54: דויד, אבנר, ואיש בושת

הפרק ה-15 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל, מתמקד בשנות מלכותו הראשונות של דוד, ובו אנחנו מדברים על מסעות הכיבוש שלו, שהרי דוד היה מלך כובש. בפרק זה ממלאים תפקיד חשוב שתי דמויות חדשות שנכנסות לראשונה לסיפורנו: אבנר בן-נר ואיש בושת. רבים סבורים שלאחר ששאול ושלושת בניו נספו במלחמה בגלבוע, הדרך למלוכה נסללה בפני דוד – דבר שכמובן איננו  נכון. לשאול נותר בן רביעי, איש בושת, שעתה עלה למלוכה. אלא שאיש בושת היה מלך בובה, ובפועל מי שתפס את מקומו של שאול כמנהיג שבטי ישראל, היה דודו, אבנר בן נר.  אבנר בן-נר התכוון לשמר את הזכות למלוכה בידי בית שאול, והוא חסם בפני דוד את הדרך מכיוון חברון וירושלים, צפונה, לעבר השטחים שנמצאים בתחום ממלכת ירדן וסוריה של ימינו, שטחים שדוד ביקש לכבוש. והמלחמה המרה והעקובה שהתלקחה ביום אחד בין שני המצביאים, גם הסתיימה ביום אחד בברית שלום שכרתו ביניהם.  בפרק זה אנחנו עומדים על ההיגיון שמסביר את מסעות הכיבוש של דוד. אנחנו מדברים על הסיבה שבגללה ביום אחד חדל אבנר להילחם בדוד, ועל הסיבה שפעל בקרב ראשי השבטים לקבל את דוד כמלך עליהם. הברית שנכרתה בין דוד ובין אבנר וראשי השבטים, לא הייתה ברית של אהבה. זו הייתה ברית שבייסודה עמדה הכרת המציאות שאומרת, שאם לא יתלכדו, הם לא ישרדו – ועל הכרת המציאות והכורח להתלכד, אנחנו מדברים בפרק שלפנינו. האזנה נעימה, ליאורה