עיונים זבחים דף צ”א | אכילת הכהנים כמלכים

שיעור הרה"ג צבי יונתן מארטאן שליט"א שיעור דף היומי בעיון והרחבה בעניינים המוזכרים על הדף כבכל יום ויום, השיעור והתקציר נתנדבו בנדיבת לבו של האי מוקיר תורה רבנן וחכמתן, ה"ה הרבני הנגיד מוה"ר יואל ווערצבערגער הי"ו תקציר השיעור: משנתן הרשה להכהנים לאכול בשר הזבח האיך שהן רוצין מדכתיב בהו למשחה לגדולה שהיא כדרך שהמלכים אוכלין, וכן היא בתוספתא (פ״י ה״ד). (ויש לעיין אי כוונתן היו להקוזינה של מלכים ממש, ולאיזה מלכים כיוונו להרומיים או להססיניים.) והכסף משנה בהל׳ מעשה הקרבנות (פ״י ה״י) דייק דהא דכתב הרמב״ם ״אפילו״ הכהנים, היא דהחידוש בזה היא דאע״ג דאכילת הקרבנות היא מהקדשים אפ״ה יכולין לאוכלן כמו שרוצין. והאתוון דאורייתא האריך בזה (בהדיון על מתעסק בחלבים ועריות דחייב דהעבירה היא התוצאה ואין כוונת הפעולה בה נוגע) דאכילת קדשים היא ממש ההנאה ביה. וי״ל דהענין בזה היא דחזו חז״ל את מעמדן של הכהנים בהמקדש ואכילתן של הקדשים, עפ״י הרמב״ן בפ׳ ויחי עה״פ לא יסור שבט מיהודה דכשקבעו ישראל נחלת המלוכה שיעביר בירושה למלכים שאינם משבט יהודה, עברו על צוואת יעקב בזה, ולכן נענשו בית חשמונאי שלא נשאר מהם כלום אע״פ דהיו חסידי עליון שאילמלי הם נשתכחה תורה מישראל. (והחת״ס כתב דלכן לא זכר רבי בהמשנה את חג החנוכה, וביאר המהריא״ץ מרגרטן דהיא מחמת דעברו על צוואת יעקב). והוסיף דזהו בפרט בכהנים דתפקיד עבודתו היא רק לשרת לה׳ ולא למלוך על העם, דשני המוסדות הללו של הכהונה והמלוכה, צריכין להיות נפרדין. ואכן נענש עוזיהו המלך בצרעת כשרצה לכהן, ובקידושין דף ס״ח ע״ב אכן הוכיחו החכמים את ינאי המלך כשרצה לכהן (ועיין בשיעור לסנהדרין דף י״ח-י״ט בהחילוק בין מוסד המלוכה ומוסד הכהונה, ובמבוא למס׳ הוריות שעסקו חז״ל להעביר ממשלת הכהנים בהעם לממשלת חכמים ממשלת הנביאים שהיא למעלה מהם, אשר החכמים הם ממשיכי דרכם של הנביאים). וד״ר בני פורת בספרו צדק דלים ונחמה ליבוביץ וד״ר חיים גבריהו ביארו דהא דהאריכה התורה בפ׳ ויגש במצב הכלכלי דאפילו כשנטל יוסף את קרקעותן של המצריים בעבור המזון (ופירש״י כדי שלא יחשבו את אחיו כגולים שאין להם קרקע, והרמב״ן ביאר דרצה התורה להראות תבונתו הפוליטית של יוסף בכל זה), אפ״ה הניח את הכהני מצרים שניזונו מהמלך. וביאר ד״ר פורת דאחד מכוונות התורה בהסיפור היא להראות דעזר יוסף להחלשים בהעם ע״י מקח וממכר (עד לעשותן עבדים), אבל היה יכול עפ״י החוק למכור למלכיות אחירות. והראה התורה דבחוק המצרי בשעת מצוקה המצודה של החוק היא על כל דבר, ועי״ז היה יכול יוסף להשתלט על כל דבר שמכרו לו עד כדי להשתעבד בהן עצמן. והראה התורה ג״כ דעפ״י החוק המצרי נתן להם יוסף בשנה הראשונה שהיו עדיין בני חורין לחם ולא זרע כדי שלא יוכלו לייצר אוכל בקרקעותן, משא״כ בשנה השנית דכבר לא היו להם הבעלות על הקרקעות שיוכלו לגדל אוכל מעצמן. והראה התורה ג״כ דהכהני מצרים נשארו בני חורין בנחלתן דלא היה יכול ללוקחו. וכנגד כל זה יצתה התורה דמחוייב לעזור להחלשים בהעם, ובשעת מצוקת האדם אין פרוסת המצודה על כל דבר שיש לו וקבעה התורה דאין האדם יכול למכור נחלתו וחירותו שיש לו לצמיתות. וקבעה התורה ג״כ דצריכין ליתן אמצעי יצור בלקט שכחה ופאה שיוכל לזרוע בעצמו ולאכול, וג״כ כדהבאנו בשיעור לב״ב דף קכ״ב דכהני ישראל אין להן נחלה ככהני המצריים. וי״ל עוד בזה דרצתה התורה להפריד בית המלוכה ממוסד הכהנים, ודלא כדרכן של המצריים בפ׳ ויגש דבית המלוכה פירנס את הכהנים (אשר מצינו את זה אפילו בתנ״ך) כיון דבעידן העתיקה היה המלך הכהן גדול וכל הכהנים שימשו תחתיו, כיון דרצתה התורה להפריד מוסד הכהונה מהמלוכה, והכהנים המה מהחלשים בהעם וניזונים מתרומת העם כיון שהמה שלוחי דידן (או דרחמנא ולא של בית המלך) ולא מבית המלך כדי שלא ימשלו על ישראל. ולפי כל זה י״ל דכיון דחזינן המתח בהפרדת שני המוסדות לפי מחשבת התורה וחז״ל למה שאכן קרה בהמציאות שאכן עירבו בשני המוסדות, לכן איזנו חז״ל את הדבר דבקדשים שהמה באיזורן של הכהנים אכן המה כמלכים שאוכלין הכהנים אותן כמלכים. (ועיין בשיעור לדף נ״ח דחזה התורה באכילת הכהנים את הקדשי קדשים דהיא כחלק הכפרה של אכילת המזבח.) וזהו דכתב הרמב״ן עה״ת (במדבר ח׳ ז׳) דהעבודה של הכהנים היא הגדולה שלהן לכבוד ולתפארת ואינה כעול של עבדות, ולכן באיזור הלז אכן המה כמלכים. (וזהו בפרט דראו חז״ל את עצמן והת״ח כהכהנים של של זמנם, וכשמביאים להן דורון הוי כתרומה, אשר ראו בלימוד התורה כדבר מלכות.) ולכן חידש התוס׳ ביומא דהכהנים היו רשאין לישב בביהמ״ק כשהיו אוכלין הקדשים, ואע״ג דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, כיון דבזה אכן המה מלכים. וזהו דסבר רש״י דאונן אינו רשאי לאכול קדשים מדכתיב למשחה לגדולה (אשר תוס׳ חלק עליו) כיון דאכן יש בה משום שררה (ובקרבן פסח אסרו אכילתה על האונן, כיון דאז כל בית ישראל היא כבית המקדש ובית המלך, וכדאמרנו בשיעור לדף נ״ט). ותוס׳ בחולין הקשה דדרש רב חסדא מלמשחה לגדולה דצריכין לאוכלה צלי, והא במשנתן הרשה אותן לאכולה כמי שהן רוצין? והרמב״ן אכן פי׳ דהיא ל״ד. ותי׳ התוס׳ דזהו דוקא בסתמא דזהו הדרך של המלכים, אבל כשרוצין יכולין לשנות. והיא דבסתמא באיזורן צריכין לאוכלן כהמלכים שהיא בצלי, אבל כשרוצין יכולין לשנות מחמת דאכן המה כמלכים העושין בזה כפי רצונן. וי״ל עוד דאכן רב חסדא, שהיה כהן, לא סבר כמשנתן דתלוי הדבר ברצונן כמלכים, ורצה לשחזר את הדבר שאכן יהיה כמלכים ממש באופן אבייקטיבי דהיא בצלי דוקא דזהו הדרך שמלכים אוכלין מאכלן בסתמא. וי״ל ג״כ דבפסחים דף נ״ז ביקרו חז״ל את הכהנים שהיו אוכלין הרבה במקדש ולא נמצא נותר במקדש וידעו בטעם גדי וטלה, דביקרו את הדבר שהיו אוכלין כדרך המלכים. להשתתף בקבוצת הוואטסאפ של השיעור: https://chat.whatsapp.com/E6TIgvVO3gOFBvvKgiYR0w