עיונים זבחים דף קי”א | ניסוך המים (ח”א)

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף תקציר השיעור: חזינן בסוגייתן דאי בשני ניסוכים הכתוב מדבר בהכתוב של ונסכיה א״כ חייבין בחוץ אניסוך המים גם בשאר ימות השנה וצריכין כשיעור ניסוך היין, ואי למידין את זה מהללמ״מ אז חייבין עליה בחוץ רק בחג ואף שלא כשיעור ניסוך המים. ותוס׳ הקשה דמהיכי תיתי לומר לקשר את זה להאיך למידין את זה? וביאר דההוו״א של הש״ס היתה דאפשר דכיון דחייבין בה בחג חייבין עליה בחוץ גם בשאר ימות השנה. וביאר דקושיית הש״ס היתה דלא אישתמיט שום תנא לומר דחייב אזה בשאר ימות השנה. ובבנין ציון (סימן מ״ג) וכמו״כ הביא הגרי״ז מאביו הגר״ח והאבני נזר (ח״ב סימן תצ״ה) והמשך חכמה (פ׳ שלח) ור׳ שאול ליברמן בספרו תוספתא כפשוטו (עמ׳ 883) דנו אי ניסוך המים בחג היא ניסוך נוסף על התמיד, או אי היא ניסוך משום חובת היום ואין לה קשר עם קרבן התמיד. וביאר הגרי״ז דזהו שמתחת הדיון בהירושלמי אי כשר הניסוך המים בלילה או קודם התמיד או אי יכולין להשלימו ביום אחר, והיא דאי היא חובת היום יכולין אין יכולין להשלימו ויכולין לנסכו בלילה וקודם התמיד. ותלויה בזה דאי היא מהכתוב של ונסכיה אז היא משום חובת התמיד, משא״כ אי היא מהללמ״מ אז היא משום חובת היום. ולפי״ז מובן דאי היא מונסכיה ומחובת הקרבן אז יכולין להשלימו גם בשאר ימות השנה ואכן חייבין עליה בחוץ בשאר ימות השנה, משא״כ אי היא מהללמ״מ אז היא מחובת היום ואי אפשר להשלימו בשאר ימות השנה ופטור עליה בחוץ בשאר ימות השנה. ומצינו את זה כבר בהריטב״א בסוכה דף נ׳ וביומא דף כ״ד ע״א מרבו (הרשב״א בשם) הרמב״ן, הביא דבריש תענית דנה הש״ס אי מתחילין לר״א לומר משיב הרוח ומוריד הגשם מיום ט״ו או ליל ט״ו בתשרי, דאפשר דהיא מניסוך המים ויכול להתחיל מהלילה. ומשמע מזה דניסוך המים אינה משום חובת הקרבן כניסוך היין, דא״ה האיך יכולין להביאה בלילה וכדפסק הש״ס בתמורה דף י״ד ע״ב שנסכים הבאין עם הזבח א״א להביאן בלילה. וכן היא בהרשב״א שם בסוכה דף מ״ט ע״ב ובתשובות הרשב״א (ח״א סימן י״ט). אבל רש״י פי׳ דהא דהוקש הש״ס דמנסכין המים בלילה לאמירת משיב הרוח ומוריד הגשם, היינו לגבי שאיבת המים שהיה בלילה ולא לגבי הניסוך ממש, והיא דסבר דאכן היא משום חובת הקרבן ואינו כשר בלילה, וכן משמע מפירושו בסוכה דף ל״ד. והדובב מישרים (סימן ק״ו) הביא דבתוספתא בסוכה (פ״ג) פסקו חז״ל דמים של חג יש בה משום פיגול נותר וטמא, דמשמע שהיא משום חובת הקרבן, ואכן הגר״א לא גרס התוספתא הלז. וכן משמע ביומא דף כ״ו ע״ב דצירפה עבודת התמיד עם עבודת ניסוך המים בעת אחד, והקהלות יעקב וביומא (סימן ח׳) דחה דאינה ראיה מצירוף הלז. ובמנחות (סימן ח׳) הקשה דלהמ״א בסימן קמ״ז ס״ק י״א דאין עושין מצות חבילות חבילות אף בשני כהנים אי עושין במקום אחד ובעת אחת, א״כ אי הניסוך המים היא משום חובת היום ואינה משום הקרבן האיך יכולין לעשותן בעת אחת? ותי׳ דכיון דדרשה הש״ס בזה דתהום אל תהום קורא שהיא הספל של ניסוך היין לניסוך המים, עדיין יש לה קשר לניסוך היין אף אי אינה ממצוות וחובת הקרבן. והנה כדאמרנו במבוא לסדר קדשים (חי״א, חי״ב, חי״ג וחי״ד) היתה חג הסוכות כחג המקדש, אשר המקדש היו מרכז חיי העם אז. ובסוכה פ״ה אמרו ח״ל דמי שלא ראה שמחת בית השואבה לניסוך המים לא ראה שמחה מימיו. והיא דפתחו ותיקנו אז העזרת נשים לזה כדי שיכולו כולם לבוא לתוך הבהימ״ק כדי לשמוח שם באופן עממית, והאירו שם בנרות כדי שיוכלו לשמוח שם במסיבה יחד כל הלילה בטראנס, אשר סיפרו חז״ל דגם התנאים הת״ח רקדו שם כל הלילה וזמרו כל אחד זמר וסיגנון שלו. ושיא השמחה היתה בבוקר כששאבו המים. ובני הכהנים הצדוקים האליטים שהיו ממונים על המקדש התנגדו לזה ולא הסכימו שכל העם ישתתף שם בזה, אשר אז היה השמחה בקולות וזמרות לעומת שאר ימות השנה שהיה מקדש הדממה וכדהבאנו בשיעור לשבועות דף י״ז, ואפילו חז״ל חששו לזה ותיקנו תיקון גדול כדי שלא יבואו מחמת השמחה לחטוא. וזה היתה לעומת כל ימות השנה שהיה המקדש רק איזורה של הכהנים, ולכן התנגדו למנהג ניסוך המים ושמחתה שקבעו הפרושים בהעם ועמסו אותה בהתורה. ואכן כיון דדרכן של היוונים כשכבשו ארצות היתה לסנכרן תרבותן לתרבות הארצות שכבשו, סבר עפי״ז פלוטרכוס דאלוה של היהודים היתה דיוניסוס מפנתיון היוונית, שהיה ממונה על היין והארוס והאהבה, עפ״י השמחה באופן הקרניבלית של היהודים בחג הסוכות ביין ותהלוכות עם ענפים ותרסיסים לבימה״ק, וכעין עבודת היוונים לדיוניסוס (וסבר שחגגו ג״כ כעין בכסוס באופן יוונית). וזהו כדביאר ד״ר ישראל קנוהל במאמר פולמוס הכתות בימי בית שני, דכתות הכהנית אימצו את ספר ויקרא לעיקר מעל לספר דברים, משא״כ חז״ל סברי להיפך כיון דאימצו את המהלך העממי דהקדושה היא לכל ולא רק להכהנים (ועיין בשיעור לדף ק״ט), אשר הרב ד״ר אמנון בזק הוכיח דהרבה מקומות שאימץ ספר ויקרא את הקדושה להכהנים, סיבב ופירשה אותן ספר דברים לכל העם. וכמו״כ ביארו הרב ד״ר דוד הנשיקה והרב ד״ר דוד סבתו. ובירושלמי בחגיגה (פ״ג ה״ו) ובב״ק (פ״ז ה״י) אכן חזינן דדרשו חז״ל דירושלים דכשעלו לרגל עשה והתאחד את כל ישראל כחברים כאחד בשוויון. ובחגיגה דף כ״ו ע״ב קבעו חז״ל דהראו את השלחן לכל ישראל, אע״ג דמפשטות הכתובים משמע דאסור לראותן, כיון דרצו להשוות את כל ישראל להכהנים בזה דזהו ראיית פני ה׳ שלהם (ועיין במבוא לסדר קדשים ח״ז) אשר הצדוקים התנגדו לזה כשהתלוננו להא דהטבילו את הכלים שנטמאו אז לאור הלבנה, כדהביא הירושלמי שם (פ״ג ה״ח). ואכן מצינו דהתנגדו כת הקומראן הכהני במגילת מקצת מעשי התורה שהזהירה שלא יוציאו כלי המקדש והעם אל יכנסו. ובזה ביאר הרי״ץ גיאות כל העם סבבו המזבח בסוכה, אשר בתוספתא בסוכה (פ״ג ה״א) מצינו דהביתותים התנגדו לזה (בהקשר של סיבוב בשבת). להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w