פרק 170: "זאביק, צייר לי תקווה" - איך לדמיין וגם לפעול כדי לגדל תקוה, שיחה עם המאייר והאקטיביסט זאב אנגלמאיר

גם בתוך תקופה כזו, שבה המציאות נראית כאילו מישהו שפך עליה דלי של דיו שחור וסמיך, יש אנשים שמתעקשים להחזיק ביד דווקא טושים בכל הצבעים ולחולל באמצעותם שינוי של ממש. רובנו, כשאנחנו פוגשים כאב או פחד, רוצים "להשתבלל" ולהתכנס פנימה, אבל האורח שלי היום בחר להיות "אדם מגיב". הוא לוקח את הכאב של הזולת, מעביר אותו דרך הלב שלו ודרך המכחול, ומוציא אותו החוצה כפעולה של נחמה ואופטימיות בלתי נלאית  זאב אנגלמאיר – מאייר, קומיקסאי ואקטיביסט חברתי, שרבים מכירים גם דרך דמותה הפרועה של "שושקה". מאז ה-7 באוקטובר, הפרויקט העיקרי שלו הוא ה"גלויה היומית". מה שהתחיל כ"תלוש עידוד" קטן לבת שלו באותו בוקר, הפך ליומן ויזואלי לאומי מרגש. בפרק הנוכחי נצלול לתוך הכוח המרפא של היצירה והאמפתיה. נדבר על מאות הגלויות שצייר עבור החטופים, קורבנות הטבח והחיילים, ואיך הציור מאפשר לבקש משאלות ולדמיין "סוף טוב" גם לסיפורים הכי טראגיים. זו שיחה מעודדת, עצובה לרגעים, אבל יותר מצחיקה ומפתיעה ברגעים אחרים. דיברנו על הכוח המרפא של היצירה, ועל אמפתיה והזדהות. על האופן בו  הציור ליווה את רגעי המשבר האישיים ביותר שלו, כמו מחלת הכבד של בתו רותם, והפך לדרך לתקשר כשמילים כבר לא הספיקו. הפרק הזה הוא הזמנה לגדל תקווה כאקט של מחאה מול הגרביטציה של הייאוש.  בעולם שנעשה רווי שנאה, אנחנו זקוקים יותר מתמיד למישהו שיצייר לנו תקווה