עיונים זבחים דף ס”ו | עבודת ה׳ אף בהחומר

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: כדהבאנו במבוא לסדר קדשים (חי״ט) מאריך פרום הקרבת הקרבנות היא שפה ע״י טקסים שכבר נשתכחה מאתנו. והיא דהקרבת הקרבנות היא השער לעבודת ה׳ בשפה הלז. וזהו מה שמצינו בספר תהלים שנכספה וגם כלתה נפשו של המשורר לחצרות ה׳ ולבא אל המקדש לפני הקב״ה לעבוד אותו באופן מעשיית. והענין הלז של הגעגועים של האדם להגיש לפני ה׳ והנה כדאמרנו בשיעור לדף ס״ז ידע האור שמח את ערכו שיכול לחשוב כמו הרשב״א בימיו, ועי״ז אכן היה לחשוב ככה ברעיונותיו העמוקים. וזהו כדכתב הגר״ח דהא דאין חולקין על הראשונים היא רק דלא יעלה בידם, אבל אי אכן חולק עליהם ועולה בידו יכול לחלוק עליהם. והיא ג״כ מש״כ ר״ש שקופ בהקדמתו לשערי יושר דכדי שיקבלו דבריו צריך הקורא שיקבל מרות ממנו כדי שיקבל הקורא דבריו. וכתב המשך חכמה בפ׳ נח דבב״ר (ל״ו ב׳) דייקו חז"ל דחביב משה יותר מנח, דנח נקרא מתחילה ״איש צדיק״ ואח״כ ״איש האדמה״, ומשרע״ה היא להיפך דמקודם נקרא ״איש מצרי״ ולאחמ״כ ״איש האלקים״. והיא דיש מעלת יחיד המתבודד לעבודת ה׳ ואחד שהיא חלק מהחברה ומפיץ ידיעת ה׳, אשר עי״ז לכאורה אינו יכול לעסוק בתורה ושוכח כדאיתא בקה״ר עה״פ עושק יהולל חכם לגבי ר׳ יהושע בן לוי ששכח מתורתו בעבור שעסק בצרכי ציבור. אבל אפ״ה העירו חז״ל דנח שהתבודד ולא הוכיח בני דורו סיים את ימיו כאיש האדמה והשתכר. משא״כ משרע״ה שעסק בצרכי ציבור נתעלה למדריגת איש האלקים. וכמו״כ פי׳ בפ׳ וירא דאברהם קיבל נבואה בעת שהכניס אורחים, דמדריגתו בעת הכנסת אורחים היה יותר מקבלת פני השכינה בנבואה שקיבל אז, ואח״כ ״שב למקומו״ למדריגתו הקודמת בעת שהניס האורחים. וזהו מגמתו של התורה בהמסר של חיי משרע״ה, דכל מדריגתו היא רק שעסק בעסק וחיי החברתיים. וביאר בזה בפ׳ יתרו דלכן בחר הקב״ה בהר סיני שתינתן עליה התורה, כיון דשם היו ישראל כהגמוניה אחת באחדות וזה גרם לנתינת התורה אז, וזהו הענין של התורה שיעסוק האדם בחיי החברתיים ביחד עם אחרים. וביאר בזה דכלליות התורה מעמיד דרך העבודה למרות דרכן של הפילוסופים. והיא דדרכן של הפילוסופים בהגותו בימי הביניים, היא דחוקי האלהיים הכריחו את מציאות העולם, ומפני זה תכליתו ושלימותו של האדם היא לקשור שכלו נפשו וצורתו במושכלות הללו לשכל הפועל ע״י השגתם וידיעתם, ועי״ז מתעלה לחיי נפשית נצחיים. אבל מזה עולה דרק אחד מאלף בכמה דורות יגיע לתכלית הלז, ונתרוקן כל משמעות החיים מכל שארי בני אדם; ואף הם משבחים את המות מעל החיים כשנפשו ושכלו המה בהכלא בתוך הגוף. אבל התורה הציגה להיפך דיש משמעות וחשיבות בהחיים גופא דכל מעשה האדם בעולם החומרית המה חשובים למדי. ובזה ביאר דלכן קבעו חז״ל בפסחים דף ס״ח ע״ב דהכל מודים דבעצרת בעינן נמי לכם, דכל ענין התורה היא לקדש החומר הגופני ג״כ, וגם להחומר שי משמעות חשובה. ובזה אימצה התורה את ההתערבות בחיי החברותיים שהיא מחיי החומר, ולא התבודדות (ב״מגדל השן״) בחיי המושכלות והנפש לחוד. וביאר דזהו החילוק בין קרבן עולה שהיא כליל כולה כהפילוספים לגבוה, לעומת קרבן השלמים שהיא כענין התורה בחיי החברתיים. ולכן אין הגוי יכול להביא כי אם עולה, כיון דאינו יכול להשיג דבר זה דיש משמעות לחיי החומריים ג״כ. וביאר דבית שמאי היו אליטים בכח שכליהם כענין קרבן העולה, וב״ה שהתערבו בחיי ופסקו עפי״ז, היו כקרבן השלמים, ולכן סברי ב״ה דשלמים מקדשין הלחם משא״כ בעולה, כיון דזהו ענין השלמים לסמל על הכשר חיי החברותיים והלחם. (וזהו דלא כהרמב״ם במו״נ (ח״ג פכ״ז) דהתורה קבעה פילוסופיה מדינית כדי להתאפשר להפרטיים שבה שיוכלו להגיע אל התכלית אשר הם מוכשרים להא אליה.) והיא דבני אדם חיים בין במסגרת סיבתית עפ״י מערכת חוקי הטבע, אשר בזה נובע כל פעולה עפ״י causes פיזיות אבל לא מענין reasons. וענינה של reasons היא רק בעולם הפנומנולוגית של חיי האדם בתוך התרבות באופן יחסית לאחרים, במה ש״בחר״ לעשות וכדומה. (ואכן קיימת מחלוקת הפילוספים ברדוקציוניזם אי יכולין לצמצם גם את זה לענין של causes עפ״י סיבתיות של חוקי הטבע.) וחווייתו של האדם בחיי הדתית שלו היא באופן יחסית כזה להאלוק כאישיות (שאינה שלם בכל אנפיה דפעמים הוא כזה כביכול ופעמים הוא כזה וכו׳), שזהו ענינה של התורה שכל אדם יכול להשתייך אליה, ולא כגישת הפילוסופים שהאלוק הוא כמוכרח המציאות השלם שא״א לו לפעול בדרך אחרת שאינה עפ״י חוקים שלמים מֵכָנִיים. וזהו ענינה של הביהמ״ק והעבודה בה: לעבוד את ה׳ ולהרגיש בה משמעות בפעולות ממשיות בעולם החומרית. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w