עיונים זבחים דף קי”ב | ניסוך המים (ח”ב)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: א). כדהבאנו בשיעור לדף קי״א היתה שיא חג המקדש בסוכות בשמחה בהשתתפות כל העם בתוך המקדש לשמחת השואבה בניסוך המים שקבעו אותה חז״ל כהלל״מ, אשר כתות הצדוקים והכהנים התנגדו לזה. וי״ל בזה דד״ר ישראל תא-שמע בספרו הלכה מנהג ומציאות באשכנז ביאר דבאשכנז אימצו את המנהג להלכה, וביאר דעולם ההלכה היא חומרו של מעשה המצוה, והמנהג לפרטיו היא צורתו והיא הנותן לה את עיקר משמעותו - דאין צורה בלי חומר אבל ג״כ אין משמעות לצורה בלי חומר. ותפקיד המנהג חוסם את הפרטים ומעשים רבים של גולם ההלכה הכללית, שהיא רק מה ומתי לעשות על הכלל והמנהג מעניק אליה את המשמעות בפרטיה בביצועה, ולכן אין אפשרות לראות את המנהג כנופל בערך לחיובי הלכה אלא אף עולה עליה. וזהו נמי דחגיגת פרטי המצוה בשמחת החג נשתנו להכהנים שחגגו אותה בפרטי מנהגיה, לעומת דרך חגיגת הפרטים האיך חגגו אותה שאר העם. והנה יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים (ספר ג׳ עמ׳ 298) כתב דהפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת האבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשו״ה דחו אותם כת הצדוקים דסברי דיש לחשוב כחוקים רק מה שנכתב, ובענינים אלו היו ביניהם דיונים וחילוקי דעות גדולות. והעם היו כרוכים אחר הפרושים ולא אחר הצדוקים האליטים. וה״מסורת אבות״ שהזכיר היינו כענין הגדרת ה״מנהג״ של ד״ר תא-שמע שהיו הפרטים והמנהגים שהיו כרוכים עם האיך לקיים את חוקי התורה הכלליים. ולכן כרכו אחריהם העם כיון דאימצו והעריכו את אורח חייהם בהאיך קיימו את דתן. ומצינו דבברית החדשה כתב מרקוס (פ״ז א-ג ה-ח) הביא דהפרושים והסופרים הוכיחו תלמידי ישו על שלא נטלו ידיהם כיון שהזניחו מה שמסרו להם הזקנים, והשיב ישו להם מדברי הנביא דאין להזניח עיקר התורה משום המסורת (ובמקומות אחרות בהברית החדשה משמע דאכן היה פרושי מעיקרא). ופילון (אשר וולפסון קבע דהיה בעל דרשן גדול בשבתות באלכסנדריה שנכתבו אח״כ, שפלמס נגד האלילית) אימץ ג״כ את המנהג שאין לזלזל בהם בספרו על החוקים (ח״ג עמ׳ 149), ופי׳ הא דכתיב במשלי אל תשיג גבול הראשונים אשר גבלו אבותיך שהיא לומר שאל יזניחו המנהגים במסורת אבותיהן (וכעי״ז היא במדרש משלי) שהן חוקים שאינם כתובים וגזירות של אנשי קדם שאינם חרותים על מציבה או קלף אלא חרוצים בנפשם של חברי הקהילה. ובחוקי הרומיים מצינו ג״כ המונח של ״נומוס אגרופוס״ ביוון המה מסורת האבות שאינם כתובים. ואפלטון בהחוקים (ספר ז׳ עמ׳ 793) כתב ג״כ שהמה הפרטים לכללי החוקים, וחשובים להחוק וצריכין לקיימן. וזהו מה דקבעו חז״ל בוויכוח הלז בגיטין דף ס׳ ע״ב ודרשו מהא דכתיב כתוב לך הדברים האלה ומהפסוק כי על פי הדברי האלה, דדברים שבע״פ אי אתה רשאי לכותבו וכן להיפך, ולא כרת הקב״ה ברית עם ישראל אלא על תושבע״פ. והיינו דשנו חז״ל את המונח של ״מסורת״ להא דהיא ״תושבע״פ/הלל״מ״ (ועיין בשיעור לדף ל״ה-ל״ו דביאר החת״ס דהמונחים שהשתמשו חז״ל בהם משונים לפי רקע הסוגיא ואינם שוות בכל מקום), ויש פרטי ידע בהתורה עפ״י המסורת שאינם כלל בהתורה שבכתב, וקבעו חז״ל דצורתו של פרשנות פרטי התורה אלו עפ״י המסורת צריכה להישאר בע״פ דאכן זהו התוקף שלהן. וכן היא במגילת תענית דכתבו חז״ל דבי׳ בתמוז בטילת ספר גזירתא, ובהסכוליון ביאר דהיא דהיו הביתותין כותבין הלכותיהן בספר ובטלו חז״ל את זה וקבעוהו ליום שאין מתענין בו. אבל בירושלמי במגילה (פ״ד ה״א) דרשו ריב״ל מהכתוב בדברים (ט׳ י׳) דכל דבר שעתיד להתחדש כבר היה כן מקודם בתוך התורה שבכתב, ולא שקיימין פרטי ידע שאינם בה. וזהו שנחלקו ר׳ ישמעאל ור״ע בזה בספרא (פ׳ בחקותי ח׳ י״ב) דלר׳ ישמעאל אכן ניתנה שתי תורות לישראל, הכתובה של החוקים הכללים והמסורת הפרטים האיך לקיימן אשר יש לה תוקף בפנ״ע. ור״ע חלק אזה וסבר דכל המסורת יכולין לדרוש מתוך התורה שבכתב (וכמו שאכן דרש ר״ע ממנה עכ״כ שלא הבין משרע״ה במנחות דף כ״ט ע״ב מהיכן יליף את זה) ומזה נובע התוקף שלהן. אבל לבסוף העניקו בין ר׳ ישמעאל ובין ר״ע תוקף המסורת האיך מקיימין העם את המצות. וי״ל עוד בזה דכדהבאנו בשיעור לדף קי״א נחלקו רש״י ותוס׳ אי אישתמיטתיה הא דניסוך המים היא הלל״מ מר׳ מנחם יודפאה או מר״ל. והא דאישתמיטתיה איזה דבר לאמורא נזכרה י״ד פעמים בש״ס, והיד מלאכי דן בזה מתי תי׳ הגמרא כן. וי״ל שנקטה הש״ס לתרץ הכי בדבר בהעם שיש מסורת לעשותו אבל אינה בהתורה ממש כמו בהלל״מ ובמנהגי העם במסורת. (והחוות יאיר בסימן קצ״ב הקשה על שיטת הרמב״ם שהבאנו בשיעור לב״ב דף קס״א דבכל דבר הלל״מ אין בה מחלוקת, והא חזינן בכמה סוגיות דאכן קיימת בהן מחלוקת, וביאר דחז״ל קראו להרבה הלכות בשם ״הלל״מ״ אע״פ שאינם מסיני, וכן סבר הרא״ש בריש נדה.) ב). הג״ר שמעון דייטש ביאר דאף התורה נכתבה במתכון הכתיבה של דרך הסוגריים והערות שוליים בדרך אגב, כגון פרשת יהודה ותמר שנכתבה בתוך רצף הסיפור של ירידת יוסף למצרים. ולכן כשחזרה התורה שוב למעשה של יוסף כתבה שוב שהורידו את יוסף למצרים אע״פ שכתבה מקודם, כיון דידעה שהוציא לענין אחר. וכמו״כ בפרשתן בפ׳ וארא דכשהופסקה ביחוסן של משה ואהרן, כשחזרה שוב להענין חזרה שוב ואמרה הוא אהרן ומשה אע״פ שכבר כתבה כן מקודם. וזהו נמי דהרשימה של בני ישראל שמתחיל בה ספר שמות היא תקציר מהרשימה של יורדי מצרים של יוצאי ירך יעקב, כיון דחוזר ג״כ להענין של ירידת יעקב למצרים שהיא עיקר הסיפור שיצאה ממנה כשסיפרה אודות מיתת יעקב וכו׳. ור׳ שאול ליברמן ביאר דהנונים הפוכות בפרשת ויהי בנוסע המה כסוגריים בכתיבה יוונית. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w