הדגיגים והאמת בים האדום 🐠🐠🐠

והיום יש לנו סיפור מיוחד מאוד!נסענו לחופשה לאילת וחשבנו על להקליט סיפור בדרך 🤪מכיוון שאני( אבא של קדן וטומי) הייתי הנהג, אמא של קדן וטומי הקריאה את הסיפור, והיא גם בחרה את הדמות והמקום.תהנו!תעקבו אחרינו גם באינסטגרם:https://www.instagram.com/kaden_and_tommyלערוץ יוטיוב שלנו:https://www.youtube.com/@kaden_and_tommy?sub_confirmation=1לבקשות לסיפורים וליצירת קשר:https://bit.ly/m/קדן-וטומי-ממציאים-סיפורים-לילדיםהסיפור כפי שיצא מהבוט:במרכז ים אדום, בין השוניות הצבעוניות והמים הצלולים, חיה חבורת דגיגים קטנים ושובבים. כל יום הם שיחקו יחד, קפצו בין הסלעים, חקרו את קרקעית הים ונהנו מכל רגע. הדגיגים היו חברים מאוד טובים, ולכל אחד מהם היה תפקיד קטן בתוך הקבוצה.דני היה הדגיג הקטן והמהיר ביותר, שתמיד היה הראשון להגיע אל כל מקום חדש. הוא אהב לחקור ולגלות אזורים חדשים בים, ותמיד היה שמח להראות לחבריו את מה שמצא. מיה הייתה הדגיגה עם הזנב הוורוד, שמאוד אהבה לשיר ולשמוח עם החברים, ויואב היה הדגיג הגדול ביותר, שתמיד ידע איך להתמודד עם כל מצב.יום אחד, דני החליט לצאת למסע לבד. הוא גילה שבצד השני של השונית הגדולה יש מקום שאף דג לא ביקר בו עדיין. “מה יש שם?” חשב לעצמו. “אולי אמצא משהו חדש ומיוחד!”הוא שחה משם בשקט, חמק בין הסלעים ונעצר מול השונית המסתורית. המים שם היו הרבה יותר עמוקים ממה שהוא רגיל אליהם, והצמחים היו גבוהים וחשוכים. דני לא חשש, המשיך לשחות עד שהגיע למקום שאין בו הרבה אור. היה שקט, כמעט מוזר, ולא היה שום דג בסביבה. הוא המשיך לשחות עוד קצת, ואז הבחין במשהו מאוד מוזר – הצמחים במים הפכו חדים ומסוכנים, והם התחילו להיתפס בזנבו ובקשקשיו. דני נבהל. הוא רצה לחזור, אך לא היה בטוח איך. המים היו מסובכים מדי והדרך חזרה לא הייתה ברורה.הוא התחיל לשחות ימינה ושמאלה, מנסה למצוא את הדרך החוצה, אבל כל צעד היה מקשה עליו יותר. המים היו עמוקים ומלאים בצמחים חדים, והדרך חזרה לא הייתה ברורה. אבל דני לא סיפר לאף אחד. הוא לא רצה להיראות טיפש או להרגיש חסר אונים, אז הוא החליט לשתוק. אולי יצליח למצוא את הדרך לבד, חשב לעצמו.בינתיים, החברים שלו בחבורה, שהיו מחכים לו בשונית, התחילו לחשוב שהוא לא חזר הרבה זמן. “מה קרה לדני?” שאלה מיה הדגיגה, דואגת. “הוא לא ענה לקריאות שלנו. זה לא בסדר שהוא לא חוזר בזמן.”“אני לא מבין,” אמר יואב, הדגיג הגדול. “הוא תמיד חוזר מהר אחרי שהוא שוחה לבד. משהו לא בסדר.”“אני יודעת איפה הוא הלך,” אמרה מיה. “הוא תמיד אוהב לחקור את המקום הזה מעבר לשונית הגדולה. בואו נלך ונחפש אותו!”החבורה התחילה לשחות לעבר המקום המסתורי, מקום שדני לא סיפר להם עליו. הם עברו בין השוניות וחיפשו אותו בכל מקום. לאחר זמן מה, הם מצאו אותו, שוחה באיטיות ליד צמחייה חדה, נראית מבולבלת ומעט פגועה. דני ראה אותם ונראה שגופו רעד קצת. “דני!” קראה מיה, “מה קרה לך? למה לא חזרת בזמן?”דני לא ידע איך להסביר. הוא היה מבולבל, נבוך ומעט מפוחד. “לא ידעתי איך לחזור,” אמר בקול רועד. “המים היו מלאים בצמחים חדים, ולא ידעתי איפה הדרך חזרה. פחדתי שתחשבו שאני לא יודע איך לשחות, אז לא אמרתי כלום. ניסיתי למצוא את הדרך לבד, אבל זה לא הצליח.”יואב הביט בו בעדינות. “דני, למה לא אמרת לנו? אנחנו החברים שלך, אנחנו תמיד יכולים לעזור לך. אם היית מספר לנו מה קרה, היינו יודעים איך לעזור לך למצוא את הדרך חזרה.”דני הרים את ראשו והביט בהם בעיניים מהוססות. הוא לא חשב על זה קודם. “פחדתי שתחשבו שאני טיפש,” הוא אמר בקול שקט. “לא רציתי להיראות כמו דג שלא יודע כלום.”מיה חייכה אליו בעדינות. “דני, אין לך מה לפחד. כל אחד מאיתנו לפעמים לא יודע משהו או לא מצליח. זה בסדר לבקש עזרה. אם לא נבקש עזרה כשצריך, יהיה לנו קשה הרבה יותר.”יואב הנהן. “הכנות ואמת תמיד עוזרות לנו להרגיש טוב עם עצמנו. אם היית מספר לנו מה קרה, היינו יכולים לעזור לך. אנחנו חברים, וזה מה שעושים חברים – הם עוזרים אחד לשני.”הסיפור קוצר מחוסר מקום 🤗