנה בתמיד דף כ״ו ע״א למדו חיוב שמירה במקדש בין להלוויים ובין להכהנים מהפסוק החונים לפני המשכן משה ואהרן ובניו. והקשה הראב״ד דאי משה היה ג״כ כהן האיך למידין מזה שמירת הלוויים? ותי׳ דכיון דעכ״פ לגבי מראות נגעים אינו ככהן לכו״ע, אכן אינו ככהן גמור והוי כלוי. וכעי״ז הקשה המקדש דוד (סימן י׳ אות ה׳) דבערכין דף י״א ע״א דרשו את שירת הלוויים מהא דכתיב משה ידבר ואלקים יעננו בקול, והא הוי כהן? וכן הקשה הביאה דספרי דהא כהן דעבד עבודת הלויים היא במיתה, והאיך היה יכול משרע״ה לשמש ככהן? ותי׳ ג״כ דכיון דלענין נגעים אינו ככהן, אכן הוי כלוי לזה ג״כ. והגר״ח בהל׳ איסורי ביאה פט״ו הקשה דבבכורות דף מ״ז פסק הש״ס דכהנת שנבעלה לגוי וילדה חייב בנה בפדיון הבן כיון דנתחללה והוי דינה כישראלית. והקשה דהא לווייה שילדה היא ג״כ פטורה מפדיון הבן, וא״כ אפילו אי נתחללה מדין כהנת עדיין הוי עכ״פ כלוייה ויפטרה מחמשת הסלעים מחמת זה? וכמו״כ הקשה המנחת חינוך (מצוה שצ״ה) מכתובות דף כ״ו דכהן חלל אין נותנין לו מעשר והא הוא עדיין כלוי ויטול מעשר מחמת חלק הלוייה? ותי׳ הגר״ח דכהונה מפקיע שם לווייה לגמרי ואינו לוי עוד ואינו כ״כהן וגם לוי״, אלא כיון דהוי כהן נפקע ממנו שם לווייה לגמרי וכשנתחללה נתחללה לגמרי דכבר אינה לווייה מעיקרא. ולפי״ז ביארו האחרונים דהגדרת משה דהיה ככהן היינו שלא נפקע ממנו דין הלווייה כמו בשאר כהן, ולכן לא היה יכול לראות הנגעים. והענין בזה היא דמשכבר נבדלו הכהנים להיות משרתים לפני ה׳, כבר נתעלו בחשיבותן מעל הא דהמה בני לוי בן יעקב. אבל בספרות הכהנית מימי בית שני אכן העדיפו דמותו של לוי כאב הכהונה. ונמצא מזה דבדיון חז״ל במעמדו של משרע״ה כלוי וכהן לעומת כהנים בני אהרן בסתמא, אכן פלמסו נגד אלו הכתות שהעדיפו ואימצו את מעמדו של לוי. וביאר ד״ר נועם דלעומת שארי הכתות שבימיהם, כמו בספר היובלים, שאימצו את דמויות של חנוך ונח (שראו בו כאדה״ר השני שממנו הושתתה העולם, וחיבר ספר על הקרבנות מזקינו חנוך, וספר היובלים ייחס לו חג השבועות ולוחות השמים) ולוי שהורישו מזה לזה את דרכי עבודת הכהונה לבניהם, לא אימצו חז״ל בכלל את הדמויות של חנוך (שראו בו חז״ל בעיה נוצרות כיון שלא מצינו בו לשון מיתה) נח ולוי; ואכן דרשו דמת חנוך מחמת חשש של רשעת בני דורו, ודרשו את נח לגנאי, ודרשו דהוכיח יעקב את שמעון ולוי סמוך למותו. ולכן אכן חילקו חז״ל לגמרי בין הכהן והלוי. אבל עדיין נשאר הרעיון של ספרות הכהונה בנוסח התפלה של ימים נוראים בהא דמזכירים בה את נח ובפיוטים שהוזכרו שם את לוי. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w