להנות מהדרך: שיחות על החיים ועל איך לחיות אותם

גם בתוך תקופה כזו, שבה המציאות נראית כאילו מישהו שפך עליה דלי של דיו שחור וסמיך, יש אנשים שמתעקשים להחזיק ביד דווקא טושים בכל הצבעים ולחולל באמצעותם שינוי של ממש. רובנו, כשאנחנו פוגשים כאב או פחד, רוצים "להשתבלל" ולהתכנס פנימה, אבל האורח שלי היום בחר להיות "אדם מגיב". הוא לוקח את הכאב של הזולת, מעביר אותו דרך הלב שלו ודרך המכחול, ומוציא אותו החוצה כפעולה של נחמה ואופטימיות בלתי נלאית  זאב אנגלמאיר – מאייר, קומיקסאי ואקטיביסט חברתי, שרבים מכירים גם דרך דמותה הפרועה של "שושקה". מאז ה-7 באוקטובר, הפרויקט העיקרי שלו הוא ה"גלויה היומית". מה שהתחיל כ"תלוש עידוד" קטן לבת שלו באותו בוקר, הפך ליומן ויזואלי לאומי מרגש. בפרק הנוכחי נצלול לתוך הכוח המרפא של היצירה והאמפתיה. נדבר על מאות הגלויות שצייר עבור החטופים, קורבנות הטבח והחיילים, ואיך הציור מאפשר לבקש משאלות ולדמיין "סוף טוב" גם לסיפורים הכי טראגיים. זו שיחה מעודדת, עצובה לרגעים, אבל יותר מצחיקה ומפתיעה ברגעים אחרים. דיברנו על הכוח המרפא של היצירה, ועל אמפתיה והזדהות. על האופן בו  הציור ליווה את רגעי המשבר האישיים ביותר שלו, כמו מחלת הכבד של בתו רותם, והפך לדרך לתקשר כשמילים כבר לא הספיקו. הפרק הזה הוא הזמנה לגדל תקווה כאקט של מחאה מול הגרביטציה של הייאוש.  בעולם שנעשה רווי שנאה, אנחנו זקוקים יותר מתמיד למישהו שיצייר לנו תקווה

אנחנו בתוכם של הימים האלה שבהן הנפש הישראלית מתעסקת בזכרון, בטקסים, בסיפורי עבר, במורשת קרב. אבל עבור רבים מאד - לא מדובר בזכרון, אלא בהווה מתמשך, במציאות יומיומית. מחקרים שנעשו על מצב הנפש הישראלית של אחרי ה - 7 באוקטובר -  מצביעים על כך שכמעט 30 אחוז מאזרחי המדינה מדווחים על תסמינים של פוסט טראומה.שליש מאזרחי המדינה. אחד מכל שלושה אנשים. אז היום, נצלול כאן לסיפור האישי של ירון, נציג אחד מתוך ה30 אחוז האלה. נצלול כדי להבין מה עובר על כך כך הרבה אנשים בתוכנו, ובעיקר כדי ללמוד מה כל אזרח במדינה שלנו יכול לעשות כדי ליצור סביבה תומכת ומקילה, כזו שלא מפעילה טריגרים, כאלה שעשויים להעיף את המוח חזרה לתוך האירוע הטראומטי שחווה. ירון אדל, הוא קצין חי"ר במילואים שנושא איתו פציעה שקופה ממלחמת לבנון השנייה. אבל דרך הסיפור שלו, נתרחב לסיפור של החוויה הישראלית.  ירון הוא מהאנשים הנדירים שהצליחו לתרגם כאב אישי עמוק לעשייה משמעותית וחדשנית למען אחרים, ולהפוך את החוויה הפרטית שלו לכוח המניע קבוצה שלמה. הוא יזם חברתי שהקים, בין היתר, את "הלם קלאב" - תנועה חלוצית שמובילה שינוי תרבותי ביחס לפוסט-טראומה בישראל. זו קהילה שבה פוסט-טראומטיים עוזרים זה לזה בשיקום הדדי, מתוך הבנה שדווקא מי שהיה שם יכול להושיט את היד המדויקת ביותר. בשיחה היום ננסה לשרטט קווים לדמותה של הפציעה הזו, שירון מסביר אותה כל כך בבהירות - כפציעת מוח. ננסה להכיר את החוויה האישית של אדם שסוחב את הפציעה הזו, המוחית, הנסתרת, זו שלא רואים מבחוץ.  איך זה נראה ומרגיש מבפנים? עבור אדם עם פוסט טראומה - מה זה אומר לעמוד בתור דחוס בין הרבה אנשים? או להיכנס לאצטדיון שיש בו משחק כדורגל? או לשמוע מוזיקה רועשת מהמסיבה של השכנים בקומה הראשונה? מה זה אומר להסתובב עם כלבה כפרטנרית לחיים? ואיך רובי, הכלבה, היא זו שהחזירה לו את היכולת לישון לילה רצוף? מה זה אומר להיות פוסט טראומטי בתוך מערכת זוגית? ובהורות? איך זה משפיע על היכולת לעבוד? האזנה לירון היא בעיני החובה האזרחית של כולנו, כדי שנדע איך לעזור אחד לשני, ואיך לשמור על הבית שלנו מבפנים. פרטים על עמותת "הלם קלאב" והעובדה הנפלאה שהם עושים, תוכלו למצו בלינק - https://helem.club/

פסח הגיע, החג הזה שבו אנחנו מספרים את סיפור יציאתנו מעבדות לחירות, והוא מגיע בימים שבהם רובנו מרגישים שהחירות מאיתנו והלאה, סגורים בתוך מחילות ובקרבת ממ"דים, בתוך מלחמה שאף פעם לא די לה. דאגה, תסכול וייאוש מאיימים להטביע גם את הנפש שלנו. בדיוק בנקודה הזו, בתוך הים, ביקשתי ממלכה פיוטרקובסקי להצטרף אליי לחברותא. מלכה היא אשת הלכה, אקטיביסטית חברתית ואשה שיודעת למצוא את הדיוק והמצפן המוסרי גם כששורר ערפל מוחלט. והיא גם חברה של הלב שלי. ביחד, אנחנו מזכירות לעצמנו כמה שנורקלים נפשיים, שעשויים לעזור לנו עם אספקת חמצן בימים אלה. ומגייסות לעזרתנו יצירות כתובות ונפלאות, וכמה דמויות מעוררות השראה שמזכירות לנו ש"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". בשיחה, שהיא לימוד משותף והשראה הדדית, אנחנו מערבבות כאן פסיכולוגיה ויהדות, כתבים מהמקורות לצד יהודה עמיחי, נורית זרחי, אתי הילסום לצד הלן קלר ונתן שרנסקי. עבורי, זו היתה שעה של הושטת יד-אחות, כזו שעוזרת לי למצוא שיווי משקל. מקווה שתמצאו את הדברים מועילים גם לדרך שלכם. 

האם תהיתם פעם עד כמה ה"איפה שאנחנו" משפיע על ה"מי שאנחנו"?  אחרי חודשים של מציאות ישראלית משוגעת, מלחמה שלא מפסיקה לפרוץ ושאלות קיומיות על איך ממשיכים לחיות כאן, החלטתי לצאת למסע. לא כדי להגר, וגם לא באמת באמצעות נתב"ג. בהשראת העיתונאי אריק ויינר וספרו "הגיאוגרפיה של האושר" , אנחנו יוצאים לבדוק האם האושר שלנו נובע רק מהפסיכולוגיה והגנטיקה, או שאולי הוא טמון פשוט בגיאוגרפיה? באקלים שבתוכו אנחנו צומחים, במה שהתרבות שלנו מלמדת אותנו על החיים ועל איך נכון או מצופה מאתנו לחיות אותם.  התחנה הראשונה שלנו במסע היא יפן. בחרנו להתחיל דווקא ביפן, אולי כי היפני הטיפוסי הוא היצור הכי שונה מהישראלי הממוצע שכמעט ניתן לדמיין. השותפה שלי למסע היא האנתרופולוגית איילת אידלברג, מרצה, וחוקרת תרבויות ודתות של מזרח אסיה ומי שחיה בעצמה ביפן למשך מספר שנים. בשיחה שלנו אנחנו בודקות איך כמה כללי היסוד של התרבות היפנית משפיעים על הרווחה הנפשית - איך סדר וטקסיות מפחיתים חרדה (בניגוד מוחלט לבלגן הישראלי המוכר), איך החיים בחברה שבה הכלל חשוב יותר מהפרט משפיעים על ה"עצמי" ועל המרדף האישי אחרי האושר? מהו מושג ה"איקיגאי": התכלית שגורמת לאנשים לרצות לחיות עד גיל 100? ולמה בשפה היפנית אין מונח למלה "פרישה"? איך קבוצות קטנות של הסדרים כלכליים (מועדוני ה"מואי") מצילות אנשים מבדידות באי אוקינאווה? ולמה, אם יש מקום שבו תרצו להזדקן זה כנראה לא ב"משען רמת אפעל", אלא באיי אוקינאווה, איך העובדה שהיפנים יושבים על הרצפה או על רהיטים נמוכים, תורמת לבריאות ולחיוניות שלהם? לא פסחנו בשיחה שלנו גם על הפתולוגיות היחודיות ליפן כמו התופעה של מוות מתשישות בעבודה? או התאבדות בגלל שלא עמדת בציפיות ממך,  ומדוע למרות היופי, האסתטיקה והעובדה שמלה זו מלה, והסושי טעים בצורה יוצאת דופן - בכל זאת "העם היפני זה עם מדוכדך, אבל הם לא יודעים את זה", כפי שכתב פעם הפרופסור בן עמי שילוני. כמובן שלא הסתפקנו בשיחה הזו רק בלמידה אלא עסקנו גם בהשוואות (בכל זאת, ישראליות..) בחרנו למתוח "קווי תעופה" בין יפן לישראל בכל בנוגע לשאלות הגדולות שעולות בפרק. והענקנו גם ציונים לפי שלושה מדדים מחמירים כמו : מדד הקנאה: במה היפנים פשוט טובים יותר ואנחנו רק יכולות להסתכל עליהם בערגה?  מדד ההשראה: מה אנחנו באמת יכולות (ורוצות) לאמץ לתוך החיים שלנו כאן בישראל? מדד ה"לא תודה": אותם דברים שלא היינו מתחלפות איתם "גם לא בעד שלום", כמו שהילדים שלי אומרים. מוזמנים לשיחה מרחיבת אופקים בימים של צמצום, שתאפשר לכם גם לחזור עם כמה "מזכרות נפשיות" – רעיונות לפעולות והרגלים שנוכל ליישם גם בתוך חיינו, כאן במזרח התיכון המשוגע 

מהי הנפש? מאז ומעולם התחבטו בני אדם בשאלה הזו. הדתות הגדולות, הפילוסופים, סופרים, משוררים, מאוהבים למיניהם - כולם ניסו להסביר מהי אותה ישות חמקמקה שאנחנו מייחסים לה כל כך הרבה מצבים. הרי אנחנו מכירים את סערת הנפש וגם שלוות הנפש, יש לנו עוגמות נפשיות לרוב ופה ושם גם איזו התרוממות נפש, ולפעמים נקעה נפשנו. בקיצור - היא שם, הנפש הזו, היישות הזו שאנחנו יודעים להצמיד לה כל כך הרבה תיאורים ובכל זאת, להגדיר מהי? זה מסובך. אז היום נעסוק גם אנחנו בניסיון המאתגר הזה. האורח שלי לשיחה, הוא הפסיכיאטר פרופסור שלמה מנדלוביץ', הוא מנהל את המרכז לבריאות הנפש "שלוותה", מרצה בכיר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב  וסופר. בספרו החדש שיצא לאחרונה -  "מימדי הנפש, איך פועל עולמנו הפנימי" (הוצאת פסיכה, מודן)  הוא מנסה לשרטט קווים לדמותה של הנפש, ומציע מודל משלו. בשיחה שלנו ננסה להבין -מהי הנפש, כפי שפרופ' מנדלוביץ' מצייר אותה באמצעות 5 מכחולים, ולמה בכלל חשוב שננסה להבין את הנפש שלנו?  נשמע איך לימוד נגינה על סקסופון בגיל 50 הוליד במוחו תיאוריה חדשה על מבנה הנפש? נשאל מדוע הוא מאמין שהנפש לא יכולה להתגלות מתוך עצמה, והיא חייבת "זולת משמעותי" כדי להגדיר את עצמה? נתהה גם על מצב הנפשי הלאומי שלנו כרגע בישראל,  ונצא בכל זאת אופטימיים, ממפגש עם אדם שמאמין ביכולת הריפוי והשיקום, גם האישית וגם הקולקטיבית, ומשוכנע, בעקבות מה שהוא עד לו מדי יום ביומו - שגם במקומות הכי חשוכים, יש נצנוצים של אור גדול. 

כשפרופ' נאוה לויט בן נון נכנסת לכיתה בתחילת שנת לימודים היא אוהבת לשאול את הסטודנטים שלה שלוש שאלות - הראשונה:  לאן הם הולכים כשהם מחפשים מידע? (information)  השניה- לאן הם הולכים כשהם מחפשים ידע (knowledge)  והשלישית - לאן הם פונים כשהם מחפשים אדם חכם. ובנוסח אחר - מיהן הדמויות החכמות בעולמם? התשובה לשתי השאלות הראשונות נשלפת תמיד בקלות (והיא כנראה תשובה זהה בעידן הנוכחי, הם הולכים לג'מיני..)  עם התשובה השלישית הסטודנטים מהססים, ואחרי מחשבה, רבים מהם יצביעו על סבתא או סבא, הורה, מנטור או "מבוגר אחראי" ומנוסה אחר בעולמם. זו חוכמה מסוג אחר שאותה אנחנו מחפשים.  בשפה המדעית קוראים לסוג החוכמה הזה - wisdom. בעברית אולי נכון יותר לתרגם את זה ל"תבונה". מדובר למעשה במצב תודעתי שמלווה את האנושות כבר אלפי שנים. מצב שניתן לטפח ולגדל. מאז ומעולם בני אדם לא רק חוו את מצב התודעה הזה אלא גם חקרו אותו. מסורות עתיקות, מהבודהה ועד נביאי ישראל –  עסקו בו. פסיכולוגים כמו קארל יונג ותיאוריית ההתקשרות שרטטו קווים לדמותו,  ועכשיו, החוויה הזו מככבת גם בחזית חקר המוח ומדעי החיים. פרופסור בו נון היא חוקרת מוח, העומדת בראש מעבדה החוקרת wisdom באוניברסיטת רייכמן, והיא גם מנהלת את מרכז "סגול" למוח ותודעה. מרכז שמטרתו להפיץ תובנות מחקר המוח וגם כלים מבוססי-מחקר לאימון מוחי-מנטל.  בחיים האישיים שלה וגם במחקריה יש חיבור מרתק בין עולמות שנראים לכאורה לא קשורים. בין פיזיקה, נוירוביולוגיה, פסיכולוגיה, בודהיזם, יוגה ותרגול רוחני ארוך שנים. "לפני כמה שנים הבנתי שאולי אני בכלל אלכימאית", היא מספרת לי, ומדובר באמת ביכולת המיוחדת שלה לגשר בין המעבדה המודרנית לבין חוכמה עתיקה.  בשיחה שלנו היא משרטטת קוים לדמותה של החוויה המיוחדת הזו, הwisdom  ומצביעה על הנתיבים שיעזרו לנו בדרכנו להפוך לאנשים "חכמים" יותר.

בשבת בבוקר תמצאו אותו מתפלל בבית הכנסת המיוחד בשכונה שלו בירושלים, כזה שבמהלכו,בזמן תפילת הכהנים, הוא יכול לעטוף בטלית שלו גם את ביתו בת ה12. בצהרים,בימי הקיץ, המשפחה תמשיך משם (ברגל כמובן) לבריכה העירונית. וזה רק אחד הניגודים המתקיימים בחיים שלו, כמי שמחזיק יחד זהויות שונות. "כוח העל האמיתי שלי "הוא מספר לי - הוא ביכולת להיות "אדם עגול במקומות מרובעים". זה דורש הרבה גמישות ולפעמים מצבים שנראים בלתי אפשריים, כמו למשל סביב אירועי פינוי גוש קטיף שבהם השתתף משני צידי המתרס.   הן כמפקד בצה"ל שנשלח עם החיילים שלו לפנות את התושבים מבתיהם,  והן בתור מי שגר שם עם משפחתו באותה תקופה. בתעודת הזהות המגזרית שלו יהיה כתוב... *"ניסיון יפה להכניס אותי למגירה…"  אבל בסלנג, הוא יגיד שהוא חובש "כיפה שקופה". שזה למעשה מושג מרתק המתאר קבוצה הולכת וגדלה בחברה הישראלית, אנשים שמבחינה חיצונית נראים חילוניים, אך מבחינה פנימית, אמונית ואורח חיים, מגדירים עצמם דתיים. יובל מלחי הוא האורח שלי בפרק זה, שהוא השני בסדרת פרקי חודש ינואר 2026- סדרה במהלכה אנחנו מבקשים לקלף לרגע את המדבקה של התווית המגזרית והסטריאוטיפית כדי לפגוש "אנשים טובים באמצע הדרך", לשמוע את הסיפור שלהם, להסכים להכיר.  בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על מה שרואים ועל מה ששקוף, על הבית בו גדל, על החופש להיות "אחר", על האהבה והרעות הקיימת בינו לבין ששת האחים שלו, על מה שההורים שלהם עשו בשביל זה. ועל המשאלה - לחיות גם במדינה שלנו, בתור אחים שמתווכחים,מחזיקים בדעות שונות ובכל זאת, שייכים זה לזה

היא  גדלה בשכונה המזרחית בנצרת, בבית מסורתי עם ארבע אחיות ואח אחד. בבית הקפידו לומר  אחיות ואח. ולא - חמישה ילדים,אבל למרות התפיסה המסורתית המובנית הזו, היא גדלה בבית שעודד ואפשר עצמאות נשית, יזמות והתפתחות. ממשפחתה - שחוותה טראומה של גירוש ועקירה היא למדה שכסף לא יציל וגם לא אדמות. רק השכלה. השכלה כפתרון הישרדותי. ולכן כל אחיותיה ואחיה, כולם מחזיקים בתארים מתקדמים. ח'ולוד אבו- אחמד היא אישה אמיצה ופורצת דרך, שעושה לא פעם בחירות לא שגרתיות לסביבה בה היא חיה - בין אם בבחירה ללמוד משפטים ולא מקצועות כמו סיעוד או הוראה, לחיות בדירה לבד, לאמץ רעיונות חדשניים ולנהל חיים מודרניים. על האומץ שלה היא משלמת לא פעם מחירים אישיים, אבל מה שנותן לה להמשיך היא התחושה שחלק מרכזי מתפקידה בעולם הוא לפעול לקידום החברה הערבית בישראל  ומעמדן של נשים ערביות ונשים בכלל.אחרי השבר העמוק שנוצר ב-7 באוקטובר, היא שקלה להגר. אך דווקא כשהיתה בחו"ל, הבינה שהיא לא יכולה לעזוב את המקום הזה, ושהתפקיד שלה הוא להיאבק על זה שיהיה פה טוב לכולם – דרך אנשים. בין היתר, באמצעות מיזם של סיורים קולינריים בנצרת, אותה יזמה יחד עם מעוז ינון פעיל שלום, סיורים שמפגישים ערבים ויהודים כדי ליצור היכרות, מסוג אחר. דרך החיך. מתוך תקווה שההיכרות האישית, ההקשבה לסיפורים השונים שלנו - תאפשר לנו לחיות כאן ביחד,בשלום. בהגדרה המגזרית שלה, ח'ולוד אבו אחמד מגדירה את עצמה פלשתינית אזרחית ישראלית. פרק 163 הוא אחד מתוך 4 פרקי מיני סדרה, בחודש ינואר - במסגרתה אנחנו מבקשים  לקלף לרגע את המדבקה של התווית המגזרית והסטריאוטיפית כדי לפגוש "אנשים טובים באמצע הדרך", לשמוע את הסיפור שלהם, להסכים להכיר  

היא נולדה באוזבקיסטן (אז חלק מברית המועצות) ועלתה לישראל בגיל 6. המעבר קרה פחות או יותר בן לילה, בלי הכנות מקדימות. רגע שם, וברגע הבא -פה.ולמרות הפתאומיות, ולמרות ששם, נשארו כמה מהאנשים הכי משמעותיים בחייה, שאותם לא תחזור ותראה שוב, למרות האתגר להיתלש מאדמה אחת ולהישתל באדמה אחרת -עד היום היא מגדירה את העלייה הזו כאחת ההחלטות הכי טובות שהוריה קיבלו בחייהם. כשהגיעה למרכז הקליטה, המורה החליטה ש"טניה" זה שם קשה מדי ופסקה: "מהיום קוראים לך טלי". בחושים של  מי שצריכה להסתגל כדי לשרוד, היא הבינה שהיא צריכה להסיר מהר את הסממנים של המולדת ההיא, כדי להיוולד מחדש בישראל. ולכן  צייתה לשם "טלי", עד גיל 15, עד היום הראשון של הלימודים בתיכון החדש, שאליו נכנסה והצהירה - "הי, קוראים לי טניה". גם 40  שנה אחרי, טניה וטלי גרות בתוכה, ועובדות על הדו-קיום הנפשי הזה. היא לא נולדה פריבילגית, לא מבחינת כסף או הזדמנויות, אבל מרגישה שהיום, יש לה "מפתחות" שמאפשרים לה להגיע לכל אדם שתרצה כדי לעשות טוב בעולם.והיא עושה את זה, במסגרת התפקיד שלה באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. ובתור מי שהשליחות של חייה היא ללוות ולעזור לאנשים שחוו פגיעה והיו קורבן לאלימות. בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על האהבה שלה לישראל, על תחושת השייכות ,על הבית שבנתה פה, וגם על העולה החדשה ההיא, שמבצבצת לפעמים בתוך האשה הישראלית כל כך שהיא הפכה להיות, למשל ברגעי געגוע לסבתא רבתא שאליה היתה כה קשורה או כשהיא שומעת מילים מסויימות ברוסית. היא מגדירה את עצמה חילונית, ליברלית, פמיניסטית, ציונית.  טניה גלבוע היא האורחת שלי בפרק, שהוא השני סדרת פרקי חודש ינואר 2026- במהלכו אנחנו מבקשים לקלף לרגע את המדבקה של התווית המגזרית והסטריאוטיפית כדי לפגוש "אנשים טובים באמצע הדרך", לשמוע את הסיפור שלהם, להסכים להכיר

כשאני שואלת אותו מה ההחלטה הכי אמיצה שהוא עשה בחייו, הוא אומר שזה היה להתגרש מאשתו הראשונה. והוא דווקא לא מציין את ההחלטות שלקחו שנים אח"כ, הוא ורעייתו השניה רבקי שבחרו לאמץ 3 ילדים עם תסמונת דאון.  ילדים שממלאים את חדרי ליבם ואת הבית שלהם באור גדול לצד אתגרים יומיומיים מורכבים.  יוסי בר גדל בבית חרדי, לאבא שהיה שליח ציבור ועבד במועצה הדתית ויחד עם זה שירת בצבא, וגם במילואים עד דרגת סגן אלוף.  "זו היתה תקופה אחרת", יוסי אומר, ובכל זאת, גם הוא עצמו, אחרי ארועי ה7 באוקטובר, רץ לחפש היכן הוא יכול להתגייס למילואים ולעזור.  עם הכשרונות הטכנולוגיים שלו, כיום יוסי מגדיר את עצמו "יהודי מקרית אתא, אבל הוא מזוהה כחרדי. בשיחה מלב אל לב, יוסי מספר לי על הילדות בתור ילד הסנדביץ במשפחה של 9 ילדים, ילד עם הפרעת קשב קשה, שהתקשה לשבת וללמוד תודה כפי שצופה ממנו,ילד שבאיזה אופן ויתרו על ציפיות ממנו.  ילד שקוף. כיום יוסי הוא סמנכ"ל רשת צוהר הלב, .רשת ארצית מובילה לחינוך וטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים. רשת שמבקשת לא להשאיר אף ילד בלי לצפות ממנו שיגדל להיות האדם החד פעמי והמיוחד שהוא שהוא נועד להיות.  זו שיחה על  הורות ועל ציפיות ריאליות, על החוויה של להרגיש "אחר", ועל מפעל החיים של אדם שמבקש לעזור לכל ילד למצוא שייכות, בית, מסגרת. פרק 161 הוא אחד מתוך 4 פרקי מיני סדרה , בחודש ינואר - במסגרתה אנחנו מבקשים  לקלף לרגע את המדבקה של התווית המגזרית והסטריאוטיפית כדי לפגוש "אנשים טובים באמצע הדרך", לשמוע את הסיפור שלהם, להסכים להכיר

יש פתגם אינדיאני שאומר - "לעולם אל תשפוט אדם עד שלא צעדת מייל אחד במוקסינים שלו".אז בינואר 2026 אני מזמינה אתכם לצעוד יחד איתי ועם האורחים שלי, לשעה קלה, כל פעם בתוך מוקיסיניו של אדם אחר. "אנשים טובים באמצע הדרך" היא מיני סדרה בתוך הפודקאסט הותיק שלי - 4 מפגשים שיאפשרו לכם להציץ לרגע לתוך הפאזל המסובך שנקרא "החברה הישראלית". הסדרה הזו מבוססת על חוויה מיוחדת שהיתה לי בשנה החולפת. רוצים לשמוע עליה? - התשובות בטריילר 

‏למה לכתוב על עצמי? למה לספר על החוויות והמחשבות שלי? ואם כבר לכתוב, למה לחשוף את זה ברבים? למה להשמיע קול? ..לעיתים אני מהססת לפני שאני לוחצת על מקש ה"לפרסם". אבל אף פעם אני לא מתחרטת אחרי ששלחתי את המכתב שלי לרוח, כי לפעמים מספיק משפט אחד שמישהו כותב לי בתגובה ואומר - "המילים שלך עזרו לי להבין משהו עלי". בשבילי זה עולם ומלואו.   אני כותבת מאז שהייתי ילדה קטנה, זה סוג של שיחה ממושכת שאני מנהלת איתי. כתיבה שעוזרת לי לעשות סדר פנימי, חשבון נפש, להבין משהו על העולם, ועל מקומי בתוכו, אני מכירה את הערך התראפויטי של הכתיבה ואת האופן שבו היא עוזרת לי לחיות. גם האורחת שלי בפרק, מתמחה בכתיבה אישית על כל צורותיה - ארנה קזין היא עיתונאית וסופרת נפלאה והיא מנחה סדנאות כתיבה ועוזרת לאנשים למצוא את הקול שלהם, למסור את העדות שלהם, החד פעמית. את "הדברים שהם רואים משם.. ואנחנו לא רואים מכאן". בעיני ארנה, לכתיבה האישית יש משמעות הרבה מעבר לתרומה שלה לכותב עצמו. כתיבה אישית ופרסומה היא אומרת, הן בעיניה אקט פוליטי. ההצטברות של העדויות, ריבוי הקולות האישיים וההנכחה שלהם במרחב הציבורי - יכולים לתקן את החברה שבתוכה אנחנו חיים. מוזמנים לצלול איתנו לשיחה שתתן לכם גם רעיונות מעשיים, כמה תרגילים ובעיקר עידוד - לכתוב, כדי לחיות, למצוא את המילים שלכם, ולשתף גם אותנו בזה.   

"בתקופות משבר, אנשים חוזרים לאדמה, הם מחפשים את הקירבה שלה"  מספרת לי מיכל חביביאן, שפית, וחקלאית שמגדלת לא רק ירקות אורגניים, אלא גם פילוסופיה שלמה של ריפוי וחוסן. את השיחה אתה, קיימנו בביתה, שצמוד לשדה שלה. דרך סיפורים מרגשים על שורש הכורכום שיודע להתחיל מחדש, על הכוסברה שלא מתנצלת, ועל מרק הגונדי של סבתא, מיכל מלמדת אותנו שיעורים עמוקים על סבלנות, על הקשבה למחזוריות של הטבע, על היכולת שלנו להשתקם, לשוב ולפרוח אחרי הגשם. שוחחנו על המודל הקהילתי המיוחד של משק חביביאן, שבו "שלומי קשור בחוט לשלומך", ועל איך החיבור לאדמה הוא למעשה החיבור השפוי ביותר לעצמנו בעולם מלא רעשים. זהו פרק שמזמין אתכם לנשום עמוק, להכות שורש, ולהיזכר שהאדמה היא המטפלת הגדולה מכולן.

כשאנחנו משתמשים במושג "חוקי הג'ונגל" כסוג של מטאפורה לסביבה אנושית חברתית, אנחנו מתייחסים לסביבה שבה יש כאוס ואי סדר. מקום שבו החזק שורד, באלימות, כוחנות או עבריינות.  אבל למעשה החיים בג'ונגל או בסאוואנה אינם כאוטיים כלל. הטבע הפראי הוא מערכת סדורה ומווסתת שיש בבסיסה הגיון אבולוציוני והתנהגותי. בטבע, הפרטים פועלים לצורך שימור של מערכת גדולה, אקו סיסטם, מערכת שבה העיקרון של "קיום משותף" הוא עקרון מפתח. רובנו נתקלים בהתנהגות של בעלי חיים בסביבתם הטבעית, בעוד שאנחנו רובצים עם פופקורן על הספה בסלון, וצופים בנשיונל ג'יאוגרפיק. אחדים מאיתנו אולי זכו לטייל בספארי ולראות חיות מקרוב. מעטים הם אלה שנכנסים ויוצאים אל הסוואנה על בסיס קבוע. יוצאים למסעות כדי לחקור את טבעם והתנהגותם של בעלי החיים, ואח"כ חוזרים הביתה לסביבה האנושית של העולם המודרני. האורח שלי היום, הוא מי שבחייו מתקיימת התנועה המיוחדת הזו ש"בין הסוואנה לפרדס חנה". וזו אינה תנועה גיאוגרפית, אלא פסיכולוגית. גדי עזר, הוא מבכירי מדריכי הספארי בישראל. הוא חי ועבד כריינג’ר בשמורות הטבע בדרום אפריקה. במהלך עבודתו השתתף בלכידות קרנפים, עסק בגישוש רגלי של תאואים, ופילים, התאמן בהליכה מול אריות, הוא יצא לעשרות מסעות עם קהלים רבים, וראה שוב ושוב את הפלא הזה שמתרחש כשאנשים ובעלי חיים נפגשים, ממרחק בטוח. בפרק הנוכחי נתבונן על העולם דרך העינית שלי מי שלומד כבר שנים שיעורים מרתקים בטבע. ונשאל על השיעורים המיוחדים שכולנו יכולים ללמוד מבעלי החיים גם על טבענו האנושי. על האופן שבו ההתבוננות בטבע משפיעה על הריפוי הנפשי שלנו, על ויסות עצבי ועל היכולת שלנו לחוות "נוכחות" אמיתית ללא מאמץ. על "הדרכת ההורים" שגדי קיבל מפילים בסוואנה, ועל מתכון ליחסי אחים מוצלחים שריגש אותו כשעקב אחרי מצמד ברדלסים. ועל השאלה למה מכל בעלי החיים, הכי נפלא להיות "תן שחור זנב" (לדעת גדי:)   

קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה, הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת…- כך כותב הסופר ריימונד קארבר, כשהוא מתאר את החוויה של "חיים בתוך ארון", מכל סוג. ואת המסע הארוך החוצה ממנו.  אז היום נדבר על תהליכים של יציאה מארונות, מסוגים שונים - ארון של זהות מינית וארון של זהות תרבותית, ושל השתייכות לתוך מגזר מסוים, או יציאה מארון הציפיות שיש לאחרים ממך, המנוגדות למי שאתה מרגיש שנועדת להיות. האורח שלי לשיחה הוא הסופר צבי בן מאיר, בשנה שעברה יצא ספר הביכורים שלו, "מי שסוכתו נופלת" (הוצאת ספרית הפועלים) שזכה להצלחה רבה וגם לשבחים ופרסים. הספר מבוסס במידה רבה על סיפור חייו האישי של צבי, שגדל והתחנך במשפחה דתית-לאומית,  צבי היה נשוי במשך שש שנים לאישה, ולזוג נולדו שני ילדים. הנישואים הסתיימו בגירושין לאחר שהתמודד עם זהותו כהומוסקסואל. במקביל להליך הגירושין, צבי גם חזר בשאלה. כיום הוא חי עם בן זוגו אסף, והם מגדלים במשותף ארבעה ילדים. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על המשאלה להיות "ילד טוב", על אהבה ופרידה, על תשוקה והיעדרה, על פירוק של בית ועל כמה זה קשה, ועל הפער שיש לפעמים בין מה שאנחנו היינו אמורים לרצות, לבין מה שאנחנו רוצים באמת

אחת התלונות הנפשיות השכיחות שאני שומעת מאנשים, גם בקליניקה וגם בחיים, היא התלונה על העומס, על מירוץ בלי הפסקה, על עבודה וחיים מסביב לשעון. על העבדים שנעשינו לעבודה. בפרק הנוכחי נדבר על עצירה מיוחדת שיהדות מזמינה אותנו להכניס כריטואל נפשי לחיינו. נדבר על ה"שבת", על מהות המושג, הרבה מעבר לציון קלנדרי, (היום השביעי בכל שבוע)  נדבר על האופן העמוק שבו השבת מסמלת את היותינו בני חורין, ואת התרומה האדירה שלה לבריאות הנפשית והקהילתית שלנו, חילונים, דתיים, מכל מגזר וגם מכל דת. האורח שלי הוא דב אלבוים, סופר, עיתונאי ומרצה לפילוסופיה יהודית, בילדותו, בבית החרדי בו גדל אלבוים, נחוותה השבת כיממה מלאה איסורים ויראה, שבת של חובה מעיקה. בבגרותו, באורח החיים החילוני-אמוני שהוא מקיים, השבת נראית אחרת לגמרי. בימים אלה יצא לאור ספרו הנהדר "שבת של חירות" ("ידיעות ספרים") אותו כתב יחד עם הרב ד"ר אריאל פיקאר, מציע סקירה עמוקה של הרעיון הפילוסופי והחדשני שבבסיס תפיסת השבת היהודית, משמש גם מדריך מעשי לבנייה של שבת אישית ומשפחתית, כזו שכל אדם מוזמן לתפור אותה בהתאם לסגנון חייו ובחירתו החופשית. דב אלבוים עוסק כבר שנים רבות בהוראה והנגשה של הרעיונות העמוקים של היהדות, הליבלית, הערכית, המוסרית, ובימים הטרופים האלה - שבהם נראה שגם היהדות "נחטפה" על ידי פוליטיקאים המייצגים אותה בעיוות מוחלט, ללמוד מאלבוים זו דרך נפלאה להתחבר לעורקים העמוקים של ההזנה  שמציעה היהדות - לנפש האדם  

השיר הזה של לאה גולדברג מלווה אותי מתחילת המלחמה, כמו מין פזמון פנימי, לפעמים בלחש : "אני אחיה, אחיה ואוהב את החיים הללו. אוהב אותם על כיעורם, על חליים, על אימתם - ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה, לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום. לחיות באור".  בהשראת השיר הזה, וגם תפיסת החיים הזו, עולה הפרק הנוכחי, בימים הראשונים של שנת תשפ"ו שהחלה השבוע.אז בימים האלה המלאים בתפילות ובמשאלה שלנו שיהיה יותר טוב, שנכיר גם בטוב, שנדע לזהות אותו כשהוא מגיע, שלא נאפשר לכל מה שרע, לשטוף את התודעה שלנו עד תום, אני מאחלת לנו שנצליח לבחור בחיים ושהאור יגבר על החושך, והנה פרק שבו אני מדברת בדיוק על זה,  וגם על כמה דברים שתוכלו לעשות ועשויים לעזור לכם לזהות את נקודות האור בחייכם. זה פרק הפוך שבו אני המרואיינת, בפודקאסט של רות דיין וולפנר, ויש לו גם גירסה מצולמת ביוטיוב - מוזמנים . 

אנחנו עומדים בשעריה של שנה חדשה, עוד מעט נזמזם את "בשנה הבאה נשב על המרפסת… ונמשיך לקוות "עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה בשנה הבאה..". אנחנו מייחלים כבר להיות "אחרי" הטראומה של השנים האחרונות, לחיות כאן בשלום, להתחיל לתקן את מה שנהרס, לחבוש את פצעי הגוף והנפש, להיות כבר ב"פוסט" אבל אנחנו עוד לא שם.. ואם אנחנו כבר מדברים על איזה "פוסט", זה בדרך כלל בתוך המושג - פוסט טראומה . אז בפרק הנוכחי, נדבר על עוד אפשרות להיות "פוסט", על האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית. לצמיחה המגיעה בעקבות משברים, לכוחות החדשים שמתגלים, כאלה שאולי אפילו לא יכולנו לשער שהם קיימים בתוכנו,לולא הטראומה. האורח שלי הוא מוטי גלעם, עובד סוציאלי קליני, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך וקב“ן במילואים לשעבר, מוטי הוא מומחה בטיפול בטראומה. ה- 7 באוקטובר חולל מהפיכה גם בחייו כמטפל, הוא מצא את עצמו, נענה מיידית לקריאה פנימית וחיצונית, לרוץ אל פי התהום,לעבר כל בור נפשי שאליו אנשים נפלו, כדי לנסות להציל ולחלץ. להיות "חובש נפשי". מאז טיפל בשורדי הטבח בעוטף ובמסיבה הנובה,במשפחות שכולות, בהורים ובנות זוג של לוחמים, במשפחות חטופים, ובלוחמים עצמם,הוא יוצא אתם למסעות עיבוד ברחבי העולם, ועוזר לאלה שיצאו מהמלחמה, להוציא את המלחמה מתוכם. בשיחה הרלוונטית לכל אדם בישראל, הוא מסביר כמה מעקרונות היסוד בדרך להחלמה, למה חשוב להפוך טראומה לזיכרון, איך לעזור לאדם קרוב שאנחנו מזהים את המצוקה שלו, מתי חשוב גם לדעת להרפות ולשחרר, מה חלקה של הקהילה והקבוצה בריפוי, ואיך להתמיר כאב - למשמעות

בשבוע שעבר חגגו כאן (בעיקר ברשתות החברתיות) את חג האהבה.באותו שבוע, נערכה גם החתונה של שיר סיגל, שהוריה אביבה וקית' סיגל, היו חטופים בשבי החמאס, והוחזרו. הם זכו לחזור לחיים וגם ללוות את ביתם לחופה. בynet שכנו זו לצד זו תמונות כל כך מרגשות מהחתונה, לצד התמונות היומיומיות שמספרות את סיפור המלחמה הנוראית והבלתי נגמרת, וחשבתי עד כמה בימים חשוכים כאלה, קרני האור של האהבה הם נס שאנחנו זקוקים לו. . אז הפרק הנוכחי יוקדש לאהבה, והוא עולה בימי מלחמה. כי גם על אהבה צריך לדבר, אחרת מאיפה יהיו לנו כוחות?  זה פרק מיוחד, שבו ליקטתי עבורכם קטעים משיחות נפלאות שהיו לי כאן לאורך השנים על אהבה ועל ההיבטים השונים שלה - עם רוני סומק שסיפר לי איך האהבה הראשונה שלו גילתה לו - שהוא משורר.  עם עינב גלילי - על האפשרות להשתמש בהומור כדי לשרוד את המסע הארוך של זוגיות ארוכת ימים, עם המטפלת  ד"ר לימור אלונ - על שפת האינטימיות ועל איך אפשר ללמוד אותה, ועם המטפלת המינית מיכל ניר, שנחושה לעזור לאנשים להחזיר תשוקה למערכות היחסים שלהם. אני מקווה שתהנו מההאזנה לפרק הזה, לפחות כמו שאני נהנתי להכין אותו  

האם אי פעם עצרתם לשאול את עצמכם איך אני ב"חברים"?" האם אני מרוצה מכמות החברים שיש לי כרגע? מאיכות הקשרים שיש לי? האם זה בא לי בקלות? האם יש חברים שהייתי שמח לפטר? האם הייתי רוצה יותר? או רוצה אחרת? ומיהו בכלל חבר עבורי? ומתי אני מרגיש "בבית" עם חברים?  בפרק הזה אנחנו צוללים לעומקם של קשרי החברות בחיינו וחוקרים את המיומנות המיוחדת הזו – היכולת להיות "חבר". רבים טועים לחשוב שזו יכולת מולדת, כמו סוג של תכונה שיש לי או אין לי (חברותי/ביישן  או מוחצן/מופנם) כשלמעשה מדובר ביכולת נפשית שאפשר לפתח ולשכלל, וניתן להשתפר בה מאד. החבר שלי לשיחה הוא ד"ר אלון וסרמן, נוירופסיכולוג שיקומי, מהמקימים של "חברים", מרכז ייחודי מסוגו בארץ המציע טיפול קבוצתי לילדים נוער ומבוגרים, טיפול הממוקד בכישורי החברות שלנו. בשיחה שלנו -נציע דרכים שיעזרו לכם להעשיר, להעמיק ולהרחיב את מעגל החברים שלכם, נעודד אתכם להיות "יזמים", להציע חברויות ולחתור למגע. נבהיר למה חברות צריכה מקום ושעה ביומן, ואיך מסורות והרגלים קבועים, הם הדלק של חברות ארוכת שנים. נסביר למה כהורים אנחנו מאוד מודאגים לגלות שהילד שלנו לא מסתדר מבחינה חברתית, ומהו התפקיד האבולוציוני של חברים במסע ההתפתחות שלנו. נזכיר את המחקרים הפסיכולוגים המוכיחים שוב ושוב- שהחברים שלנו, אלה שבמחיצתם אנחנו מרגישים אהובים ומשמעותיים, הם הנדל"ן הנפשי החשוב ביותר שיש לנו 

אני אדם בריא, עם כמה מחלות - אמר לי פעם בחורצ'יק בן 90, איש נמרץ ומלא חיוניות, שבמסיבת יום ההולדת שלו, דיבר על השפע בחייו והתייחס בקריצה גם למחלה הכרונית שליוותה אותו מאז שהיה בן 60.  זוהי בעיניי חוכמת חיים אמיתית. היכולת לראות את הקשיים והמהמורות שאנחנו חווים, את המשברים המחלות - כחלק ממסע חיינו ולא בתור מה שמגדיר אותנו ומשתלט על כל פינה של המחשבות שלנו.  להיות "אדם עם מחלה" - זה לא כמו להיות "אדם חולה". זו גישה בריאה - הן לבריאות והן לחולי .וזה גם הנושא של הפרק שלנו שבו יש לי הכבוד לארח את ד"ר עופר כספי, מנהל הרפואה האינטגרטיבית והיחידה לרפואה משלימה בסרטן במרכז דוידוף בלינסון.  כספי הוא רופא פנימאי, שגדל מבחינה מקצועית בבית חולים הדסה, ובשלב מסוים החל להרחיב את תיק המפות שיש לו להבנה העמוקה של מהי רפואה. הוא נסע ללמוד רפואה סינית, עשה phd בפסיכולוגיה כדי להבין טוב יותר את הקשר בין הגוף לנפש, ועם ארגז הכלים הרחב הזה, חזר ארצה וסלל את הדרך למה שהוא עושה היום כדי לעזור לאנשים להחלים. בשיחה מרתקת הוא מספר לי -מה גילה במסעות שלו כרופא - על מהי מחלה ועל מהי בריאות,  מה ניתן לעשות כדי לעזור לעצמנו להתחבר לכוחות הריפוי שיש בתוכנו, איך משפיעות המחשבות והאמונות שלנו על מהלך המחלה ועל ההתאוששות ממנה, מה חלקם של אמון ואמונה ביחסי מטפל מטופל,  ולמה המפתח שלנו להחלמה נמצא בכלל בנפש?   

מלחמה שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר…שרה פעם חוה אלברשטיין…. והנה עוד זירה, עוד חזית, ושוב התחושה שאנחנו יודעים איך נראית דלת הכניסה, ואין מושג איפה תהיה דלת היציאה, ואנחנו עייפים ומבוהלים ומדוללי כוחות אחרי כמעט שנתים של מלחמה בישראל. אבל, אין לנו ברירה אלא להתגבר. בשעת חירום, שבה רבים מאתנו חווים חרדה קיומית, ושדה הקרב עבר לעורף, אנחנו מתמקדים במשימה האישית הנדרשת מכל אחת ואחת מאתנו - לתפקד. כל אחד בהתאם לנסיבות חייו. במצבי חירום אנחנו לא עוסקים באינטרוספקציה, "בפסיכולוגיית מעמקים", בנסיון להבין מה הביא אותנו עד הלום וגם לא במחשבות על המחר, על ה"מה יהיה". אז עינים על המשימה -  ארזתי לכם כאן כמה פעולות מומלצות של הנפש ושל הגוף - כאלה שיעזרו לכם לתפקד בצורה טובה ובריאה יותר לנוכח האתדר, עד שנצלח גם את התקופה הקשה הזו  

אם מישהו לא עומד בקצב של האחרים, ייתכן שזה משום שהוא שומע תוף אחר. תנו לו ללכת בקצב שלו., כך כתב הפילוסוף הנרי דייוויד תורו, והתייחס באופן מטאפורי לשאלת ההתאמה בין אדם לבין זולתו, סביבתו, החברה שבה הוא ח והדרישות שלו ממנה, ואכן, שאלות על הקצב הפרטי שלי לעומת זה של אחרים מלוות את כולנו, למעשה עוד משחר היותנו עוברים בבטן של אמא, גדלים בתוך רחם המשמיע לנו את קצב הלמות ליבה, ובו זמנית מרגישים את קצב הלמות ליבנו העוברי. מיום היוולדנו, ממשיך הדיאלוג הזה בין קצב הלב הפרטי, לבין זה של אנשים סביבנו. לפעמים נעים לנו "לנגן" יחד עם אחרים ולהיות על אותה פעמה, לפעמים אנחנו מבקשים לפעול על פי מטרונום פנימי, אחר.הפרק הזה יוקדש לשאלות על קצב ומקצב בחיים, ועל החיבור שלהם ללב. דרך העינים של מתופף מיוחד, שגם מלמד אנשים להתחבר למקצב הנכון להם. דורון רפאלי הוא מתופף, מוזיקאי ויוצר, מייסד להקת טררם, מלמד תיפוף ו"תיגוף" - תיפוף על הגוף". וכבר שנים רבות שהוא מנחה אנשים להשתמש בתופים ובמקצבים כאמצעי לחיבור פנימה לתוך עצמם, וגם החוצה, אחד לשני, ליצירת יחדנס משקם ומשמח

כשנולד תינוק, נולדת איתו באותו רגע גם אמא. ובלידת האמא נולד יחד אתה שק של דאגות חדשות, מסוג שהיא לא הכירה קודם. זה שק שילך אתה תמיד, לצד האהבה והשמחה והפרך שיש בגידול ילדים, תלווה אותה תמיד גם הדאגה לשלומם. "שלומי קשור בחוט לשלומך" כתבה פעם המשוררת זלדה והיטיבה לתאר בהקשר הזה גם את שלומה של האמא, הקשור תמיד בחוט לשלומו של הילד שלה.  להיות "אמא של" במדינת ישראל זה לסחוב קיטבג של דאגות. זה לגדל ילד או ילדה במקום שיש בו הרבה סכנות, זה ללוות אותו ואותה כשהם הופכים לחיילים, זה לדאוג לילדים של הילדים שלך כשהם רצים מבוהלים לממ"ד. ולפעמים - זה להיות אמא של ילד או ילדה שנקלעו לסיטואציה שלא כתובה בשום ספר. האורחת שלי בפרק הנוכחי היא אשה שהפכה בעל כורחה, לסמל ה"אמא של". מירב לשם גונן, מוכרת לרבים מכם בתור אמא של רומי גונן, שהייתה חטופה בשבי החמאס ושוחררה כעבור 471 ימים. לפני ה7 באוקטובר, מירב היתה אשה עסוקה שחיה את חייה הפרטיים, גידלה 5 ילדים, ניהלה עסק, וברגע אחד הפכה לאשה שמוכרת בכל בית בישראל, שיושבת באולפני הטלוויזיה באיפוק עם המון שליטה עצמית וקול נעים אך בטוח, שמסתובבת בעולם והופכת אבן על אבן בניסיון להציל את בתה, ובמאבק הציבורי שהצטרפה אליו גם עם יתר משפחות החטופים. בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על אמהות ברגעים הקשים ביותר, וגם על היכולת שלה לא לאבד תקווה, להמשיך ולהאמין שרומי תצא משם. זו שיחה על מה שעזר לה למצוא כוחות, ולגייס משאבים פנימיים וחיצוניים, זו שיחה על צמיחה פוסט טראומטית,  ועל התפקיד והשליחות שמירב שלקחה על עצמה לאור מה שקרה לה ולמשפחתה -  לעסוק בקירוב לבבות, בתיקון השיח המפלג במדינה שלנו, בריפוי השברים

עוד רגע נשב כולנו מסובין סביב השולחן ונספר על יציאת מצרים, ועל צרות אחרות, נזכר ברגעי המשבר הקשים בהיסטוריה שלנו, נדגיש שוב ושוב ש"החיים זה לא פיקניק". נעביר לילדינו את המסר החשוב על כך שיש לנו סיפור של עבר משותף מלא בשואה ותקומה, ועל כך שמסע החיים רצוף אתגרים והתמודדויות. (ואולי ישתרבב לשם גם מסר חשוב נוסף - שגם תקופות קשות עוברות בסוף) אבל סביב החג הזה, ביקשתי להזכיר לעצמי ולכם, שיש עוד סיפורי "הגדת לבנך" סביב השולחן, וגם הם חשובים לא פחות - הסיפורים על הרגעים הטובים בחיינו, על שותפים מיטיבים, על אהבה ומשמעות, על הכוחות והמשאבים העומדים לרשותנו, על טעם החיים ועל מה שעושה אותם ראויים לחיותם. הפרק הזה הוא פרק חגיגי שמתפרסם סביב חג הפסח אבל גם מציין 6 שנים לפודקאסט הזה ולכן חזרתי לאורח הראשון שלי, ד"ר טל בן-שחר. חבר וקולגה ומומחה בעל שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה החיובית. הפעם - נכיר אותו בדרך חדשה, באמצעות  שאלות ה""תּוֹדוּ לִיסְט". נצלול לתוך חווית החיים שלו, לזכרונות מבית ההורים, לתהליכים שעזרו לו לצמוח, ולשאלה - איך בונים ספירלה חיובית בחיים. נשמע גם על המחקרים האחרונים בתחום המדע של האושר, המוכיחים שכאשר אנחנו מודעים ומזהים את החיובי בחיינו, לא רק שזה עוזר לנו לחוש רגשות יותר חיוביים, ולהיות יותר שמחים ומסופקים במה שיש לנו, אלא שזה גם מפחית מהעוצמה שיש לרגשות השליליים שלנו, עוזר לנו לשאת את העצב והכאב, לבנות חוסן ולחזק את מערכת החיסון  

את הפרק הנוכחי, אני מקליטה בירושלים. שוב רוחות מלחמה, שוב אזעקות בלילה, שוב דאגה נוראית גם לשלום הדמוקרטיה. ובדרך למחאה בירושלים, עצרתי לפגוש את שאנן סטריט לשיחה מלב אל לב. האיש שכתב את השיר "חדוות המאבק" ומעיד בו על עצמו : "ולא אזנח ולא אזניח את חדוות המאבק/ כי יש כחול אחרי הפיח ויש אויר בין האבק". שאנן סטריט הוא מוזיקאי, סולן הדג נחש, כותב טקסטים, תסריטאי, סופר, פעיל חברתי, ואיש שלא התייאש מלדבר על שלום. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על הילדות שלו ועל אירועים מכוננים, על הכתיבה והמוזיקה ככוח מרפא בחייו, על העצב ועל אובדנים שידע, על העין שלו שייבשה מדמעות בגיל חמש ונותרה כך עד גיל 45, ועל זרם הדמעות שנפתח בבת אחת. שיחה שתכניס לכם אויר בתוך ענן האבק של הימים האלה  

האביב בפתח, ריחות של פריחה באוויר, הטבע מתחדש,  הימים מתארכים אבל עדיין קשה לנו לנשום, ועדיין לא רואים את האור שבקצה המלחמה הזו. בפתיחת הספר האוטוביוגרפי של האורחת שלי מופיע המוטו מתוך שיר של לאונרד כהן - "יש סדק, הוא אומר, "יש סדק בכל דבר, ככה נכנס האור". גם אנחנו מתפללים ומייחלים שיתרחב כבר הסדק. בשיחה שלנו היום נדבר גם על רגעי החושך וגם על הסדקים. נדבר על האופן שבו היא  ידעה לאורך המסע האישי שלה, ממש להכנס עם המרפקים שלה דרך הסדקים וליצור עוד מרחב שדרכו נכנס אור לחייה. לבנת פורן הקימה ב2003 עסק -במטרה לעזור לאנשים לקבל את המגיע להם בעקבות מצב רפואי לקוי, אירוע תאונתי או מחלה, בעשורים שמאז הוקמה חברת "לבנת פורן" , היא סייעה למאות אלפי אנשים שנפצעו או חלו לממש את זכויותיהם בסבך הבירוקרטיה. זהו מפעל החיים של לבנת וגם השליחות שלה, אבל  מעטים יודעים באיזה עמל, יזע, דרך חתחתים היא היתה לפסוע על מנת לממש את הפוטנציאל הגלום בה עצמה, ולצמוח מתוך ילדות קשה, שבה חוותה הזנחה, נידוי ובדידות. נפגשנו לשיחה מרגשת במיוחד - על מימוש זכויות, אבל לא אלה הכלכליות, אלא יותר מהכל - על הזכות לשנות את מצבי, לא להישאר קורבן של הקשיים והנסיבות שלי. להמציא לעצמי את הגלגל. זו שיחה על מרדנות, ויזמות, על בדידות ועל הכוח המרפא של האהבה, על מותו של בנה הבכור ועל ההחלטה האמיצה שלה, זו שהיא נדרשת לה בכל יום מחדש - להמשיך ולבחור בחיים. 

מי שהמציא את המונח "גיל המעבר" עשה עבודה יפה בהטעיית הציבור. נעצר על איזו נקודה בזמן והכריז: זה גיל המעבר. בה' הידיעה!  כאילו שלפני זה לא עשינו מעברים משמעותיים. ומה עם המעבר שלנו מזחילה להליכה? ואח"כ מילדי גן לבית הספר, והמעבר הדרמטי לתוך גיל ההתבגרות ולמקלחת ההורמונים ששטפה אותנו, והמעבר מהחופש שלנו למדי צבא? והמעבר מרווקות לתוך  זוגיות, והמעבר מלהיות אישה עצמאית  להיות אמא שתלוים בה, ועוד ועוד, כי זה סיפור חיינו, רצף של מעברים דרך שלבי החיים, והסתגלות שנדרשת מול כל שלב.  ובכל זאת, מכל המעברים כולם זכינו אנו הנשים בטווח שבין גיל 40 ל-55 פלוס מינוס - למותג משלנו, מלא כבוד והדר. ( וזו עוד גרסה משופרת. עד לא מזמן קראו לשלב הזה "גיל הבלות") לא נכחיש את העובדה שכמו כל מעבר בחיינו, גם לשנים האלה יש מאפיינים ייחודיים. זו עשויה להיות תקופה משברית, וגם תקופה מצמיחה וגם שני הדברים בו זמנית.  לצורך שיחה עמוקה על מצבנו הרגשי סביב תקופת החיים הזו - התארחתי בפודקאסט הנהדר "גיל המעבר" ואתם מוזמנות (ומוזמנים!) לשמוע גם על הפוטנציאל המופלא שיש בתקופות של מעבר, שמזמינות אותנו לחשב מסלולים מחדש, לדייק את הצרכים שלנו, להיפרד ממה שפג תוקפו ולהתחדש במנגנונים חדשים.  בכוונה אני מזמינה כאן להאזנה גם אתכם הגברים, בני הזוג של נשים המטיילות עכשיו דרך הנופים המרתקים של "גיל המעבר" בחייהן כדי שתבינו אותן טוב יותר. (ואולי תהרהרו גם בגיל המעבר שלכם) 

בשיר "שלל שרב", אחד השירים הכי תל-אביביים של מאיר אריאל, הוא מתאר ליל-חיזורים טיפוסי, כזה שבו "אנשים יוצאים לחפש מקרה שיקרה,אם אפשר במקרה", ומנסח בדרכו הנהדרת את המשאלה המוכרת למצוא אהבה, בקלות, בהפתעה, בלי שבכלל נצטרך לחפש אותה.  אבל כל מי שמכיר את עולם הדייטינג יודע שלרוב זה מרגיש רחוק מאד מהתאור הזה, והרבה יותר כמו "אודישן", או ראיון עבודה.  רוב הדייטים מתנהלים כמו פגישה שאליה הגענו עם רשימת משאלות מוקדמות המנוסחות בליבנו לגבי נסיך או נסיכת החלומות שלנו,  במטרה לברר כמה שיותר מהר האם "נועדנו או לא". אז לרגל "וולנטיינס דיי",  נפגשנו לשיחה על האפשרות לעשות את זה קצת אחרת - לבוא לדייט כמו לפגישת "סרנדיפיטי", כזו שאין לנו ממנה שום דרישות מוקדמות. "סרנדיפיטי - דברים טובים שקורים לנו במקרה - הוא מושג שזוכה לתשומת לב מחקרית ולענין רב בשנים האחרונות. האורחת שלי, אסנת מירון, היא מומחית ברישות חברתי החוקרת שנים רבות את רעיון הסרנדיפיטי ומובילה קהילה גדולה סביב הנושא. בפרק הנוכחי אנחנו מדברות על האפשרות להשאיר מקום להפתעות - בדרך לאהבה

אני מלמדת את הילדים שלי לעשות דברים מסוכנים בזהירות - אמרה לי פעם חברה שלי, באחד מטיולי הטבע שלנו עם ילדינו הקטנים, כשתמהתי איך היא ממשיכה לשמור על קור רוח כזה בעוד ילדיה הקטנים מטפסים על כל עץ שזיהו בסביבה. חשבתי הרבה על המשפט ההוא-האם אפשר לעשות דברים מסוכנים בזהירות?  ולחנך את עצמנו לזה?גם האורח שלי בפרק הזה, ספר לי שאם יש משהו שהוא מאחל לעצמו לשנה החדשה הזו, ולחיים בכלל, זה לא לפחד להמשיך ולקחת סיכונים.  אז היום נדבר על "שריר הנפש" החשוב הזה, על התעוזה להמשיך ולקחת סיכון כדי לגדול ולהתפתח.  דן אריאלי,  הוא פרופסור ישראלי לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית. הוא חוקר בעל שם עולמי, המקדיש את חייו לשאלות על האופן שבו אנחנו בני האדם מקבלים החלטות, ולהבנת הכשלים העומדים בדרכנו . בשיחה אמיצה אנחנו מדברים על איך  לוקחים סיכונים וחוזרים הביתה בשלום? על מקומם של המזל והגורל בחיינו,  על תקופות של מתח וסכנה ועל האופן שבו הן פוגעות ביכולות שלנו, וגם על המסע האישי של דן בחייו

כשאתה מתחיל לפסוע בדרך - הדרך מופיעה, כתב המשורר הפרסי רומי. כניסתה של שנת 2025 היא הזדמנות טובה להסתכל קצת קדימה על הדרך שלנו. לנסות להציב יעדים בוויז של חיינו. בתחילת שנה אני באופן אישי אוהבת להרים רחפן, להסתכל קדימה ומלמעלה - לשאול את עצמי - באיזה שבילים מוכרים אני אמשיך לפסוע? איזה דרכים חדשות יפתחו לי ? כי אני אדם  שאוהב התחדשויות ואני זקוקה להן,  אז הפרק הנוכחי והפותח של השנה, הוא פרק הפוך. פרק שבו ליאור שואל ואני עונה. ליאור פרנקל אירח אותי בפודקאסט המצוין שלו "פופקורן", לשיחה - גם על המסע הפרטי שלי וגם על האופן שבו אני מלווה מסעות של אחרים,  ובעיקר על השאלה מה עוזר לנו גם למצוא את הדרך שלנו וגם להנות ממנה. דיברנו בשיחה הזו - על הילדות שלי, על השנים בהן צעדתי בתוך ערפל, לא בתור מטאפורה, ערפל באמת, בגלל לקות ראיה קשה שאתה נולדתי, כמעט עיוורון,  סיפרתי לו מה תמיד עוזר לי לנווט, ועל הכלים שיש לי בתרמיל שלי, כאלה שעוזרים לי לראות יותר טוב, מקווה שתמצאו אותם משמעותיים גם לדרך שלכם  

  עם היד על הלב תענו לי בכנות - האם אתם מנהלים מערכת יחסים לא בריאה עם איזה הרגל שמנהל אתכם? איזו התנהגות שלכם שברור לכם שהיא לא לטובתכם אבל אתם חוזרים אליה שוב ושוב, ומסבירים לעצמכם שברגע שתרצו תוכלו להפסיק (בא לכם את הכוס קפה החמישית או עוד מנת סוכר או להמשיך ולגלוש שעות על גבי שעות באינטרנט במקום לעשות את העבודה שלכם… ) אם עניתם שכן (ונראה לי שרובנו יכולים לחתום לפחות על משהו אחד מהרשימות שמניתי) אם אתם מוצאים את עצמכם אפשהו על הרצף ההתנהגותי הזה - אני חושבת שתמצאו את השיחה בפרק הנוכחי, משמעותית עבורכם.  היום נדבר על התמכרות בכלל ועל הרגלי ההתמכרות הקטנים שלנו בפרט.נדבר על הקושי המובנה שיש בעידן שבו אנחנו חיים, עידן שמציף אותנו בדופמין, אותו הורמון או נוירוטרנסמיטר   שהמוח שלנו כל כך זקוק לו, אבל גם מסתבך איתו. נדבר על עולם שמוציא אותנו משיווי משקל באמצעות אין ספור חומרים ממכרים שהנגישות שלנו אליהם הפכה קלה מתמיד, רק לחיצת כפתור וזה מולנו על המסך, הדבר הזה שמסב לנו עונג. רק לשלוח הודעת ווצאפ קטנה והחומר המתוק כבר אצלי בדלת עם שליח. נדבר על חיים בעידן שבו יש כל כך הרבה קושי, מצוקה וסטרס  ואנחנו כמהים יותר מאי פעם למצוא רגיעה ומפלט. נדבר גם על החיים בישראל כרגע, על מה עושה לנו טראומה ממושכת, - בהקשר הזה של ההרגלים המגונים שלנו והגלישה לתוך התמכרות. האורח שלי, פרופסור שאולי לב רן, הוא אדם שמקדיש את חייו לטיפול בהתמכרויות, ומחזיק בעמדה מלאת אופטימיות וגם חמלה, למול הנטייה האנושית להתמכרות לצד האמונה שאפשר לתקן. לב רן הוא פסיכיאטר, פרופסור חבר בחוג לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ממייסדי המרכז הישראלי להתמכרויות, המוסד המוביל בארץ בתחום המחקר והטיפול בהתמכרויות. מוזמנים לשיחה אישית, מרגשת וגם מעודדת עם רופא מיוחד של הגוף והנפש  

מכירים את האמרה - "מה שיוצא אני מרוצה"?  היא מיוחסת לגננות, ונועדה למנוע מראש טענות ומענות מצד הילדים/הלקוחות ששלפו כרגע דווקא את הממתק שהם פחות אוהבים מתוך שקית ההפתעות.  אבל לפני מספר חודשים במהלך הרצאה שלי בפני גננות, ציטטתי את המשפט הזה שלהן ולהפתעתי הן עצרו אותי מיד ותיקנו : "לא!  אנחנו כבר לא משתמשות במשפט הזה!  לאחרונה אנחנו מלמדות את הילדים ש- "למרות שרציתי משהו אחר, עם מה שיצא אני מסתדר".  חשבתי לעצמי שזה אחד השיעורים החשובים שגננות יכולות ללמד את ילדי הגן, וכולנו צריכים ללמוד באוניברסיטה של החיים - איך להסתדר ולהתאים את עצמנו להפתעות הפחות נעימות שנקרות בדרכנו, לתקלות, לשיבושים, למה שקורה כשהתוכנית לא מתממשת בדיוק כמו שחזינו אותה.  אז היום נדבר על אחד משרירי הנפש הכי חשובים להסתגלות שלנו -  על היכולת לאלתר.  האורחת שלי היא מומחית בתחום, אורית וולף היא לא רק מוזיקאית מחוננת, ופסנתרנית בעלת שם עולמי, אלא גם מלמדת ומרצה על אלתור, יצירתיות, חדשנות וחותם אישי.  בשיחה מלבבת היא מספרת לי איך ה"בלק אאוט" הראשון שהיא חטפה על הבמה בקונצרט מכובד, שלח אותה למסע חיים, ללמוד איך להכין את עצמה לכל מה שאי אפשר להתכונן אליו. שיחה משובצת גם בפרקטיקות ורעיונות שתוכלו ליישם בחיים שלכם, כשגם אתם צריכים למצוא איזה מעקף באמצע דרך שנחסמה לכם, או חלון להיכנס דרכו כשהדלת נטרקת

בספר בראשית, בסיפור בריאת האדם נכתב - " ויאמר אלוהים - לא טוב היות אדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". וכך מרגע שנולד האדם, נולדה לצידו מערכת יחסים מרכזית ומשמעותית, כזו שתעזור לו לגדול ולהתפתח. בפרק הנוכחי נדבר על ה"עזר שבעדי". על האופן שבו אנחנו מווסתים את עצמנו, ממש ברמה של מערכת העצבים שלנו, באמצעות האנשים הקרובים והמיטיבים של חיינו. מבחינה ביולוגית, הגוף שלנו שואף להומאוסטזיס כלומר לאיזון, הגוף שואף להיות במצב שבו התנאים הפיזיקליים והכימיים הפנימיים שלנו נשארים יציבים ומתאימים לפעילות המיטבית שלנו. בכל פעם שהאיזון הזה מופר, הגוף מפעיל תהליכים שונים כדי לנסות ולתקן, אלה תהליכי הוויסות. בפרק הנוכחי נשוחח על האופן שבו תהליכי הוויסות הגופניים והנפשיים שלנו - תלוים בזולת שאתנו. זו תלות טובה, זה צורך קיומי, ובמיוחד בתקופות של משבר, נתאר את מערכת ההפעלה שנולדנו איתה, מערכת שעוזרת לנו להושיט יד אל הזולת, לבקש עזרה ולעזור. המערכת שעושה אותנו מחוברים לטובה. ננסה כמו תמיד להציע לכם גם תובנות אבל גם פעולות שתוכלו לעשות כדי "להשתמש" טוב יותר בקשרים שלכם, כמשאב ריפוי עבורכם וגם להיות משאב ריפוי עבור אחרים. האורחת שלי לשיחה היא מיכל זיו, היא פסיכולוגית חינוכית מומחית. מנהלת מרכז "אפשרויות" לאבחון וטיפול לילדים והורים. מלמדת ומדריכה על טיפול מבוסס התקשרות.. עוד לפני ה7 לאוקטובר היא עסקה בתחום הטראומה ומאז ביתר שאת, היא מדריכה ומטפלת באנשים ועוזרת להם להשתמש במתנה ההדדית של הקשרים הבינאישיים שלהם, כגורם מווסת.  

במיוחד לסוכות, אירחתי ב"סוכה הנפשית שלי" 5 חברים חדשים בחיי, התקבצנו ביחד, חתיכות מחלקי הפאזל של החברה הישראלית ותראו מה יצא כשמוכנים להתעניין באמת אחד בשני. הכרנו לפני מספר חודשים במסגרת תוכנית שנקראת "המעבדה לחיבורים", יוזמה של הפדרציה היהודית של ניו יורק, במטרה לקדם לכידות חברתית דרך עשיה משותפת.  משתתפים בתוכנית הזו  אלה ש"תורתם אמונתם", וכאלה שרק הדיבור על אלוהים עושה להם לזוז באי נוחות בכיסא. יש כמה שעומדים כבר כמעט שנתיים בקפלן, וכאלה שעומדים בצמתים אחרים. יש מי שחולם על פדרציה יהודית פלשתינאית שתקום כאן יום אחד, ויש מי שחולם על מדינה יהודית הלכתית. יש כאלה שעבורם האדמה היא קדושה, ואת אלה שעבורם הנאמנות למשפחה היא ערך עליון, יש כאלה שמבקשים לא להכנס לשום תווית. בקיצור הבנתם - חילוניים ודתיים, ליברליים ושמרנים, ימין ושמאל - מכל וכל.  אנחנו כבר כמה חודשים בדרכים  מנסים לסלול איזה נתיב שעליו נוכל לצעוד יחד, ולמצוא איך אנחנו יכולים להיות שותפים. איך עושים "אנחנו". בפרק הזה, סביב השולחן שלי באולפן מתארחים  5 מתוך החברים - רמזי הוא בדואי מרהט, יזם ומוביל טכנולוגי, מייסד ומנכ"ל עמותת science club , מעיhן היא חרדית מבית שמש, והיא מנהלת עירונית של תוכנית אורבן 95 בבית שמש, תוכנית המנגישה את המרחב הציבורי לקטנטנים, מיכל- מהישוב מורשת שבצפון' היא מנהלת התכניות בעמותת פעמונים - עמותה המסייעת ליחידים ולמשפחות לנהל חיים כלכליים מאוזנים. עדי מירושלים, היא הבעלים והסמנכ"לית של אתר החדשות "כיפה" והיא עוסקת כבר למעלה מעשרים שנה בתחום התקשורת וקשרי ממשל. עמרי מתל אביב, מנהל קריאטיב, תסריטאי ויוצר תוכן, פעיל במערך ההסברה נגד אנטישמיות. ואנוכי - פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית מהוד השרון.  6 אנשים שצמחו בבתי גידול שונים, באזורים גאוגרפיים אחרים, עם תפיסה פוליטית שונה, עם מקצועות שונים, ועם אהבה מאד דומה ועמוקה לבית הזה שלנו - ישראל. בשיחה אישית, מלב אל לב - שיחקנו יחד במשחק ה"תודו ליסט" ובאמצעות שאלות ההודיה - חלקנו אחד עם השני זכרונות ותקוות, סיפרנו על אבא ואמא, על המשפחות בהן צמחנו ועל אלה שיצרנו בהתבגרותנו, על אתגרים שעברנו, על המקומות האהובים עלינו כאן בארץ וגם קצת על החלומות שלנו לעתיד. לא דיברנו פוליטיקה, דיברנו "אנושיות" .לא דיברנו "מגזר", דיברנו חוויה פרטית ואישית.ועשינו לנו סוכת שלום, סוכה של שלום בתוכנו. בדיוק כמו המשאלה ההיא של שלומית שעליה אנחנו שרים מילדות   אם גם אתם רוצים לפתוח שולחן בסוכה שלכם או סביב ארוח החברים הבא - מוזמנים להכיר את ה"תודו ליסט"   בלינק - https://tinyurl.com/2v4ey55c עוד על הקולאב, מעבדת החיבורים' תוכלו למצוא בלינק הזה  https://www.colab.org.il/

בתוך המציאות הישראלית הכל כך מורכבת בשנה/שנתים האחרונות, הספוגה בכאב ובדאגה, יש לא מעט ייאוש, ולא פעם רצון לברוח, להמריא מכאן לאנשהו, למקום שקט ובטוח, כזה שבו השמים לא מטפטפים טילים או רסיסי יירוט, כזה שלא צריך לצרוך בו חדשות על בסיס שעתי.  רבים מפנזטים על חופשה, או רילוקיישן, או סתם הרפייה זמנית עד שהעניינים יסתדרו כאן ומישהו יתקן בשבילנו את המציאות.  אבל זה לא באמת אפשרי, עבור רובנו, אפילו כשאנחנו נוסעים, אנחנו מופתעים לא פעם לגלות שארזנו גם את עצמנו במזוודה, עם כל ענייני הלב/הדאגות/הטרדות, והחיבור העמוק שיש לנו לבית שלנו, כאן בישראל. אז לכבוד השנה החדשה - קבלו את מה שאני מכנה "חומר מרחיב תודעה - גרסת הסאחית" (הגירסה שלי),  הנה כמה דברים שאני עושה כדי להתרחב בימים של צמצום, כדי לא להרגיש נחנקת, כדי להיזכר בטעם החיים ובמשמעותם.  לפני כמה שבועות אירחה אותי תאיר מורדוך בפודקאסט שלה. באתי לדבר אתה על האפשרות לצאת למסעות, להגביר את תחושת האנרגיה והחיוניות שלנו, ולגלות תגליות, גם בלי להחתים דרכון. אז הנה השיחה שלנו, ואני מאמינה שהיא תעודד אתכם בימים המורכבים האלה. ואמן שתשפ"ה תשיב אלינו במהרה את החטופים שלנו, את החיילים שלנו, את המדינה למסלול של תיקון ושיקום, ואת תחושת השפיות בבית הזה שלנו

שולה מודן, היא פסיכותראפיסטית, סופרת, עורכת, אשה רבת פעלים. ממש לאחרונה היא חגגה יומולדת 80 ובצמוד לזה היא חוגגת גם את לידתו של ספר חדש שלה. הזמנתי אותה לשיחה, ביקשתי לשמוע ממנה: "מה את כבר סוף סוף מבינה על החיים בגיל 80?  ועל איך זה להיות בת 80? היא צחקה ואמרה לי מיד : "אני לא ממליצה", אז פירטתי ואמרתי שאני רוצה ללמוד מחוכמת הדרך שלה, כי היא אשה חכמה מאד בעיני, והיא אמרה שוב - "תראי, הרי כל אחד חורש את אדמתו בעצמו".. אז תספרי לי הנוף , ביקשתי ממנה, כי שולה יודעת לספר על נוף,  על נוף פיזי ועל נופי הנפש, והיא מנסחת את זה כבר שנים רבות בכל העשייה המיוחדת והמגוונת שלה. הספר החדש שלה - "כל יום בולע שמש", נכתב בעקבות חוויה שעברה לפני חמש שנים כשהתאשפזה באיכילוב, אשפוז טראומטי,של מחלה בימי קורונה ובידוד. בימים ההם של בגידת הגוף, העסיקה אותה מאד השאלה - איך אפשר לחיות כשמחכים למוות? כמה שנים אח"כ היא כתבה על זה רומןץ במרכזו - חיבור מפתיע בין אשה שמאושפזת באיכילוב, המחליטה בלילה אחד של כמעט יאוש, לברוח לכמה שעות החוצה, אל הספסל שברחוב, ספסל, שעליו היא תפגוש הומלס.  הספר עוסק בשאלות עמוקות על החיים ועל המוות, על הומלסיות ובית, על רכוש והיעדרו. וגם על האפשרות לחיבורי נשמה מפתיעים שהחיים מזמנים לנו. בעמודים הראשונים היא כותבת כך - "בלילה השישי בבית החולים, בבידוד, מיוסרת, הגיחה מתוכי ההבנה שבכל יום, אני מידרדרת יותר ויותר, מחליקה לעומקו של בור. יכולה פחות, מתקשה בפעולות פשוטות, נחטפים ממני חלקיי המוכרים, בגדיי הרגליי, הגנותי, מעשיי ומחשבותי… כוח זר השתלט עלי. כבו לי האורות של עצמי". המשפטים האלה נשמעים כאילו נכתבו על כולנו, היום. על החוויה הישראלית שלנו עכשיו, על כך שנחטפים מאתנו חלקיינו המוכרים. רבים חווים את התקופה הזו כבור, ומרגישים גם הם את החשיכה הזו של "כבו לי האורות של עצמי".  מוזמנים לשיחה על השאלה מה ניתן לעשות כדי להדליק את האור בחזרה.   

אנחנו רגילים לשאול את עצמנו - מה אנחנו חייבים לילדים שלנו? איך להיות הורים טובים? אבל בשיחה הזו, הפכנו את השאלה - "מה הילדים שלנו חייבים לנו?" והאם בכלל?  ומה עושים עם התלות שלנו בילדינו? עם המשאלות והאכזבות והשמחות והדאגות,וכל עיסקת החבילה הרגשית הזו הכרוכה בחווית האימהות.  האורחת שלי היא  ליהיא לפיד, עיתונאית, פעילה חברתית, צלמת וסופרת. היא פרסמה 13 ספרים, ברבים מהם היא משרטטת קווים לדמות החוויה האימהית. ליהיא היא בעצמה אמא לשני ילדים. בתה יעלי שאובחנה כבר לפני שנים על הרצף האוטיסטי,היא ילדה מיוחדת שהפכה את ליהיא לאמא מיוחדת ועיצבה גם משהו בתחושת השליחות שלה - להשמיע את קולם של אנשים מיוחדים, לעשות להם מקום בשולחן המשפחתי ושייכות במרקם החברתי. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על הקשר המורכב והפלאי הזה שבין הורים לילדיהם. על קירבה ומרחק, משאלות ואכזבות, שייכות וזרות. אני בטוחה שתתחברו או כ"ילדים של" אמא כלשהי… או  כ"הורים של" ילד כלשהו, או גם וגם

"עוד לא אבדה תקוותנו" - מזכיר לנו ההמנון הלאומי שלנו, אבל בימים האלה - נראה שצריך להתפלל לא רק לשלומנו ולהישרדותנו אלא גם ליכולת שלנו לשמור על התקווה.   תקוה, יש הגורסים, היא מה שנשאר לנו "להחזיק" כשאין שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות, אבל בפרק הנוכחי נדבר על תקווה פעילה- על תקווה שכרוכה בהגדרת מטרות ברות מימוש ובחתירה בלתי נלאית למימושן. נספר על מחקרי המדע של התקווה, ונצייד אתכם לא רק במחשבות אלא גם בטכניקות שיעזרו לכם למלא את מחסני התקווה שלכם שהתרוקנו. האורח שלי, פרופ' בן קורן הוא רופא, אונקולוג בכיר, והוא גם חוקר כבר למעלה מ 20 שנה את המדע של התקווה. יחד עם אשתו דבורה, מטפלת משפחתית  הקים את ארגון "גישה לחיים", שמציע סדנאות תקוה לאנשים. בשיחה מרגשת במיוחד הוא מספר לי על חייו, על תפיסת עולמו ועל השליחות המקצועית שלו. בימים עכורים שכאלה, השיחה והמפגש שלי עם פרופסור קורן היו קרניים של אור ומזור לנפש. אני בטוחה שכך תרגישו גם אתם כשתאזינו. ואם אתם רוצים לבחון את עצמכם - עד כמה אתם "תקוותיים" - הנה המדד - the adult hope scale מתורגם לעברית - https://forms.gle/55oVriKEkanKM4KN7

דמיון הוא תכונה שניתנה לאדם כדי לפצותו על מה שאינו, וחוש הומור - כדי לפצותו על מה שהינו. -  כתב פעם אוסקר ויילד. בימים קשים,אנחנו זקוקים לשניהם, לדמיון כדי להאמין שהמציאות תשתפר יום אחד, ולהומור - כדי שנוכל לשאת את זה בינתיים. מחקרים פסיכולוגים מצביעים על כך שהיכולת להשתמש בהומור היא סוג של חוזקה, שריר שאם מפתחים אותו, פשוט עוזר לנו לעבור את החיים האלה, על המורכבות שלהם, עם הראש קצת יותר מעל המים. הומור כסוג של "שנורקל נפשי".  בפרק הנוכחי אני מארחת את עינב גלילי, עיתונאית, אשת תקשורת, אשה שמחזיקה ארסנל של מילים, והן נשלפות, מדוייקות, תופסות את מצב האדם,  ומנסחות אותו, תמיד עם דוק של הומור, ציניות, סאטירה. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על החיים בכלל ועל המסע הפרטי שלה. על כאבים ועל הומור. על אהבה וזוגיות, על זכרונות הילדות שלה, על האופן שבו למדה מאביה שאין רגע שלא מתאים לרכך אותו באמצעות מבט קורץ. ודיברנו גם על הומור בחדר הטיפולים. על האופן שבו הומור מחבר בין אנשים, והופך אותם לרגע לבעלי ברית של הבנה, שותפים לרגע של הסתודדות פרטית מול המציאות 

פרופסור מירב רוט היא פסיכולוגית, פסיכואנליטיקאית סופרת ומומחית לטראומה. בחייה האישיים היא מכירה את החוויה של טראומה פתאומית, של בולען כזה השומט  את הקרקע מתחת לחיי המשפחה. כשהייתה בת 18 נהרגה אחותה הבכורה מיכל, בתאונת דרכים. האובדן המשפחתי הנורא,היה למעשה בית-הספר שלה להתמודדות עם טראומה ועיצב לא רק את חייה האישיים אלא גם את השליחות המקצועית שלה. מאז ה-7 באוקטובר מרב עסוקה בלווי,טיפול ותמיכה במאות נפגעים, אנשים שאיבדו את היקר מכל, משפחות חטופים, מפונים, וגם אנשי מקצוע המלווים אותם. היא יודעת לעמוד עם הנפגעים על סף התהום ולעזור להם להאמין שימצא להם סולם, משהו שיעזור להם לטפס למעלה על החבל של הדחף לחיות, משהו שיעזור להם לדבוק בחיים ולא לסגת אל ה"מוות הנפשי" שהטראומה מושכת אליו. בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש -"מלחמות יצרים בספרות העולם ועל ספת הפסיכואנליזה" במרכז הספר מירב משרטטת את קוי המתאר של כמה מהמאבקים היסודיים המתחוללים בתוך נפש האדם. כמו למשל המאבק בין הדחף לחיות, לבין הרצון למות במצבים מסוימים. בשיחה מלב אל לב אנחנו צוללות לסיפור חייה האישי והמקצועי, לזכרונות הילדות שלה בבית בו גדלה, בבית שבו כולם כתבו, וגם קראו זה את כתביו של זה, בית שבו ארוחת הצהרים כללה קציצות ואורז וגם דף ועט ומשחקי מילים וריצה הלוך ושוב לאנציקלופדיה. שיחה על המתנות הנפשיות שקיבלה מאימה הסופרת שולמית לפיד, ומאביה העיתונאי הסופר והפוליטיקאי טומי לפיד' ומהקשר הקרוב והמיוחד שלה עם אחיה, יאיר לפיד. שיחה על תפקיד ותפקוד, על "אמונה שיש בה עשייה", על אופטימיות ועל האפשרות לבחור בחיים למרות ובנוכחות משברים נוראיים   

רבים מאתנו חוו בחודשים האחרונים, מאז ארועי ה7 באוקטובר, רגעים של פחד מצמית. וזה ממשיך - כל אזעקה, כל "הותר לפרסום", כל נוטיפיקציה שקיבלנו בynet, הכל מעורר ללא הרף את מנגנון תגובת הפחד בגוף ובנפש שלנו. קשה לחיות עם כל כך הרבה פחד באוויר, אבל בפרק הנוכחי - ננסה להתיידד קצת עם הרגש הבסיסי הזה, להבין למה פחד הוא רגש חשוב, הישרדותי, מציל חיים לפעמים. נשרטט את ההבדל בין פחד לבין חרדה. נבין מדוע פחד עשוי להיות מדריך טוב ברגעים מסויימים, אבל חרדה - היא זו שממררת את חיינו ומצמצמת אותנו.  האורחת שלי, ד"ר קרן בן יצחק, היא חוקרת מוח העוסקת ברגשות, במיוחד בשאלה - מדוע חשוב להרגיש? היא גם פסיכותרפיסטית שמטפלת באנשים המתמודדים עם חרדות ופוביות. היא עצמה הגיעה לתחום של חקר המוח אחרי אירוע מסכן חיים שעברה כשהיתה בשנות ה-20 לחייה ונקלעה לשוד מזוין.  האירוע ההוא הותיר אותה עם חוויה של פוסט טראומה, כזו שהיו לה תסמינים יומיומיים למשך שנה, ואלה שלחו אותה למסע של למידה מקצועית ואישית - על מנת לעזור לעצמה להחלים, ובהמשך גם לרבים רבים אחרים.  בשיחה מעודדת, שתנסוך בכם אומץ, נצייד אתכם גם במחשבות וכלים שיעזרו לכם - לא לפחד מהפחד לאתר של שירלי יובל-יאיר- https://shirley-yuval.com/ לפרטים על סדנת "פסיכולוגיה חיובית בימים קשים" -https://tinyurl.com/ywwdcarw  

לפני שנים כתב דוד גרוסמן את הספר הנפלא שלו - "מישהו לרוץ איתו" והכניס למטבעות הלשון הפרטיות שלי עוד מושג. מישהו לרוץ איתו - זה מישהו שיכול להיות לי מלווה, זו יד שמחזיקה את שלי, זה מישהו שאני יכולה לסמוך עליו, זה מישהו שיעזור לי לדחוף בעליה כשאני מתעייפת. האורחת שלי נינה אבן עזרא, היא מישהי לרוץ אתה, גם במובן המטאפורי, וגם במובן הממשי. נינה היא פסיכולוגית קלינית, והיא בעצמה אצנית. אחרי הרבה שנים שבהם בתור מטפלת היא ישבה עם אנשים והקשיבה להם בחדר הטיפולים, ובשעות הפנאי היתה רצה בפארק ומקשיבה לפעמים לשכניה לריצה, היא הבינה שצריך לחבר בין העולמות האלה, ובנתה שיטת טיפול באמצעות ריצה. בפרק היום נשמע על נינה ועל שיטת העבודה המרתקת שלה, אבל זה הרגע להגיד לכל מי שרק המחשבה על ריצה מעייפת אותו, שזה בכלל לא פרק לאנשים שאוהבים בהכרח לרוץ, זה פרק שיעורר בכם מחשבות - על מה שקורה לנו כשאנחנו מצליחים לשים לעצמנו יעד פיזי מדיד ולעמוד בו, תלמדו בו גם למה חשוב להעלות דופק, ואיך זה עוזר לנו להתמודד עם פחד וחרדה, נדבר בו על החיים ועל ריצה, ועל מירוץ החיים. וכמו תמיד ניתן לכם כמה רעיונות ומחשבות לדרך שלכם, כאלה שעשויים לעזור לכם לשפר את בריאותכם ואת מצב הרוח  מזמינה אתכם - לשפר את מצב הרוח שלכם ולהצטרף לסדנה שלי - פסיכולוגיה חיובית לימים קשים כל הפרטים בלינק - https://tinyurl.com/ywwdcarw

היום נדבר על מה אפשר לעשות "בשביל המחר"? הסיפור האישי של האורחת שלי מקפל בתוכו את החוויה הישראלית, זה סיפור על אובדן וכאב, וגם על צמיחה ועל היכולת להתמיר כאב אישי - למפעל חיים משמעותי.  בשנת 1969 ענת סמסון-יופה היתה ילדה בת 12 כשאביה, חנן סמסון, נהרג בעת שירות מילואים במרדף אחרי מחבלים בבקעה. שנים רבות אחרי כן, כשענת כבר היתה אמא ל3 ילדים משלה, ובנה הבכור התגייס לצבא - היה כנראה איזה טריגר. טריגר שהוביל אותה להקים את עמותת "בשביל המחר" - מיזם חברתי, שמטרתו ללוות את כל מי שעבר חוויה משמעותית במהלך שירותו הצבאי, ולעזור לו לעבד את החוויה ההיא. ענת הבינה כבר לפני שנים רבות, את מה שעכשיו ברור גם לצה"ל ולמשרד הבטחון - ההבנה שההגנה על הנפש, היא האפוד הקרמי של החיילים שלנו. ההבנה שמי שהיה בשדה הקרב, משהו נגרע בו, הוא לא חוזר הביתה כתמול שלשום, הוא נושא מטען, מטען שצריך לעבד, מטען נפש, שכדי שלא יהפוך למטען נפץ פנימי צריך לתת לו מקום. אנחנו נפגשות לשיחה על משברי חיים ועל היכולת לעבד אותם ולהתאושש מהם, על בורות שנפערים בחיינו ועל האפשרות לטפס החוצה מהם, על טראומה ועל האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית 

כל אדם זקוק למשמעות בחייו, אבל לא כולם יוצרים לעצמם חיים בעלי משמעות. כל אחד רוצה שחייו יבטאו את בחירותיו, אבל רבים תופסים את עצמם כקורבנות של נסיבות חייהם.  איש אינו רוצה לחיות סתם, ללא תכלית, יעד, פשר או מטרה. איש אינו רוצה לפספס את חייו, לבזבז אותם, להופיע על במת העולם מבלי להטביע חותם ואז להיעלם בלי להותיר זכר. רבים חשים כי חייהם הם בעלי משמעות במידה מסוימת, מי יותר ומי פחות, אבל לא רבים יאמרו בלב שלם שהם חיים את החיים שהם מבקשים לחיות, או שהם חיים את הגרסה הטובה ביותר של חייהם. רבים נמצאים היכן שהוא באמצע, בין חיים משמעותיים לבין חיים חסרי משמעות, שבהם גוברת הסכנה לדיכאון -  הציטוט היפה הזה הוא מתוך מאמר שכתבה ד"ר תמי יגורי, האורחת שלי בפרק זה. נפגשנו לשיחה על המושג המעורפל הזה - תחושת משמעות בחיים? מה זה בכלל? מתי ואיך אנחנו יודעים שהחיים שלנו מלאי משמעות, שמשהו שאנחנו עושים משמעותי? וגם -למה זה כל כך בריא עבורנו? ואיך כל זה קשור לאושר שלנו? תמי היא מרצה בכירה לפילוסופיה, וגם סופרת שכתבה את : "פתרון חידת המשמעות", "אומנות המשמעות: הדרך למציאת מהות חייך". היא מציעה להחליף את החתירה לאושר, בחתירה למשמעות. היא פיתחה את גישת "אמנות המשמעות" כדי לעזור לאנשים לחפש ולמצוא את ההגדרה המדויקת ביותר למשמעות בחייהם. היא עושה את זה באמצעות ראיון מובנה. בפרק הנוכחי - התנדבתי בעצמי, "לשכב על הספה הטיפולית" של הד"ר לפילוסופיה ולנסות באמצעות השאלות שלה, לנסח משהו על משמעות בחיי בשלב זה 

החיים מלאים "בגם וגם" - אושר ועצב, תקווה וייאוש, אומץ ופחדים, עירנות עייפות, הכל מכל וכל. בימים כאלה שבהם הגרביטציה לכיוון השלילי חזקה במיוחד, בואו ננסה להתמקד גם במה שעובד, ולא רק במה שהלך לאיבוד.  בפרק ה"תודו ליסט" עם דניאלה לונדון דקל ולייזה פאנלים, נכיר אותן דרך סדרת שאלות על הטוב בחייהם.  שיחה מענגת - על הגיל ועל המתנות שהוא מביא איתו, על חברות נשית, על מה שקיבלו בבית בו גדלו ומשמש להן צידה טובה לדרך, ועל האומץ להישיר מבט אל המציאות ולראות נכוחה 

אנחנו רוצים להיות בריאים ומאושרים לנצח, אבל מחלות ומשברים הם חלק מהחיים שלנו. מחלה היא אתגר לגוף ולנפש, ויש לה נטיה "לצבוע" את כל התמונה בשחור, להשכיח מאיתנו את האזורים הבריאים של חיינו.הפרק הזה מיועד לכל מי שמתמודד כרגע עם מחלה, מכל סוג. (אני חושבת גם על מה שקורה לנו בישראל כרגע כמו על סוג של מחלה, משבר נוראי שהתפרץ. חלקו תוצר של הרבה תהליכים רעים ותת קרקעיים שמתרחשים כאן כבר שנים)כך או כך, בחיים של כולנו יש תקופות שבהן אנחנו צריכים למצוא כוחות כדי להתגבר על מחלה, לפעמים פשוט ללמוד איך לחיות בנוכחותה, לחזק למולה את מערכת החיסון שלנו, לבנות לנו צבא הגנה פנימי. ויש הרבה מה לעשות כדי לעזור לעצמנו להתמודד טוב יותר עם משברים שכאלה.ארזתי לכם כאן כמה מחשבות וגם כלים פרקטיים שתוכלו להיעזר בהם כדי לטפל בעצמכם טוב יותר. ושנהיה בריאים, אמן

כסף מסובב את העולם - הוא שיר הנושא של המחזמר "קברט", והוא גם פזמון נפשי שמלווה את חיינו. כסף, קשור להישרדות שלנו כי הקיום שלנו תלוי בו, אבל הוא קשור גם לתיאבון שיש לנו, לחשקים שלנו ולאופן שבו אנחנו מנהלים את החשק, לא רק את חשבון הבנק. בפרק היום - נדבר על מערכת היחסים המורכבת שבין אדם לבין כספו, על האופן שבו היא נקבעת ומתעצבת בבית שבו גדלנו. ממה שלמדנו (לעיתים באופן לא מודע) על היחס של הורינו לכסף, ממה שהיה או לא היה בבית. איך אנחנו תופסים כסף? מה מותר ומה אסור? מה מראים ומה מסתירים?  ואיך כל העניין הזה מסתבך כשאנחנו מקימים בית עם אדם אחר, שגם הוא מביא אל השולחן את סיפור ילדותו? האורחת שלי היא שרית אמיתי, מאמנת עסקית, תרפיסטית פיננסית,  ומחברת הספר "אינטימיות פיננסית  - איך לדבר על כסף בתוך זוגיות". נדבר על האפשרות ליצור מערכת יחסים חדשה עם "מר כסף", וגם לשפר את התקשורת סביבו.  נצביע על גורמי המצוקה העיקריים שיש בין בני זוג - סביב כסף, וכמובן - נציע דרכים להתקרב, לחתור לאינטימיות ולשפר  גם את הרווחה הכלכלית וגם הרווחה הרגשית שלנו סביב כסף

חשק?? זוכרים את הדבר הזה? רבים מאתנו מתקשים להרגיש חשק בתקופה הנוכחית, גם המלה "בא לי" ירדה למחתרת, נשמעת כמו שפה אסורה. חשק, עירנות, תחושה של משחקיות, האפשרות להתמסר בלי להיות דרוך- כל אלה נרמסים תחת כובד משקלם של כאב ודאגה, בושה ואשמה. בפרק הנוכחי נדבר על האפשרות לעורר את הדופק המיני שלנו, ולהחזיר חיוניות למרחבים שהתייבשו. נדבר על מיניות כתחושה של חיות וחיוניות, ככוח חיים, הרבה מעבר ל"יחסי מין".  האורחת שלי, מיכל ניר, היא מטפלת מינית וזוגית וותיקה, היא מרכזת את התוכנית לטיפול מיני באוניברסיטת בר אילן. ומחברת הספר "מיניות בלב פתוח". מוזמנים לשיחה פתוחה על  מיניות בימי מלחמה אבל גם על מיניות לכל אורך חיינו. על החשק -כחוויה דינמית ומשתנה לפי עונות השנה ועונות החיים. שיחה אופטימית בימים קשים, שתציג לכם גם כמה שאלות מרתקות שמומלץ לשאול את עצמנו, אם אנחנו סקרנים להבין את עצמנו לעומק, גם כיצורים מיניים

בהיפרד האור מהשמש - נברא הבוקר/ בהיפרד הפרח מהעץ - נברא הפרי/ בהיפרד האד מהמים - נברא המטר/ כל החיים פרידה הם- ולמה נירא אותה שנינו? -  כך כותב המשורר עומר חיאם, ומזכיר לנו את העובדה שזה טבעו של הטבע, הרצוף תהליכי שינוי ופרידה.ובכל זאת - למרות הידיעה הזו אנחנו כל כך יראים את הפרידה, וכל כך כאובים כשאנחנו נאלצים להיפרד. בפרק הנוכחי נפנה מבט אמיץ לשאלה - איך ממשיכים אחרי אובדן, איך חיים עם החסר והגעגוע? מנין מוצאים כוחות? היום נדבר על החיים שאחרי המות. בישראל שאחרי ה7 באוקטובר יש המוני אבלים, אנשים שחרב עליהם עולמם, והם מנסים לגשש בתוך הערפל הסמיך של הכאב. גם ברמה הלאומית - כולנו חיים עכשיו אחרי המות. האורחת שלי היא סיגל ביבר, היא מגדירה את עצמה בין היתר "מתלמדת בחיים ובמות". לפני 24 שנים נפטר בנה שהיה אז בן 4, הפרידה ההיא שינתה את מסלול חייה.  בתקופה הקשה ביותר של חייה, שרויה במשבר עמוק, בצער ופחד. בעת גסיסתו של בנה זהר ז"ל - היא חיפשה מזור, הכוונה, משהו שיחזק אותה. "רציתי להמשיך לחיות, לא רציתי למות איתו" היא מספרת. "היוגה הגיעה אלי כשהייתי מוכנה לה, גיליתי את עוצמת הריפוי העצמי דרכה. את הבחירה בחיים". כיום, סיגל היא מורה בכירה ליוגה תראפיה, היא מרצה ומלמדת את הפילוסופיה המעשית ויישומית של היוגה ומרכזת את המסלול להוראת היוגה למתמודדים עם מחלת הסרטן בוינגיט. בשיחה מלב אל לב, מרגשת במיוחד- אנחנו צוללות אל הסיפור האישי שלה, על מה שעזר ואיפשר לה לבחור בחיים