עיונים זבחים דף ק’ | תפיסת חז״ל על מעמדם של בעלי מום (ח”א)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: הרב ד״ר יהודה ברנדס בריש מאמרו האנשים החשו"בים שבינינו: צלם אלוקים של חרש שוטה ובעל מוגבלות, כתב דמנהג העולם המתקדמת בהומניזם שנמנעים מלתאר סוגי אנשים באיזה תואר, ובמיוחד כשפוגם בהקבוצה הלז [Politically Correct]. אבל אפ״ה כשצריכין לדון באיזה קבוצה מוכרחים להגדיר אותן באיזה הגדרה, ומכינים אותם באיזה תואר חליפי (ואפילו חז״ל עשו ככה כגון לגבי סומא שקראו אותו סגי נהור). ובעבור הזמן הכינוי החליפי נעשה ג״כ שם בזוי שמבייש את הקבוצה, וצריכין להמציא כינוי חדש משוב, וחזור הלאה והלאה. ולכן תיאר את הקבוצה הלז ״אדם חשוב״ שהיא ר״ת ״ח׳רש ש׳וטה וב׳עלי מוגבלות״. וז"ל: מנהג העולם שכחלק מתפיסת עולם מתקדמת, המשקפת נאורות, הומניזם ושוויוניות, נמנעים מלכנות קבוצות אנשים בהגדרות מתייגות, במיוחד כשיש חשש שהתיוג מכיל במפורש או במובלע עלבון או השקפה פוגענית כלפי הקבוצה. מקובל לקרוא לזהירות הזאת בשם: ״תקינות פוליטית". עם זאת כאשר נדרשים לדון בקבוצות אנשים בעלות מאפיין מסוים, חייבים להגדיר ולפרש במה מדובר. כיוון שנזהרים מלהשתמש במסמן שנפסל מסיבות של תקינות פוליטית ולשון נקייה, ממציאים כינוי חלופי. כעבור זמן מה הכינוי החלופי עצמו הופך להיות מונח מתייג שנאסר לשימוש. לפיכך צריך להמציא מונח אחר, לגיטימי, שישמש חלופה מוכרת לכינוי הידוע, עד שגם הוא נהפך לאסור, וכן הלאה. במקורות העבריים המסורתיים פתרו לפעמים את הבעיה על ידי השימוש בלשון ״סגי נהור".תוך כדי כתיבת המאמר מצאתי את עצמי מתפתל בין שלל הכינויים המותרים והאסורים עבור נשואי המאמר הזה, ולכן המצאתי לצורך המאמר מונח חדש: אדם חשו״ב. ראשי תיבות: חירש, שוטה ובעל מוגבלות. וזהו הענין בדיון חז״ל והתורה, דמחד גיסא אימצו את מעמד של הסומא וכדומה שאין להטיל מכשול לפניו וכדומה, אבל מאידך גיסא דנו במה ששייכים בעולם ההלכתי להקבוצות הללו. (וצריכין להיות מודעין בסתם דלאו כל דבר פרוגרסיבית היא לטובה, וזהו בשינוי כל ערך שהיא. וזהו בהבעיה הלז דצריכין לדון בזה שאמת ולא לכפוף בכל פעם להרגש בזה.) וכדהזכרתי בשיעור לדף צ״ט התפלמסו חז״ל עם שארי הכתות שבימיהם שראו בהבעל מום כאיש שפגום בנפשו ובמהותו ג״כ, ולכן אינם ראויים בין לעבודה ובין לאכול הקדשים. וזהו דמגילת דמשק פסלו, אף מבער מה שכתוב בהתורה, את האויל והמשוגע והפתי והסומא והחיגר והחרש לבוא אפילו אל תוך העדה, כי מלאכי הקודש בם. וכמו״כ היא במגילת סרחים (סרח העדה) דאיש מנוגע (והחוקר יעקב ליכט ביאר דהשתמשו במונח ״מנוגע״ בין לבעל מום ובין לטמא) ויש לו מוגבלות בבשרו ואיש זקן שכושל אל יביא להתייצב בקהל ה׳ כי מלאכי קודש בם. והחוקר ליכט ביאר שהרחיבו בזה את הדין של ממזר ופצוע דכה שהיא שאינם יכולין להשתתף בכלל בקהל ה׳. והתוס׳ בנזיר דף כ״ג ע״ב הביא מהב״ר (נ״ב) דעמוני ומואבי הוי טמאים ממש בהא דאסורים לבא בקהל ה׳. וכמו שלעומתם צימצמו חז״ל את הדין של הממזר וכו׳ שהיא רק לגבי נישואין וכדהארכנו בהמבוא למס׳ הוריות (ח״ד), כמו״כ צימצמו חז״ל את הדין בבעל מום דאע״ג דאכן פסול להעבודה, וכהטעם שהבאנו בשיעור לסנהדרין דף ל״ו מהמו״נ (ח״ג פמ״ה), אבל אפ״ה חולק בהקדשים - והיינו דבעצם הוי הבעל מום אפילו ראוי לעבודה רק שאינו יכול לעבוד בפועל ממש. וזהו דלהלן בדף ק״ב ע״ב קבע הש״ס דאפילו אי הדין בזה באכילת קדשים היא משום דרק הראוי לעבודה חולק, אבל אפ״ה רבייה התורה להבעל מום שאוכל, או דהדין היא רק בראוי לאכילה, שכולל ג״כ הבעל מום, ולא ברק אי ראוי לעבודה (ועיין מזה בדף צ״ט לגבי המחלוקת רש״י ותוס׳ בזה אי קיימת לבסוף דין של ראוי להקרבה בחלוקת אכילת הקדשים). וזהו אע״ג דכדהבאנו בשיעור לדף צ״ט הענין בחלוקת הקדשים היא בין משום זה דהוי חלק מהעבודה ובין דהוי משום שכר עבודתן. והמתח הלז בין הא דאוכלין את הקדשים משום שהיא חלק מהעבודה והוי דבכר שבקדושה ובין הא דהיא שכר חלף עבודתן מצוני ג"כ בתשובות המהר״ם מרוטנברג (סימן קי״ב בדפוס לובלין) שהביא מר׳ יצחק מבוהמיה (הר״י הלבן) דאכילת הקדשים היא שכר הכהנים חלף עבודתן אע״ג דהיא דבר קדוש, כיון דאכן הוי העבודה טירחא יתירה ועד כדי סכנה. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w