עיונים זבחים דף ק”א | תפיסת חז״ל על מעמדם של בעלי מום (ח”ב)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: כדאמרנו בשיעור לדף ק׳ עסקו חז״ל לצמצם את ההגבלה ההלכתית של הבעל מום, דחולק בהקדשים כיון דראוי לעבודה במהותו אלא דבפועל אינו עובד ולכן מגיע לו אכילת הקדשים כחלף העבודה. וזהו במנוגד לשארי הכתות שבימיהם שהרחיבו את הפסול של הבעלי מום עד כדי שלא הרשם להיכנס לירושלים כטמאים. ובספרי במדבר (פיסקא פ״ג) דרשו חז״ל מענן ה׳ יומם דהענן היתה ג״כ על החגרים והסומים והזבים והמצורעים. וביאר הרב ד״ר מנחם כהנא דמזה רואין דבימיהן אכן היו אלו שהכניסו את החגרים והבעלי מומין עם הטמאים. והיא דראו את המום שבא על הבעל מום משום עונש, שמראה על מהותו של אדם. ובזה מצינו דסבר הש״ס דמום קבוע אפשר דקיל יותר בזה ממום עובר, כיון דרחמנא חייס עליו, משא״כ המום עובר שאפשר שהיא משום עונש שלאחריו אכן יתקן שוב. אבל הרמב״ם ביאר במו״נ (ח״ג פמ״ה) עפ״י דרכן של חז״ל דהא דפסל התורה את הבעלי מום לעבודה היא רק משום כבוד העבודה של המקדש, שיחשבו אותה כדבר רמה, אבל לא מפני שהמה פגומים במהותן (וי״ל דלכן הרחיבו חז״ל את רשימת המומין כיון דלא ראו בה פסול הלז שמראה על תוכניתו של האדם, ואלא היא דין בפנ״ע). וי״ל דזהו דפסקו חז״ל בתוספתא בברכות (פ״ו ה״ג) דכשרואה בעלי מומין יאמר ברוך משנה הבריות או ברוך דיין האמת, להראות דגם המה הם בתוך מערכת ההלכתית בחשבון מאת ה׳. וזהו דקבעו חז״ל בוי״קר (ז׳ ע״ב) דכל מה שפסל בבהמה הכשיר באדם, כמו דפסל שבור בבהמה אבל הכשיר את זה באדם דלב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. והיא במגמתן של חז״ל דאדם שבור היא מרוצה לפני הקב״ה, ועכ״כ דאמר ר׳ יהושע בן חנניא בתענית דף ז׳ דאילו היו הת״ח שאינם מכוערים מכוערים יותר, היו חכמים עוד יותר (דאז היה שפל בעצמו והיה לומד יותר), וכמו״כ ביאר רב ששת בברכות נ״ח דאפילו כשהיה סומא היה יודע מתי יבוא המלך עוד יותר מאלו שהיו רואין. והמהר״ם מרוטנברג (דפוס קרימנה סימן רי״ט) פסק דפשוטה שמי שנפלו ידיו ל״ע כשר להיות ש״ץ דהקב״ה רוצה בלב נשבר ונדכה, ורק בכהנים לעבודה פסל התורה את הבעל מום. והנה סיגנונן של מסכתות מדות ותמיד לגבי תבנית המקדש משונה מסיגנוני שארי מסכתות בש״ס, וכמעט שלא הוזכרה בהן מחלוקת. והרב ד״ר מאיר בר-אילן במאמר האם מסכתות תמיד ומדות הם תעודות פולמוסיות (קובץ סידרא שנת תשמ״ט), טען דעפ״י הכתבים והספרות שיש לפנינו מכת קומראן, אלו המסכתות חיברו חז״ל בפולמוס נגד שארי הכתות שבימיהם בגישתם להמקדש. ובזה ביאר דבהמשנה במדות (פ״ב מ״ה) קבע התנא דבלשכה מזרחית צפונית במקדש היו הכהני בעלי מומים בודקין את עצים להמערכה שלא יהיה בהם תולעת. והיינו דאכן עבדו הבעלי מומין ממש, במדת מה, במהקדש, בזה שבדקו ותיקנו את העצים ממומן מהתולעת. וזהו כנגד שיטת שארי הכתות שדחו את הבעלי מומין מירושלים לגמרי, ועכ״כ שהכניסו חז״ל את הבעלי מומין אף להמקדש. ובקידושין דף נ״ג פירש״י דבעל מום חולק ההקדשים כיון דאכן עבדו בלשכת העצים. והקשו האחרונים דהא הש״ס בסוגייתן קבע דאין להלן חלק בעבודה? ואפשר דאכן כנ״ל ראו אותם חז״ל כראוי לעבודה אלא דלמעשה אינם עובדין ממש בהמקדש בהקדשים. וכמו״כ הביא הרב שאול ליברמן בספרו יון ויוונית (עמ׳ 272) דבכל התרבותים נתבטאו מורא המקדש בחוקים מסויימים שגילמו את עמדתם להמקדש, ולכן אסרו אנשים טמאים או אינם לבושים כהוגן להיכנס למקדש, והיוונים הוסיפו אף עוברי עבירות מסויימים ואבלים. אבל חז״ל צימצמו את זה דאונן יכול ליגע בקדשים דאינו כטמא. ובזה צימצמו חז״ל ג״כ דברגל נחשבים הכל כחברים וטהורים. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w