על הדרך | שיחות עם טובי פולק

אחרי היכרות, חברות ועבודה משותפת לאורך שנים רבות, עו"ד משה גורלי התייצב לשיחה בפודקאסט על ספרו "סף התהום", שיצא לאור בימים אלה. גורלי, עיתונאי (ספורט ומשפט), כותב ופרשן, משפטן ועו"ד בהשכלתו, עקב מקרוב אחרי מלחמת החורמה שהכריזה ממשלת הימין המלא של נתניהו (בהובלת שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן) על הדמוקרטיה הישראלית; אחרי מעשי הממשלה ותגובות הציבור; המאבקים בכנסת והמחאות חסרות התקדים ברחובות, בכיכרות, על גשרים ובכל מקום. והאמת היא שגורלי חזה את הקטסטרופה עוד במרץ 2021, הרבה לפני נאומו של יריב לוין ב-4 בינואר 2023, וקבע בכותרת ראשית בעיתונו "כלכליסט" (שהוא הפרשן המשפטי שלו) שממשלה שתורכב מהליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית והמפלגות החרדיות תוביל אותנו לאסון. ובכן... מוזמנים לשיחה שהולכת עשרות שנים לאחור, אל המגורים בשכנות; הקולגות והחברים המשותפים; המקצוע והתחביבים; תחנות הקריירה בעיתונות, פוליטיקה והחיים עצמם

ביום שלישי השבוע הוגשו הרשימות של המפלגות לכנסת, ולמרות השמועות והספקולציות לא נרשמו יותר מדי דרמות. גבע קרא-עוז ממשיך לתעד את הטרנדים של מערכת הבחירות הנוכחית באתר "מדד 120" - מודל שמבוסס על שלל נתונים גלויים ותוצאות סקרים שמוזנים למנוע בינה מלאכותית - ומאשר את התחושה הכללית: היציבות נשמרת. בספירה כוללת (עם המפלגות הערביות) עומד הגוש שמתנגד לקואליציית הימין המלא של נתניהו על 69-66 מנדטים, בעוד שהקואליצייה הנוכחית תקועה מתחת לתקרת זכוכית של 54-53 מנדטים (גם כשכל מפלגות הגוש עוברות). ומכאן שהדרמה, כצפוי, תתחולל לקראת היום הקובע ממש ויתרכז כולו במאמץ להישאר מעל לאחוז החסימה. כרגע מערכת הבחירות יוצאת למנוחת החג ותצבור כוח לקראת הישורת האחרונה. בפינת הבחירות מס' 4 שוחחנו על מה שהיה השבוע ועל מה שעוד צפוי לנו בשבועות הקרובים. מוזמנים לצפות ולהאזין וגם לבקר ולהירשם באתר "מדד 120" (גבע קרא-עוז). שנה טובה

שבוע סוער חלף מאז פינת הבחירות האחרונה - שבוע שבו חזר לסדר היום בוקר השבעה באוקטובר ואיתו הקונספירציות והשקרים, המספרה והאיפור וגם כמה אירועים פוליטיים אקטואליים: סמוטריץ' ופייגלין החליטו לרוץ יחד; טלי גוטליב תרוץ ברשימה של בן-גביר; עופר וינטר נותר אניגמה ואולי חוזר לממדיו הטבעיים; יש עתיד נמוגה ומתפוררת לנגד עינינו ממש ורסיסי המפלגות מחשבים את צעדיהם לפרישה. במקביל, "מדד ה-120" של גבע קרא-עוז הולך ומתבסס והוא (גבע) חוזר לפינה מס' 3 בדרך אל הקלפי. שיחה על הסיבות לסגירה המסוימת של הפער; המשמעויות העתידיות של העלייה האפשרית באחוזי ההצבעה (בקרב החברה הערבית וגם בכלל); היכן ניצבים הגושים ולאן הם עוד עלולים/עשויים להגיע; וגם כמה הבהרות על מושגי היסוד בפוליטיקה הישראלית: אחוז החסימה, חוק בדר-עופר, הסכמי עודפים, קולות כשרים וכאלה שאינם נספרים ועוד. התחנה הבאה: סגירת והגשת הרשימות ב-8 בספטמבר בשעה 22:00. מוזמנים

מצד אחד, יש בסיפור הזה את כל המרכיבים של נוער הנרות, מעגלי השיח והשולחנות העגולים של מוצאי נובמבר 1995; מצד שני, חלפו מאז שלושים שנה ולמרות שהזיכרון עדיין טרי ובועט, יש מי שטוענים שהלקח נלמד. איתי זיידנברג, חבר קיבוץ בית קמה, מודע לדמיון וזוכר היטב. ערב הטבח הוא ביקר עם משפחתו בבית הוריה של אשתו בקיבוץ ניר-עוז, ורק במקרה הם חזרו לביתם לפני הבוקר הנורא ההוא (הוריה של אשתו ניצלו מהטבח). בשנים האחרונות, למרות ואולי בגלל מה שהיה אז, זיידנברג הוא ממובילי תנועת "ברית הנגב וההר", חיבור של אנשי העוטף עם מתנחלים מיישובי גוש עציון (שהיו הראשונים מהמחנה האחר להגיע ולתמוך בשחרור החטופים בהסכם) והוא מאמין שההפעם התוצאה תהיה שונה. התנועה כבר פרסמה אמנה שמפרטת את ההסכמות הראשוניות וחבריה עמלים עכשיו על ניסוח מניפסט שעיקרו: "לא עוד ניהול הסכסוך". מוזמנים לשיחה עמוקה, יסודית ולעיתים לא פשוטה ואפילו סוערת

לרגע היה נדמה שההצטרפות התיאטרלית של עופר וינטר תטרוף את הקלפים, אבל מדד הבחירות של גבע קרא-עוז לא התרשם יותר מדי. למרות הרעש והצלצולים, וינטר עדיין לא עבר; ואם הוא יעבור, אז כנראה שסמוטריץ' יישאר בחוץ; נתניהו עוד עשוי/עלול להשתמש בשירויונים ששמורים לו בשביל להציל כמה קולות, אבל המחט הבין-גושית יציבה למדי כמעט בכל תסריט. חודשיים לפני ה-27 באוקטובר, הפרש ה-50-70 לטובת השינוי (כולל הרשימות הערביות) נראה יציב למדי (כפוף לסטיות התקן סטטיסטיות המקובלות). שוחחנו על המתודולוגיה של המדד, על כלי העבודה המתקדמים, על השיטות השונות של הדוגמים והסוקרים ועל מה חייבים להביט בעשרת הימים שלפני סגירת הרשימות: האיחודים. וכמו תמיד וכנראה יותר מתמיד - איחודי הרשימות, הסכמי העודפים והשיריונים יהיו עשויים להיות המסמר האחרון בארון התוצאות. פינת בחירות מס' 2, חודשיים לפני היום הראשון בשארית חיינו

ככל שמתקרב מועד הבחירות, בעוד קצת יותר מחודשיים, מתרבים הסקרים ומסתחררים המספרים. לאן אנחנו הולכים? מה מצבו האמיתי של גוש השינוי? האם לקואליציה יש סיכוי להתאושש ולהשתמר? גבע קרא-עוז, איש של נתונים ומספרים, בנה מודל חיזוי וניתוח מבוסס על מנגנון של בינה מלאכותית, שלתוכו הוא יצק נתונים משלל מקורות: פנקס הבוחרים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נתונים דמוגרפיים וגיאוגרפיים, הודעות, ידיעות וסקרים שמתפרסמים על בסיס יומי כמעט ועוד. בפינת הבחירות מס' 1, קצת יותר משמונה שבועות לפני היום הקובע, שוחחנו על תמונת המצב, הסיבות, הנסיבות והמגמות. בגדול, היחסים הבין-גושיים יציבים למדי כבר תקופה ארוכה (50-70), גוש השינוי כמעט שלא מאבד כוח מפיצולים מיותרים בעוד שבגוש הקואליציה המצב הפוך. לאן זה הולך והאם המגמה תימשך? על כך בפינות הבאות. ובעיקר במוצאי יום הבחירות

בכל השיח הפוליטי, להטוטי הסוקרים, הניתוחים והפרשנויות - ערביי ישראל מסומנים כג'וקר שעלול/עשוי להכריע את גורל הבחירות הקרובות ואולי את גורל המדינה בכלל. בשיחה עם ג'עפר פרח, מס' ברשימת חד"ש לכנסת, הבהרתי לו שאני לא מטיל עליו את האחריות על קביעת גורלי, גורל משפחתי ועתיד המדינה - אבל גם לא אפטור אותו (ואותם) מהאחריות לעתיד המשותף של כולנו. מוזמנים לשיחה יוצאת דופן עם אורח אחר, פוליטיקאי ערבי-ישראלי (במקרה הזה ערבי-נוצרי) שיש לו את כל הנתונים להיות הגשר שעליו נצעד כולנו לעתיד מעט יותר נורמלי. או כמו שהוא אומר: הגיע הזמן שהיהודים הישראלים ישתחררו מתודעת המיעוט והרדיפה שלהם ויצטרפו לרוב, לפחות זה שבין בנהר לים ובמזרח התיכון בכלל. שיחה על הפוליטיקה הישראלית; על הסיכוי לריצה משותפת של המפלגות הערביות, ריצה שאולי תטרוף את כל הקלפים; על השקפת עולם; על שוויון הזדמנויות ושוויון בכלל; על חיים משותפים ואפילו -  מה אתם יודעים - על סוציאליזם וקומוניזם. פרק נוסף בסדרת השיחות הפוליטיות לקראת הבחירות

השנים עפות ולפעמים קצת קשה להיזכר, אבל הפודקאסט מלווה את משפחת הבר כמה שנים טובות: לפני, במהלך ואחרי ההחלטה על ההגירה ובסופו של דבר המעשה עצמו. אז במלאת שנתיים לעזיבה לברלין, חזרנו אל קרן הבר להתעדכן במה שעובר עליה ועל משפחתה (השיחה הקודמת הייתה בדיוק לפני שנה, במלאת שנה לעזיבה); להבין איך זה להיות שם ובעיקר איך זה לא להיות כאן; על הריאות שמתמלאות אוויר; על אינסוף הירוק והאוויר היותר קריר (לפחות ברוב חודשי השנה); על הממ"דים והאזעקות שנשארו מאחור ואט אט נהפכו לזיכרון עמום (גם אם טראומטי); על הנפש שמתרגעת; וגם, כמובן, על הבחירות כאן. וכצפוי, אין לקרן הבר מי יודע מה ציפיות, גם אם הקואליציה הנוכחית תובס ותלך. היא לא מזהה אף אחד, בשום מחנה, שקורא או שואף לשוויון, לשלום, לנורמליות, לחברה יותר אנושית ומעט יותר צודקת. פרק נוסף בסדרת השיחות לקראת בחירות אוקטובר 2026

מאז ומעולם ובוודאי מאז שכולנו למדנו להכיר אותו, שרגא טיחובר היה ההגדרה הקלאסית של מלח הארץ. בן למשפחה שורשית; לוחם חי"ר ומילואימניק עד והרבה מעבר לגיל ההתנדבות; בעל חוש צדק מפותח בכל הקשור לחברה שבה הוא חי; מפגין ומוחה מתמיד שגם שילם מחירים אישיים לא פשוטים (מעצרים, פגיעת ישירה של מכת"זית, הפשטה בתא המעצר... רשימה חלקית). ועכשיו, בימים הגורליים האלה, הוא בערך כמו כולנו: פעילים (במידה) מאחורי הקלעים, כמעט שלא יוצא עוד לרחובות, חבר וציר בדמוקרטים ובהחלט אזרח מודאג. הוא מסכים שהבחירות הקרובות יהיו הגורליות ביותר שידענו, בחירות שאם לא נצא מהן בשלום סביר להניח שהמפעל הגדול הגיע לסוף דרכו. הוא לא מופתע מדעיכת המחאה; נדהם מכך שמפלגות השלטון עדיין לגיטימיות, בשעה שהן עצמן מלבות את הדה-לגיטימציה הפושעת של יאיר גולן והדמוקרטים; מודע היטב להיותנו (השמאל הליברלי החילוני) מיעוט כמעט זניח ובהחלט מבין (גם אם לא מקבל) את הטרנד שסוחף את מיטב חברינו ומכרינו לתמיכה במועמד שעמדותיו אינן ברורות ואפילו רשימה של ממש אין לו. מוזמנים לשיחה פוליטית מקיפה ומפוכחת, מפגש נוסף בסדרה של לקראת הבחירות

שלושה חודשים בדיוק לפני המועד הנקוב של הבחירות הכלליות, הגיע הזמן לדבר על המגמות והמספרים. גבע קרא-עוז, לשעבר עיתונאי ואחד שמבין בפוליטיקה, במספרים, בקמפיינים ובטרנדים, טוען שלראשונה אחרי קרוב לארבע שנים, אפשר להבחין באור שמבצבץ במקצה המנהרה ומקורו לא בהכרח המשאית שדוהרת ממול. סיכמנו שחשוב להבין כיצד להשתמש בסקרים ובמספרים, להבין את המגמות והמומנטום ולזכור שבסופושל דבר - המדד הקובע היחיד הוא ההצבעה ביום הבחירות. כרגע נראה שלקואליציה הנוכחית יהיה קשה מאוד לשחזר את הרכבה הנוכחי והישגיה הקטסטרופליים בקדנציה הנוכחית, אבל המבחן הגדול של גוש השינוי יהיה בהפרש המנדטים הסופי ובהרכב האפשרי של השותפות לקואליציה שתהיה. וחשוב גם לזכור שבדיוק שבוע אחרי הבחירות שלנו, תלך ארה"ב לבחירות אמצע הקדנציה וגם שם צפוי (אולי!) סוג של מהפך. שיחה ראשונה בסדרה לקראת הבחירות הקרובות, מעט פחות קודרת מכל קודמותיה בשנים האחרונות

ההודעה שהגיעה בטלפון ביום שישי בבוקר הכתה אותי בהלם: "אבי שגיא מת"? לא היה לי מושג, רציתי להאמין שזו אולי טעות, אבל כולנו כבר מכירים את הרוטינה: כן, ככה הדברים האלה נודעים לנו. במכה. ללא הכנה. ונדיר שזו באמת טעות.  והיינו בקשר, אבי שגיא ואני, בסך הכל 4-3 ימים לפני כן. ואפילו קבענו להקליט פרק חדש בעקבות מאמר חדש שכתב, מיד אחרי שישתחרר מבית החולים לאיזה ניתוח שלא היה אמור להיות מסכן חיים. אבל אתם יודעים איך זה כשהאדם מתכנן תוכניות. אז הקדשתי כמחצית מהמונולוג כאן לאבי שגיא ז"ל, וזה לא היה לי קל. ובנפרד, את המחצית השנייה של הפרק הקדשתי לדמוקרטים, שהולכים מחר (יום שני, 20 ביולי) לפריימריז - שעל פניו נראים כמו אירוע היסטורי. דיברתי על המפלגה, על ההתפקדות חסרת התקדים, על המועמדים המעולים, על הטרמפיסטים הבלתי נמנעים ועל מדורת השבט ש(אולי, בתקווה) מתלקחת מחדש

כבר למחרת השבעה באוקטובר, בוודאי בשבועות הספורים שאחריו, היה ברור לעמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון הארץ, שהוא יכתוב ספר על המלחמה. ועדיין, שום דבר לא הכין אותו למה שיתגלה לו במהלך הדרך: הסיפור המלא של המחדל, האסון, הרשלנות, הזלזול, ההפקרה - אסון שספק אם ממדיו ומרכיביו האמיתיים יתבררו אי פעם. מה שהוא ידע וחשב שהבין בזמן אמת היה כאין ואפס לעומת המציאות שהלכה ונחשפה בפניו שבוע אחרי שבוע, חודשים ושנים. וכך, בין העוטף המעשן והמדמם לדיווחים והפרשנויות על המתרחש במטכ"ל, בפיקודים, באוגדות ובחטיבות, בתוך הארץ ומחוצה לה, ברצועת עזה ובלבנון ובהמשך גם מעל שמי איראן - הקדיש הראל את השנתיים וחצי האחרונות לכתיבת המסמך הרחב, המקיף, המפורט והעמוק ביותר שנכתב על הקטסטרופה. ולמרות שהספר הוא דו"ח ברמה של ועדת חקירה ממלכתית של איש אחד (עם כמה עוזרים ושותפים מסורים), הראל עומד על כך שוועדת חקירה ממלכתית - שהייתה חייבת לקום עוד במהלך 2023 - היא עדיין המהלך הראשון, הנדרש, הדחוף, של הממשלה הבאה שתקום. קחו אוויר ושעה שקטה ותקשיבו לכל מילה. ותשיגו את הספר, כי הוא נחטף מהחנויות בקצב מטורף

כמי שהגיעה מהפריפריה הצפונית (מגדל העמק), בת לאיש מפלגת העבודה וחברת מפלגה בעצמה עם מודעות פוליטית עיקשת עוד מנעוריה, חברת הכנסת נעמה לזימי (עבודה / דמוקרטים) לא מנפנפת במוצאה אבל בהחלט נלחמת על דעותיה. היא מתמקדת בצד החברתי של המאבק - חינוך, חינוך ועוד חינוך - אבל לא בורחת מהצגה של העמדה הביטחונית-מדינית הקלאסית של מפלגת העבודה בדורות האחרונים: "רק שלום והסדרים מדיניים יבטיחו ביטחון". פעילה ולוחמת נמרצת וחסרת פשרות בעוולות השלטון, משתתפת אקטיבית בכל אירועי המחאה וההפגנות, מייצגת - מעמדת מיעוט מובהקת - את מה שנשאר ממחנה שלם, שנותר ללא ייצוג ולא חוששת להתעמת עם הקולגות שלה בכנסת (מול ח"כ פינדרוס שהציע לירות לה ברגליים, מול שמחה רוטמן שזרק אותה שוב ושוב מדיוני הוועדה שלו, מול צרחני הליכוד המתחלפים ומה לא). עכשיו היא רצה בפריימריז של הדמוקרטים וצפויה לסיים במקום הראשון (המקום שבו סיימה בפריימריז של העבודה לפני 4 שנים). שיחה נוספת (ואולי אחרונה בסדרה) עם מועמדות ומועמדי הדמוקרטים בפריימריז

בשבוע האחרון עלה אבי דבוש לכותרות בהקשרים שהוא היה שמח אם לא היו באים לעולם. מפלגת הדמוקרטים, שאליה הוא הצטרף כחבר ותיק של מרצ, החליטה שמסיבה טכנית כלשהי הוא לא יוכל להתמודד על המקומות המשוריינים לנציגי מרצ (כמו גם חברו מוסי רז), עניין שיוכרע סופית השבוע; בנוסף שמו גם עלה במסגרת תחקיר של הארץ על שימוש לצרכי הפריימריז בכספים שנתרמו לגופי המחאה החברתית (תגובתו נמסרה לכתבי הארץ). אבל אחרי כל זה, דבוש - איש הדרום ותושב קיבוץ נירים שהותקף בשבעה באוקטובר - נאבק בכיבוש כמנכ"ל ארגון "קול רבני לזכויות אדם", הוסמך לרבנות במסגרת מכון הרטמן (למרות שכיום הוא לא מגדיר עצמו דתי) ומתמודד בדמוקרטים גם על משבצת הייצוג של המגזר הכפרי. שיחה על פריפריה מול מרכז ודפוסי ההצבעה בהתאם; על רווחה ושוויון; על חינוך ושילוב; על ההזנחה ועל ההפקרה וההפקרות של הממשלה הנוכחית והממשלות בכלל. פרק נוסף בסדרת השיחות עם מתמודדי הפריימריז בדמוקרטים

היא יודעת שמערכת הבחירות הצפויה תהיה קשה, שהיריב מר ועיקש והיא מבינה את החששות והתחושות הקשות לקראת סיום קדנציית ממשלת הימין על מלא - קרוב לשלוש שנים לשבעה באוקטובר וכמעט ארבע שנים בתוך ההפיכה המשטרית. ועם זאת, ח"כ אפרת רייטן, מהבודדות (בודדים) שהיו אופוזיציה אמיתית בקדנציה הנוכחית, מקוממת מול התחזיות על חבירה אפשרית של מי שינצח בבחירות, בהנחה שזה יהיה הצד שלה (ככל שיש דבר כזה) למפלגות שהן חלק אינטגרלי מקואליציית הדמים. מבחינתה, מדובר בתבוסתנות ופחדנות, למרות שהיא מבינה את הסנטימנט. היא משוכנעת בניצחון של הצד הטוב בבחירות הקרובות, שואפת להיות חלק מהקואליציה ולקבל את תיק המשפטים ויודעת היטב שעבודת השיקום והתיקון תהיה קשה ומרה. היא מקווה להגיע למקום גבוה בפריימריז של הדמוקרטים ומזכירה ששום דבר לא מובטח לה מראש. פרק נוסף בסדרת השיחות עם מועמדי הפריימריז בדמוקרטים

כולם יודעים שאם יש משהו שעשוי להכריע את הבחירות הגורליות שלפנינו זה אחוז ההשתתפות ואופי ההצבעה בחברה הערבית. בבחירות האחרונות אחוז הבחירה של הערבים היה נמוך ב-27% מאחוז ההצבעה הכללי, ואת התוצאה - יחד עם נפילתה של מרצ - כולנו חשים על בשרנו ב-4 השנים האחרונות. עו"ד נדאל מסאלחה מכיר היטב את הנתונים ומקווה שהפעם זה ישתנה. הוא מתייצב לפריימריז של הדמוקרטים ויתמודד על משבצת המיעוטים (ערבים / דרוזים), אבל מקווה שיהיה לו מה לומר גם בהצבעה הכללית. שוחחנו על כל מה שכואב למיעוט שהכי נוכח בחיינו וזה שהמדינה עושה הכל בשביל להתעלם ממנו, להזניח אותו, למנוע ממנו שוויון זכויות והזדמנויות. שיחה על הוויה של מיעוט, על הדילמה הלאומית (ועל חוק הלאום הנואל), על חינוך ותרבות, על השכלה והשתלבות, על האלימות ומקורותיה, על אנושיות, שוויון ודמוקרטיה. מוזמנים לפרק נוסף, חשוב במיוחד, בסדרת השיחות עם המועמדים לפריימריז בדמוקרטים

לשיחה הזו דני אלגרט הגיע כשהוא בשל ומוכן למשימה הבאה: כניסה לפוליטיקה. קצת אחרי שימלאו שלוש שנים לאותו יום נורא בשבעה באוקטובר, יתקיימו (בתקווה) הבחירות הגורליות בתולדות המדינה -  ואלגרט משוכנע שהאירוע הזה יהיה תחילתו של הריפוי. אלגרט, בעבר קצין חבלה בכיר ומפקד משטרת אשדוד, היסטוריון ומזרחן בהשכלתו והיום מורה ומחנך בבית-ספר תיכון, כיתת את רגליו בשנתיים וחצי האחרונות במאבק הבלתי מתפשר להחזרת החטופים ("את אחי לא הצלחתי להציל"), באינספור פגישות עם מקבלי החלטות בכל הדרגים, במאבקים מרים עם נציגי קואליציית הדמים ואחרי עבודת שטח בחוגי בית, בתקשורת ובכלל - וכעת הוא מתמודד על מקום ריאלי ברשימת הדמוקרטים לכנסת. פרק נוסף בסדרת השיחות עם מועמדות ומועמדי הדמוקרטים לפריימריז

היא נולדה במושב נתיב העשרה, חוותה כילדה את המאבק של הוריה וחבריהם נגד הפינוי מסיני, אחרי שירות צבאי בדובר צה"ל היא למדה משפטים ובמקביל מילאה שורה של תפקידים עיתונאיים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות כתובה. בהמשך התמחתה הדס רגולסקי במחלקה הפלילית בפרקליטות מחוז ולאחר מכן נסעה ללמוד תואר שני בעיתונות באוניברסיטת ברקלי. במסגרת תפקידיה בעירית ת"א היא יו"ר הוועדה העירונית לטיפול בנפגעי השבעה באוקטובר, מכהנת כראש מטה הדמוקרטיות - מטה הנשים והשוויון במפלגת הדמוקרטי - ממובילות מאבק הנשים, ממייסדות "בונות אלטרנטיבה" ולשעבר מנכ"לית  "חוזה חדש". שיחה על מקומן של הנשים במאבקים הפוליטיים והחברתיים, ההכרח להפריד את הדת מהמדינה, חשיבות הפעילות במסגרת הרשויות המקומיות וגם כמובן עתיד החברה והמדינה. פרק נוסף בסדרת השיחות עם מועמדות ומועמדי הפריימריז במפלגת הדמוקרטים

נדירים המקרים שבהם אדם אחד משנה את תפיסת המציאות של מילים וביטויים שבדרך-כלל נתפסים כשליליים. למשל: חבר כנסת, חובש כיפה, רב, פוליטיקאי. במקרה של ח"כ הרב גלעד קריב, נדמה שכל התארים הנ"ל הם עיטורי כבוד. קריב נשאר אחד מקומץ של חברות וחברי כנסת (מה שהייתה מפלגת העבודה והיום הדמוקרטים) שמוציאים שם טוב למקצועות ותארים שקשה לחשוב עליהם טובות, כמו פוליטיקאים ורבנים. קריב הוא מהאחרונים שמקיים הלכה למעשה את שליחותו הציבורית ואי אפשר להחמיץ אותו: במליאה, בוועדות, במחאות, בהפגנות וגם (לא מספיק) בתקשורת. הוא חושב שאפשר לנצח את הבחירות האלה; הוא מקווה שהדמוקרטים יהיו חלק מהותי מהממשלה הבאה; הוא משוכנע שעדיין לא מאוחר לשנות ולשקם ולהבריא; וגם הוא מבקש את אמון ציבור מתפקדי הדמוקרטים. פרק נוסף בשיחות עם מועמדות ומועמדי הפריימריז של הדמוקרטים לקראת הבחירות

הרצון להגיע לשם קיים והיה תמיד - החלטה שלי לטוס לניו-יורק בפעם הזו התקבלה במהלך שעות ספורות. דקות. ההזדמנות הגיעה ומומשה ובתוך יממה היא נהפכה לעשרה ימים של שכרון חושים. בשורה התחתונה, הניו-יורק ניקס זכו באליפות בפעם הראשונה אחרי 53 שנה (ו-27 שנים אחרי הגמר האחרון), אבל מה שקרה בשבועיים האחרונים הוא הכל, וממש לא רק כדורסל. השיחה עם ציפי שמילוביץ', שחיה שם כבר עשור וחצי ומכירה את הווייב מקרוב, הולכת להיסטוריה הקצרה והרחוקה, למכות והמשברים שהעיר ספגה, ליכולת ההתאוששות המופלאה שלה, לזיכרון המשותף, לאחווה שמאחדת מיליונים שרובם לא מכירים אלה את אלה, לאנרגיות העירוניות והאנושיות שאי-אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם. ויצא שגם אני הייתי שם וזכיתי לספוג את החוויה המופלאה הזו. בגוף ראשון ממש. מוזמנים לקחת אוויר ולצלול לשיחה על כדורסל ועל החיים עצמם

כל מי שעוקב אחרי המאבקים החברתיים, המחאה, ההפגנות, הדרישות לשקיפות פוליטית, חברתית וכלכלית בישראל בעשור האחרון ויותר, בוודאי שמע על תומר אביטל. הוא קיים בתודעת המאבק החברתי בשני העשורים האחרונים - כעיתונאי (עיתונות כתובה ומשודרת, בלוגים, פודקאסטים), תחקירן, עורך, בלוגר, מרצה, אקטיביסט שמוביל מיזמי מאבק ומחאה ("שקוף", "לובי 99" ועוד). אביטל גם התמודד במסגרת מפלגת העבודה בבחירות בשנת 2022 ושובץ במקום ה-19 ברשימה. עכשיו הוא רץ בפריימריז של הדמוקרטים עם תוכנית שכותרתה: "לחולל מהפכה בכנסת מבפנים", שעוסקת בעיקר בדרישה לשקיפות, פיצוח קשרי ההון והשלטון, מאבק במונופולים, יוקר המחייה, חינוך, בריאות ועוד. שיחה נוספת בסדרה שמארחת מבחר מהמועמדות והמועמדים בפריימריז של הדמוקרטים

עד ינואר 2023, זמן קצר אחרי שהוקמה ממשלת הזוועות (שעדיין מכהנת, למרבה הזוועה), עסקה לי הופמן אגיב במקצוע שאותו למדה ובו התמחתה: ענף היין. אבל אז הגיע הנאום של יריב לוין והפך רבים מאיתנו למוחים חסרי מנוח. וכך קרה גם להופמן. כפי שהיא מעידה על עצמה, אחרי נאום לוין היא קמה ויצאה מהבית, הצטרפה לתנועת "בונות אלטרנטיבה" ובמהרה נהפכה למנהלת השטח והמאבקים של התנועה. עכשיו (גם) היא מתמודדת בפריימריז של הדמוקרטים תחת כמה דגלים (כהגדרתה): הצלת החינוך, בלימת תהליכי ההדתה ועצירה של הזרמת הכספים לעמותות קיצוניות; הגנה בלתי מתפשרת על זכויות נשים; חשיפת ובלימת הקשרים שבין מכוני מחקר קיצוניים לבין החקיקה הממשלתית; החזרת הביטחון האישי, קידום חיים משותפים והחזרת השקט לרחובות. שיחה נוספת לקראת הפריימריז בדמוקרטים

למרות שהיא מוחה, שרה, רוקדת ורוקעת ברחובות כבר קרוב לעשור, גם עו"ד (ורו"ח) נאוה רוזוליו - מגפון מחאה נמרצת של אישה אחת (עם המון שותפות ושותפים) - יודעת שהעשייה האמיתית והסיכוי לשינוי מגיעים מהפוליטיקה. על כן היא התפקדה לדמוקרטים, הודיעה שהיא רצה בפריימריז של המפלגה ותתמודד על מקום גבוה ככל האפשר ברשימה לבחירות ולכנסת הבאה. היא מגדירה את עצמה "שמאל" אבל מבינה את הרתיעה מהשימוש בשם התואר הזה ("עבודה של מכונת הרעל", כמובן); היא אופטימית בנוגע לניצחון גוש השינוי (למרות שהיא יודעת שהצד השני יעשה הכל לערער על תקינות הבחירות ויכפור בתוצאות, אם יובס); היא בעד שותפות מלאה יהודית-ערבית ולהיפך; היא משוכנעת שהליכוד וספיחיו הם פסולי חיתון לכל קואליציית שינוי עתידית; והיא בטוחה שלמרות הקשיים, עדיין יש מה להציל ואפשר יהיה לשקם. מוזמנים לפרק נוסף בסדרת בשיחות עם מועמדות ומועמדי הדמוקרטים בפריימריז

אומרים שליגות הספורט המקצועניות בנויות על יריבויות מיתולוגיות; על היסטוריה; על קרבות גלדיאטורים עקובים מדם; על מופעים בלתי נשכחים של כוכבים גדולים מהחיים. ובכן, אנחנו הולכים לאחת כזאת. ציפי שמילוביץ', ניו-יורקית כבר די הרבה שנים, חלמה לקבל סדרה כזו, והנה זה מגיע. מצד אחד הניו-יורק ניקס המיתולוגית, שמשחקת בבית המקדש של הכדורסל העולמי (המדיסון סקוור גארדן) ומגיעה לגמר אחרי פלייאוף מהאגדות (11 ניצחונות רצופים, כולל שני סוויפים מרשימים בחצי הגמר והגמר של האזור המזרחי); ואילו סן-אנטוניו, שמגיעה עם יתרון ביתיות, התישה את עצמה בסדרה פיזית (6 משחקים) מול מינסוטה ואחרי שהשלימהבגמר המערבי סדרה מפרכת שנגמרה רק במשחק 7, בחוץ, מול האלופה היוצאת מאוקלהומה סיטי. מוזמנים לשואו-דאון הכי גדול שליגת ה-נבא יכולה להציע היום: ויקטור וומבניאמה מול ג'יילן ברונסון, חבורת הילדים של סן-אנטוניו מול היחידה הקשוחה של הניקס. זו הולכת להיות סדרה אפית שתהיה שידור חוזר של הגמר האחרון שבו השתתפו הניקס, ב-1999 - סדרה שהסתיימה באליפות הראשונה (מחמש) של סן-אנטוניו ושל אחד, טים דאקנן. קחו אוויר

הניסיון הרב בתחום המדיני-דיפלומטי, השאיפה להסדרים מדיניים, ההכרה העמוקה שהפתרון בטווח הקצר והבינוני ובוודאי הארוך יהיה אך ורק מדיני - כל אלה מובילים את דרכו ומשנתו של ערן עציון. מי שכיהן בסגן ראש המל"ל, קונסול בסן-פרנסיסקו וראש החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ, שקוע רובו ככולו במגעים המדיניים מול כל מי שמוכן לתת יד וכתף בקידום הסדרים שיבטיחו את קיומנו בחלק הזה של העולם. עכשיו הוא מצטרף רשמית למפלגת הדמוקרטים ויתמודד בפריימריז של המפלגה, מאמין במנהיגותו של יאיר גולן, בטוח בהצלחתו של גוש השינוי ושואף למקום בכיר ברשימת הדמוקרטים לכנסת. שיחה נוספת בסדרת השיחות עם מבחר מועמדי הדמוקרטים בפריימריז

הניסיון, התפקידים הבכירים, שיקול הדעת, הדיבור המתון, הפרשנות הרהוטה, הנכונות להגיד את הדברים שלא בהכרח מתיישרים עם הנרטיב המרכזי בלי לחשוש מתגובת מכונת הרעל - כל אלה מציבים את אלוף (מיל') נמרוד שפר לאחד המועמדים הבולטים למקום גבוה ברשימת הדמוקרטים בבחירות הקרובות. שיחה על הכשלים הצבאיים-ביטחוניים, על הכאוס הדיפלומטי-מדיני, על הצורך הקריטי בחתירה וקידום הסדרים מדיניים וגם על הפוליטיקה. שפר סבור שמפלגות האופוזיציה ("השינוי") ינחלו ניצחון מכריע בבחירות הקרובות, בטוח שהדמוקרטים יהיו חלק משמעותי בקואליציה הבאה ובעיקר שעדיין אפשר יהיה להינצל. וגם יש לו דעה נחרצת על הצעדים הראשונים הדחופים ביותר שהממשלה החדשה שתקום תהיה חייבת לבצע. אורח נוסף בסדרת השיחות עם מועמדי הדמוקרטים בפריימריז

אם יש מישהי שהפוליטיקה הישראלית (ולא רק) זורמת בעורקיה, מבעירה את דמה וממלאת את יומה, זו אמילי מואטי. סופרת מוכשרת, לשעבר אשת יח"צ ויועצת אסטרטגית מול גופים פוליטיים ועמותות שונות, שכיהנה בכנסת מטעם מפלגת העבודה בקדנציה הקצרה של ממשלת השינוי. מואטי כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת ועמדה בראש משלחת הכנסת למועצת אירופה. בקרוב היא תתמודד על מקום ריאלי בפריימריז של הדמוקרטים להתגבר על המכשלות הבלתי נמנעות של השיבוצים והשריונים. היא ליוותה מקרוב ומרחוק את תהליכי השלום - בעיקר מול הגופים האירופיים (מועצת אירופה, האיחוד והפרלמנט האירופיים) ושואפת לחזור לעשייה פוליטית-מדינית (לאו דווקא בסדר הזה). שיחה סוערת על ממשלת האסון, ההרס, המלחמות והמוות - ועל התקווה לבואה של ממשלת ריפוי חדשה, שלמדה את הלקח מהקודמת ולא תחזור על טעויותיה. שיחה נוספת בסדרת השיחות עם מועמדות ומועמדי הפריימריז לדמוקרטים

מעבר לכך שהחיבור והאיחוד בין העבודה למרצ היו בלתי נמנעים וכנראה שהגיעו באיחור גורלי של מערכת בחירות גורלית אחת (לפחות), במידה רבה הגוף החדש שנולד – הדמוקרטים - גם מסמל את סופה של תקופה. היה הייתה פעם מרצ (ולפניה כמובן רצ); היה היה פעם גם שמאל ישראלי שלא היה שם נרדף להשמצות פרועות וקללות גסות. וגם מהבחינה הזו, ראוי לשמוע את מוסי רז, לשעבר ח"כ מטעם מרצ (בשלוש כנסות נפרדות), שהיה שם כמעט לכל אורך הדרך. הוא ריאלי לגבי גורלה של מפלגת השמאל הליברלית החשובה שהגיעה כנראה לסוף דרכה; לגבי מצבה הקשה של המדינה ומצבה הכמעט נואש של החברה; מודע לפער שבין הציפיות של הדמוקרטית ותומכיה למה שמראים כרגע הסקרים; אופטימי שאחרי שתוצג הנבחרת המצב ישתנה ברמת המפלגה, הגוש וגם המדינה - אחרי הבחירות כמובן. שיחה ראשונה בסדרת השיחות עם מבחר מתמודדות ומתמודדים בפריימריז של הדמוקרטים

במשך כל שנות קיומו, ספג הארגון הליברלי האמריקני-יהודי ג'יי סטריט אש וגופרית מהמתחרים שלו - הארגונים היהודיים המסורתיים השמרניים (דוגמת איפא"ק ועוד). ראשי הארגון הליברלי כבר שמעו הכל, אבל השבוע נדמה שנחצה הסף. שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, כינה את הארגון "סרטן בקהילה היהודית", לא פחות - וזאת על רקע דרישת הארגון לשקיפות והגינות (ושמירה על החוק האמריקאי) בכל הנוגע לסבסוד הסיוע הצבאי שארה"ב מעניקה לישראל. נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל, מסביר את מקורות המחלוקת העמוקה של הארגון שהוא מייצג מול הארגונים הוותיקים מצד אחד; האינטרסים של פטרוני ההתנחלויות (לייטר ואחרים) מהצד השני; וגם על מעמדה המתדרדר של ישראל מול הדור הצעיר והחדש של יהדות אמריקה, שמקפידים לבדל בין התמיכה המסורתית העמוקה לסלידה ממדיניות ממשלות נתניהו ובכלל

מי שעוקב (וגם מי שלא) לא יכול להתחמק מהביקורת שמטיח אלוף (בדימוס) יצחק בריק בצמרת צה"ל של העשורים האחרונים, בשרי הביטחון, מנכ"לי המשרד, הקבינטים והממשלות ובכלל. מי שהיה לאורך כעשור נציב קבילות החיילים, נעשה הכותל המערבי של חיילי הסדיר וגם המילואים, חיילים פשוטים וקצינים בכירים כאחד. כמעט כל האזהרות שהשמיע לאורך כל השנים התגשמו וגרוע יותר, וזה לא נעצר. הפעם דילגנו על הדיונים בתורות הלחימה, הפעלת הכוח, טקטיקה ואסטרטגיה - והתמקדנו במצבו האמיתי של הצבא. היעדר התכנון, ההפעלה השגויה של כוח האדם, ההתעלמות מההכרח בתכנון ארוך טווח, הזלזול וההפקרה, בעיות המשמעת הקשות, איכות הפיקוד והקצונה, העומס הבלתי נסבל על הסדיר והמילואים ומה לא. שורה תחתונה? בריק לא אופטימי. אם המדינה והצבא לא יתעשתו אתמול, ספק אם המדינה תוכל להמשיך להתקיים מחר

אחרי שהשלים כשנה וחצי של ימי מילואים בפחות משלוש שנים, התפנה עומר דנק לשיחה נוספת על  מלחמות, אסטרטגיה ופוליטיקה. את מאות ימי המילואים שלו, כסא"ל (מיל') ונווט קרב בדימוס, עשה דנק בחיל האוויר כמובן, אבל חשוב לו להדגיש שמה שדבריו בשיחה *לא* כוללים חומרים מסווגים שאליהם נחשף במשימות הצבאיות שמילא. שוחחנו על הדומה והשונה בין החזיתות השונות והרבות שבהן נלחמה ישראל בשנים האחרונות; על ההבדל שבין אירוע איראן א' ואיראן ב' - גם מהצד שלנו אבל גם ובעיקר בהקשר של מעשיו והחלטותיו של נשיא ארה"ב טראמפ. הזכרנו את הפופוליזם והאינטרסים הזרים שמובילים לפעולות צבאיות וגם (לא תמיד ולא בהכרח) מדיניות וגם (אלא מה) על הקושי של המנהיגים לסיים את המלחמות שאותן יזמו והובילו. בעיקר (כמובן) כשהתוצאה לא מיטיבה איתם. ולא פחות חשוב: דיברנו גם על המצב הבלתי נתפס שבו אחד המנהיגים (אתם יודעים מי) לא רק שלא מסוגל לסיים את המלחמה - הוא *לא רוצה* לסיים אותה; וכאשר הסיום נכפה עליו, הוא ממהר למצוא חזית מלחמתית חדשה שתתאים לצרכיו, הלא בהכרח ביטחוניים. היה מרתק

עונת ה-נבא הרגילה הגיעה לסיומה לפני כשבוע והערב (מוצ"ש) תצא לדרך עונת הכדורסל האמיתית: הפלייאוף. כדרכה מדי שנה, ציפי שמילוביץ' התייצבה לשיחת הסיכום של העונה הרגילה (שהייתה בינונית ומטה) וקידום העונה האחרת, שצפויה להיות תחרותית ואיכותית הרבה יותר. דיברנו על שלב הפלייאין, שהפתיע לטובה והצדיק את קיומו (בסך הכל זו העונה השביעית שלו) ובעיקר על ההופעה המונומנטלית של דני אבדיה (41 נקודות ו-12 אסיסטים, כולל מהלך ניצחון מדהים) מול פניקס והכניסה לפלייאוף מהמקום השביעי במערב החזק. שוחחנו על מה שצפוי בסיבוב הראשון, על הפינות שמהן עשויות להגיע ההפתעות (אם בכלל), על המועמדות להגיע לגמרי האזוריים, על שאלת השחקן המצטיין של העונה ולגמר וגם העזנו להמר על זהות האלופה שבדרך. ואף מילה על פוליטיקה או מלחמה

אחרי 16 שנות שלטון (בסיבוב הנוכחי, פלוס 4 שנים לפני שני עשורים וחצי), קשה היה לראות איך מישהו מצליח להדיח את ראש ממשלת הונגריה (היוצא) ויקטור אורבן. יאיר נבות עקב מקרוב אחרי המתרחש בהונגריה בפרט ומעמדה מול אירופה בכלל, סיקר את המשברים שאורבן יצר בכוונה תחילה מול האיחוד האירופי ומול אזרחי ארצו, ומשרטט את הגורמים שהביאו למפלתו. פטר מגיאר, המנצח הגדול, ניהל קמפיין מבריק שבפועל ניטרל את שאר המתמודדים, הציב את עצמו כברירת המחדל היחידה עבור אלה שמאסו באורבן וגרף את כל הקופה. רוב אזרחי הונגריה נושמים לרווחה, כמו גם מנהיגי האיחוד האירופי - אבל חובת ההוכחה עוברת עכשיו למנצח. וככל שמפתה להשוות את מה שקרה שם למה שעשוי, אולי, לקרות כאן - חשוב לזכור שמדובר בשיטות בחירה שונות, במבנה פוליטי אחר ובעיקר בחברה וקהל מצביעים שונים בתכלית. ועדיין, אפשר לשמוח על ניצחון השפיות

מותו של מי שהיה העורך הראשי של מעריב, יעקב ארז; אובדן שהצטרף להסתלקותם קורעת הלב של חבר וחברה מאותה התקופה ובכלל, אבי מלר ותלמה אדמון - אירועים טראגיים שזרקו אותי לשני העשורים שעיצבו את חיי המקצועיים וכנראה גם של דור שלם במקצוע שמעט מאוד נשאר ממנו היום. העיתונות שהייתי חלק ממנה מתחילת שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90 (גם היום אני סוג של עיתונאי, אבל בדרכים אחרות) הייתה חיה מסוג שונה לגמרי. לא היינו מושלמים (כמובן), אבל אין מה להשוות למה שקורה היום ולמה שנשאר מהמקצוע. אז קבלו מונולוג אישי לגמרי, אבל גם כללי ותקופתי. שיחה שמנסה להעניק כבוד, אולי אחרון, לכל אלה שהיו ואינם ועיצבו את מי שאני היום; ואולי גם להציל משהו מכבודו האבוד וחשיבותו המסורסת של המקצוע הכל-כך חשוב ונפלא הזה

הפילוסוף פרופ' אבי שגיא כבר התארח בעשרות רבות של שיחות בפודקאסט - זו הייתה אולי הסוערת מכולן. בצוק העיתים, בתוך מלחמה מרה שאין לה תוחלת ואין לה סוף, חזרנו - האורח ומארחו - לבסיס המחלוקת שבינינו: מצד אחד החוקר השקול, הדעתן, המעמיק, האקדמאי, איש הספר (הרבה ספרים, אינספור הוגים) שמתעקש להסתמך על נתונים מדעיים, מחקריים, אמפיריים; ובעיקר מסרב להכליל.  ומהצד השני המארח: העיתונאי, הכותב, הפובליציסט, הצייצן (אם תרצו), המוחה הזועם, זה שמאמין בעומק ליבו שללא הכללות אי אפשר לנתח ולהבין תופעות חברתיות. דוגמאות? נסו לא להכליל את הביביסטים, השמאלנים, המתנחלים, החרדים, הערבים (סליחה). הפערים היו ניכרים והוויכוח היה אמיתי אבל נרשמה הסכמה אחת מובהקת, על כך שקיים אי אמון עמוק, יסודי, קולוסאלי, בין הציבור לפוליטיקאים ששולטים בו. מוזמנים לפרק סוער שלא ישאיר אתכם אדישים. מוזמנים לתפוס צד ולנמק

אפשר היה לקרוא לזה "פוד חירום", אבל גם הביטוי הזה נעשה די מאוס. ובכל זאת, הקלטנו שיחה בין אזעקות על מלחמה, תקשורת, פוליטיקה ויחסים בינלאומיים, היא סוג של פרק תחת אש. וגם הפעם מי שהגיע להציל אותי מעצמי היה הקולגה והחבר גבע קרא-עוז, אחד שכשקוראים לו הוא בא (שם, שם). שוחחנו על הכניעה המוחלטת (שוב) של התקשורת הישראל לנרטיבים של הממשלה; על המצב הפוליטי, שלמרות כל מה שראינו בשבועות ובחודשים האחרונים - תקועה באותו מקום בדיוק; וגם על נשיא ארה"ב, שהתאהב בצעצועים המרהיבים שהמעצמה הגדולה העמידה לרשותו ובינתיים מסרב להרפות. עד מתי? עד לרגע שיימאס לו והוא ימצא צעצוע קטלני חדש לשחק בו. ומתי זה יקרה? אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודש... ואולי בעוד שנה? מוזמנים למונולוג בשניים

הכוונה הייתה להקליט שיחה על עונת ה-נבא הרגילה, שהולכת ומתקרבת לסופה - אבל הנסיבות יצרו סוג של "מסך מפוצל", כי מלחמה וכו'. אז בחלק הראשון של הפרק ניסתה ציפי שמילוביץ' להסביר את הלך הרוח בארה"ב בעקבות המתקפה של ארה"ב (וישראל) על איראן; מה ומי הוליכו את טראמפ להיכנס להרפתקה הזו; מי הוביל את מי ומי נגרר; איך האמריקאים עצמם רואים את מה שקורה ועד כמה הם תומכים. בחלק השני של השיחה בכל זאת הגענו לנושא שלשמו התכנסנו, וניסינו לערוך סיכום ביניים של מה שראינו העונה הרגילה של ליגת ה-נבא. על תופעת ה"טנקינג" (ההפסדים המכוונים), על הקבוצות שהפתיעו ואלה שאכזבו ועל מה מחכה לנו בעונה האמיתית, האיכותית והתחרותית - הפלייאוף - שכבר מציץ מעבר לפינה

אחרי כמה שבועות של שתיקה (יחסית) בכלל וחופשה מעשית של הפודקאסט, הגיע הזמן להוציא את מה שהצטבר, להזכיר ולהתאוורר. זה לא מונולוג קודר וגם לא רקוויאם - זו פשוט חזרה למציאות. בעוד 4 חודשים יציין הפודקאסט חמש שנות פעילות, קרוב ל-550 פרקים ומאות אורחות ואורחים. הוא הקיף עולם ומלואו ונדמה שהוא מכסה נצח והרף עין בו זמנית. הוא לא מגניב וסקסי ונועז ובוטה כמו הסכתים רבים שנולדו אחריו ולא תמיד כיף להקשיב לו, כי הוא עוסק במציאות חיינו; והיא - כידוע - לא סקסית ולא מגניבה. אבל זה הפודקאסט וזה בעליו וזה תוכנו. וכך הוא יהיה גם במורד הדרך, כי אלה הם חיינו

למרות ואחרי הכל, השופטת בדימוס עו"ד שרה חביב עדיין אופטימית. היא מודעת לחולשות המערכת, מבכה את הטעויות של בג"ץ בהתמודדות עם השיגיונות של לוין והזלזול בו מצד נתניהו ושריו וגם מבינה את כוחה המוגבל של המערכת להתמודד עם הגופים השלטוניים שחותרים תחתיה ולא סופרים אותה. היא מזהה את העליבות שבתחנוני נתניהו לחנינה, שהיא בעצם דרישה לביטול המשפט וזועמת על עליבותו של הנשיא הרצוג, שמשתף פעולה עם הפארסה. ואחרי שאמרנו את כל זה, היא לא מאמינה שנתניהו יעז להמרות את פסיקת בג"ץ - אם וכאשר יורה לו לפטר את בן-גביר; היא משוכנעת שהבחירות יתקיימו במועדן או קודם לכן; מעדיפה שלא ימונו שופטים כל זמן שלוין שר המשפטים (למרות העומסים הבלתי נסבלים); מייחלת לנהירת הערבים לקלפיות ואפילו מקווה שעוד אפשר יהיה לתקן אחרי סיום עידן נתניהו

למרות שהוא מתגורר בהתנחלות אפרת שבגוש עציון, ישראל פיקרש מודע לדיסוננס שבין היותו מתנחל שמתגורר על שטח כבוש לבין שאיפתו לשלום ושוויון זכויות אזרחי אמיתי ומלא עם ערביי הארץ, עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק וגם בין הזרמים הרבים שמרכיבים את החברה היהודית בישראל. יחד עם רבים אחרים - דתיים לאומיים, חילונים שמאלנים וגם ימנים, אנשי חינוך ואקטיביסטים מכל הזרמים, הוא מוביל את תנועת "אנחנו" ששואפת לקדם "חזון מדיני וחוקתי הקורא לשותפות חדשה בין רוב הישראלים מכלל הקבוצות בישראל - שותפות ישראלית". בשיחה איתו מנסה פיקרש לפרק לגורמים את פשר החזון שלו ושל חבריו: תנועת "אנחנו" מציעה את מודל השותפות הישראלית שנועד לחזק את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות התאמת מוסדותיה להרכבה ההטרוגני של החברה הישראלית... מציעים לאמץ את עיקרון "שתי מדינות שתי קהילות"... עיקרון זה מבוסס על הקמת שתי מדינות לאום לשני עמים, אך גם על הכרת הצרכים הלאומיים של שני הצדדים משני צידי הגבול". מוזמנים לשיחה לא אופיינית לפודקאסט ובעליו

מסיבה שמאוד לא ברורה למשקיפים מרחוק, דווקא בעיר מיניאפוליס שבמדינת מינסוטה הצפונית והקרה, מגיעות אינספור עדויות מצולמות על הטרור והאלימות הרצחנית של שלוחות הממשל מול אזרחים מכל הצבעים והמינים. בעוד שאת הריגתו של ג'ורג' פלויד באמצעות ברכו של שוטר אלים עוד אפשר היה לפטור כאירוע פלילי, הרי שכעת מדובר על רצח בדם קר של אזרחיות ואזרחים שבעליל לא נחשדו בדבר ולא סיכנו איש. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר את מקורות התופעה (הסחף שהחל ב-9.11), מי אלה לובשי "המדים החומים" (סוכני "אייס"), שבפועל מקבלים רישיון להרוג בלי לבדוק ובלי לשאול שאלות ונהנים מחסינות מוחלטת מצידו של הממשל - ובעיקר: למה דווקא מינסוטה? ובכן, כי בערים אחרות, גדולות וחזקותועשירות ומקושרות יותר, זה לא ממש הצליח להם. ולמה דווקא ממינסוטה הנידחת יחסית עשויה להגיע הבשורה? כי דווקא שם מתחילים לצוץ סימני מאבק והתנגדות. האם לאמריקה יש סיכוי להינצל? שמילוביץ' לא מאוד אופטימית

מעטים מכירים לעומק את מהות ה"רפורמה" שמוביל השר שלמה קרעי בתחום התקשורת, אבל כמו שאומר עורך טיים אאוט ת"א ירון טן ברינק - הפרטים פחות חשובים. המכונה, כהרגלה, עוסקת 24/7 בהרס וחיסול שאריות מרכיבי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, העיתונות החופשית וחופש הביטוי, מעמיקה את תלותם של בעלי השליטה והעיתונאים ברצונה הטוב (הרע) של הממשלה ובפועל דואגת להבטיח את המשך אחיזתה במדיה ובהון, ומכאן כמובן גם בשלטון. ממקום מושבו הנוכחי בברלין, מנסה טן ברינק להסביר איך הגענו לכאן, את כשלי השוק המובנים בעיקר בארץ וגם בעולם ולמרות שניסה לסיים בנימה אופטימית, לא בטוח שזה הצליח לו. אז מה עושים? מה שנשאר לציבור הוא להמשיך להיאבק, בתקווה שאולי יום אחד השלטון יתחלף

על-פי עדותו, עד ליל גלנט הראשון דני אלגרט היה איש ימין ומצביע ליכוד מתמיד. השבר מול מה שנשאר מהליכוד התחולל אצלו כמה שנים קודם לכם, ביום פתיחת משפטו של נתניהו ואותו צילום אייקוני של הנאשם כשהוא מוקף בבכירי הליכוד עטויים במסכות קורונה. אז הבין אלגרט שהביביזם השתלט על הליכוד. אחרי ליל גלנט המדובר הצטרף אלגרט למאבק בהפיכה המשטרית - ואז הגיעה השבת השחורה ההיא. אחיו איציק, תושב ניר-עוז, הותקף, נפתע, נחטף לעזה ושם נרצח בידי שוביו. הוא "הופקר" בניר-עוז וגם בעזה, קובע אלגרט. והוא רק אחד מאלפים ובעצם מכל אזרחי המדינה שהופקרו לגורלם. בימים אלה, כמה חודשים אחרי שקבר את אחיו, התפנה אלגרט - סנ"ץ בדימוס ומי שהיה קצין חבלה מעוטר ומפקד משטרת אשדוד - להמשך המאבק באמצעים אחרים. הוא מתעתד להתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, משקיע בחינוך (כבר כחמש שנים הוא מלמד היסטוריה ומזרחנות בעירו ראשל"צ) ויעשה הכל בשביל להשאיר ולילדיו ונכדיו מקום טוב יותר לחיות בו

למרות חילוקי הדעות שחוזרים על עצמם מדי שיחה, נראה שרב המשותף על השונה בין המארח לאורח - במקרה הזה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא. כי בעוד שאין מחלוקת אמיתית על העובדות, הניתוח שלהן, התובנות והמסקנות שונות ובמקרים רבים גם מנוגדות. שגיא טוען שהמחאה חיה וקיימת ומבעבעת, למרות שההפגנות והמחאות פסקו כמעט לחלוטין; הם גם ממשיך להתעקש על הפרדה בין חלקי החברה השונים ומייצגים הפוליטיים שלהם; הוא משוכנע שגם אם התחושה הכללית היא שונה, השינויים אכן מתחוללים מתחת לפני השטח ובבוא היום יבשילו לתמורות גלויות. הוא מסכים עם הקביעה שהדמוקרטיה המקומית התערערה מאוד, אבל בכל זאת ולמרות הכל - אנחנו עדיין לא דיקטטורה. והראיה: אנחנו עדיין יכולים לדבר עליה. מוזמנים לשיחה נוספת, נוקבת ולעיתים גם סוערת

תרבות ארגונית קלוקלת, ניהול רשלני, דורות של מפקדים בכירים שממונים בשיטת חבר מביא חבר, הנצחת בינוניות ממארת, מסורת ארוכת שנים של התעלמות מפקודות, אי מילוי הוראות, אפס מעקב אחרי הנחיות והוראות, משמעת לקויה, תופעות של משיחיות לאומנית, שבירה מתמדת של שרשרת הפיקוד... להמשיך? כשאלוף (בדימוס) יצחק בריק מתחיל לירות, קשה לעצור אותו. וייאמר להגנתו: הוא אמר לנו הכל. במשך שנים. הכל מתועד. מי שהיה לוחם נועז ומעוטר בכל מלחמות ישראל מאז ששת הימים וסיים את דרכו בצה"ל כנציב קבילות החיילים, לא הופתע ב-7 באוקטובר. הוא חזה את המחדל הזה בדיוק בהבדל אחד: הוא היה בטוח שזה יקרה קודם כל בצפון. ועל-פי דבריו, העובדה שחיזבאללה ואיראן לא הצטרפו בזמן אמת למתקפת החמאס, הצילה אותנו מאסון שספק אם היינו מצליחים לקום ממנו

כאשר חוקרת הספורט ד"ר שלומית גיא פנתה לאמיר דורון עם הצעה לחזור ולהוציא לאור, אחרי כמעט שני עשורים, חלק שלישי של הסדרה המצליחה "הוצא מהקשרו - משפטי המחץ של הספורט הישראלי", התשובה המיידית הייתה: זה לא יקרה. זו גם הייתה תגובתו של מי שהיה שותפו להוצאת הספר וגם המו"ל שלו, מורדי אלון. אבל אז קרה משהו בבית משפחת אלון (נועם, בנו של מורדי אלון, היה בן הזוג של ענבר הימן ז"ל, שנרצחה ונחטפה ב-7 באוקטובר ההוא) אירוע בלתי צפוי, שבעקבותיו התקשר אלון לדורון ואמר לו: תחזור לדוקטורית ונעשה את זה. והשאר היסטוריה וכמעט היסטריה. שיחה מצחיקה, מרגשת וגם מעוררת מחשבה על העבודה המפרכת של איסוף ומיון וסינון אינספור התכנים, השפה, התרבות, האתגרים הכלכליים, החיבור שבין הספורט לחיים ובין ציטוטי הספורטאים הישראלים לישראליות כפי שאנחנו מכירים אותה. מוזמנים לשיחה שלא תעזוב אתכם לרגע

אנחנו עסוקים באזור ובעולם הקטן שלנו ועומס האירועים של השנתיים האחרונות קצת הרחיק מאיתנו דברים שבעבר הלא רחוק פתחו מהדורות חדשות גם כאן. למשל, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. למשל, המגמות הפוליטיות באירופה -  המערבית וגם המזרחית. יאיר נבות, בשנים האחרונות בהולנד ולפני כן שנים לא מעטות ברוסיה, ממשיך לעקוב אחרי האירועים והמגמות ומסביר בשיחת העדכון התקופתית מה בעצם קרה בהולנד וכיצד נבלם, לפחות זמנית, הימין הקיצוני. בנוגע לרוסיה ואוקראינה, המוקד עבר בחודשים האחרונים לוושינגטון והחדשות הטריות הן שטראמפ מנסה לכפות על זלנסקי "הסכם" לסיום המלחמה, שכמו נכתב מילה במילה בידי פוטין. בחלק השני של הפרק חזרנו לסדרת השיחות עם ישראלים שחיים בחו"ל, וגרם כאן - הניסיון של נבות ומשפחתו לא יסולא בפז. האם גם ממקום מושבו הוא מבחין בטרנד ההגירה הישראלי החדש, שהתגבר דרמטית בשנתיים האחרונות. שוחחנו על שאלת הישראליות וגם היהדות הגולה, תחושת הקהילה, ההשתלבות בתרבויות החדשות, הקשיים הכלכליים והתעסוקתיים ומה עושים עם מי שנשאר מאחור. ולא שלא ידענו, אבל זה ממש לא פיקניק, הסיפור הזה

הערת אזהרה: נמצא האורח בפודקאסט שדעתו על החיים בישראל ועל הסיכוי שלנו להינצל קיצוניים ונחרצים אפילו מאלה של המארח. ליאור מאירי, פרסומאי ויזם, פעיל חברתי ואקטיביסט שגם ניסה להוביל מהלך מקורי ושונה בפוליטיקה, הבין לפני כשש שנים שלא יוכל להמשיך לחיות ולגדל את בנותיו בישראל. לפני עשור וחצי כמעט, בשלהי המאבק החברתי של 2011, הוא צלל לקרביים של הפוליטיקה הישראלית והבין שתם עידן האידיאולוגיות; שבשביל להשפיע צריך להתפקד למפלגות הדומיננטיות ולהגיע לכוח שיוכל להטות את הכף; אז הוא הקים את תנועת "הליכודניקים החדשים", הצליח לפקוד ולרשום אלפי פעילים - רק בשביל לקבל בעיטה בישבן מהמפלגה שעליה ניסה להשפיע. ואחרי שבג"ץ גלגל אותו ואת חבריו מכל המדרגות הוא הבין, כבר אז, שאין שום מבצר. לדעתו ישראל נהפכה למדינה פשיסטית ע"פ כל ההגדרות, ומצבה רק יילך ויורע. שאין דרך לבלום משטר פשיסטי שנבחר בדרך דמוקרטית וכזה שרוב דרמטי מהאזרחים שתומך בו ואפילו מאושר איתו. אז לפני שלושה חודשים הוא ארז את חייו ומשפחתו והיגר למדריד והוא מקווה שבעקבותיו יבואו מאות אלפי הישראלים שתקועים כאן, למרות שדעתם כדעתו. מוזמנים לשיחה נחרצת ועצובה

אמרו שארה"ב לא הייתה בנויה לנשיא שחור (מה שקרה) ובוודאי לא לאישה נשיאה (מה שנמנע), אבל ראש עיר מרכזית מוסלמי עכשיו? אז כן. זוהרן ממדאני יהיה ראש עיריית ניו-יורק, העיר שהייתה אמורה להיות הכי ליברלית ובכל זאת נגועה בשנאה ובאסלאמופוביה (גם מורשת 9/11, אבל לא רק). בשיחה עם ציפי שמילוביץ', תושבת העיר עד לא מכבר ומי שעדיין מתגוררת בשולי הכרך הגדול, ניסינו להבין ממה בדיוק כה רבים פוחדים. כי אם בוחנים את האידיאולוגיה של ממדאני (ה"סוציאליסט", רחמנא לצלן), מגלים שכמעט כל מה שהוא דוגל בו הוא הסטנדרט במערב וצפון אירופה ואפילו בישראל (חינוך חינם לגיל הרך, הגבלת שכר דירה באזורים מסוימים בעיר, קווי אוטובוס מסובסדים היכן שזה נדרש, וגם... שהעשירים ישלמו מיסים אמיתיים, מה אתם יודעים). וכן, הוא מתנגד בחריפות לממשלת ישראל ומדיניותה - האם זו אנטישמיות? אבל כמו שכבר אמרנו, אנטישמיות לעולם תהיה מפלטם של הגזענים. ואחרי שאמרנו את זה, דיברנו גם על טרנד ההגירה הישראלי שהולך ומתגבר (לפחות על פניו), על הניסיון האישי של מי שהיגרה לפני עשור וחצי ומה המשמעות של להיות מהגר בארץ האפשרויות ההיא

לפני שנה וחודשיים ארזה משפחת הבר את עצמה, את הזיכרונות ומעט מיטלטלים והיגרה לברלין. השיחות עם קרן הבר מלוות את הפודקאסט מראשיתו, ונגעו לאורך הדרך בתחושות, האירועים, הנסיבות, ההתלבטויות וההחלטות שהביאו בסופו של דבר להחלטה לעזוב. להגר. גם השיחה הנוכחית חוזרת לישראליות העכשווית שלא ניתן היה עוד לסבול; להכרה שאפשר ונכון ואחראי לבנות מסגרת חיים אחרת, במקום אחר; על החיים במדינה דמוקרטית אמיתית, שלא כמו הדמוקרטיה שחשבנו שהיינו ואנחנו לא. וגם על המראות והתחושות - ממרחק של שעות טיסה ספורות - של המלחמה, ההרס, החורבן וגם רצח העם; ובמקביל, ההרס השיטתי והמכוון של המדינה, החברה והדמוקרטיה. מוזמנים לשיחה לא אופטימית עם שורה תחתונה מאוד לא אופטימית