הפודקאסט של התנ״ך

מאזינים יקרים, לפני שאספר לכם על הפרק החדש, אני שמחה להודיע שסוף סוף יש לי עמוד אינסטגרם וטיקטוק. https://www.instagram.com/liorabiblicalhistory/ https://www.tiktok.com/@liorabiblicalhistory הגיע הזמן! אשמח אם תעקבו אחריי גם שם, אני מפרסמת שם תכנים קצרים ומעניינים על התנ״ך. האיי.איי שכולם מדברים עליו עוזר לי עם הצד הויזואלי, אבל החומרים חומרים שלי. ולפרק: המלחמה שלא הייתה היא המלחמה שבה הרג דוד את גולית, הענק הפלישתי (שמ"א יז). המלחמה מוכרת לכולם הודות למסר התיאולוגי האומר שאמונה שלמה באלוהים, ולא הכוח הפיזי, היא המפתח לניצחון! הצבא של המלך שאול נערך למלחמה בעמק האלה. מולו נערך הצבא של הפלישתים. מדי יום, השכם והערב, יצא מתוך מחנה הפלישתים ענק בשם גוליית, שחוקרים שחישבו את מידותיו, הגיעו למסקנה שהתנשא לגובה של 2.5 מ' ; שמשקל השריון שלבש וכלי הנשק שנשא על עצמו, הגיעו לכדי -80 ק"ג. במשך 40 יום, פעמיים ביום, קילל גוליית את אלוהי ישראל ואת שאול – וקללותיו הניסו את הלוחמים של שאול. גוליית הציע לשאול המסכן לשלוח אליו לוחם אחד, שילחם נגדו. הלוחם המנצח יקבע את תוצאות המלחמה.  ביום ה-40 הגיע לזירה דוד, אהוב ליבי. מבט אחד הספיק לו כדי להבין שכלוחם, גוליית היה חסר ערך. הוא כבד ומסורבל. עוד הבחין דוד שהמצח של גוליית היה חשוף. במצח של ענק ניתן לפגוע רק ממרחק, ולא בקרב מגע. קלע, או רוגטקה, שהיה נשק של רועים, היה נשק אידיאלי ללוחמה ממרחק של 20 מ'.  אך בל נזלזל בגוליית. גוליית עשה שימוש פנטסטי במה שאנחנו מכנים 'מלחמה פסיכולוגית'. לולא הגיע דוד לזירה, הוא היה מנצח את הצבא של שאול במלחמה שבה אפילו חרב אחת לא הונפה!

הסיפור המבול "המקורי" (אין בידינו מקור) סופר על ידי עם קדום בשם אכד, שחי בתחום עירק של ימינו. הבבלים שחיו מאות שנים לאחר שהאכדים ירדו מעל הבמה ההיסטורית, העלו אותו על הכתב והפכו אותו לשלהם. כאשר לסיפור  האכדי-בבלי מלאו 1,300 שנה, הוא עלה ארצה יחד עם גולי בבל. בארץ ישראל הוא עבר גיור כהלכה ונכנס לתנך.  סיפור המבול האכדי מספר על שבעה אלים גדולים ועצלנים, שבראו הרבה אלים קטנים, איגיגי, שיהיו להם לעבדים, שיכינו להם אוכל ויעשו את כל המלאכות הקשות – וכך באמת היה.  במשך 700 שנה עבדו האיגיגי בפרך עד שהחליטו למרוד באלים הגדולים. המרד הוכתר בהצלחה גדולה, ונינתו, אלת הרחם, ייצרה מעפר את בני האדם הראשונים.   נינתו התקינה בבני האדם את מנגנון ההתרבות, אך לא את מנגנון המוות – ולכן בני האדם התרבו והתרבו ללא מעצור, ועשו רעש מחריש אוזניים. לפיכך, אנליל, האל שעמד בראש פנתיאון האלים האכדי (והבבלי) החליט לשים סוף לבני האדם.  הוא שלח את נימתר, אל המגיפה שימית אותם ; הוא שלח, פעמיים, את אדד, אל הרוחות והגשמים שימית אותם ברעב. כל הניסיונות להכחיד את בני האדם הרעשנייים עלו בתוהו, ולכן אנליל החליט להשתמש בנשק יום הדין ולהביא מבול על הארץ.       הקשר בין סיפור המבול האכדי לבין זה שבספר בראשית, הוא ברור וגלוי לעין, וכמובן שגם על כך אני מדברת.  

פרק ו' שבספר בראשית מספר שזמן קצר לאחר שאלוהים ברא את העולם, הוא החליט לפתוח את הברזים שבשמים ואת מי התהום הכלואים מתחת לאדמה ולהטביע את כולנו במבול אדיר. כמובן שזולת את נוח ובני משפחתו. הסיבה שבגללה החליט אלוהים לעשות DELETE לכל בני האדם היא משום שהם התרבו והתרבו, ולא מתו. ולמה הם לא מתו? כי אלוהים לא התקין בהם את המוות ולכן סוללת החיים שלהם נמשכה לנצח – וזו לא בדיחה! לסיבה שבגללה אלוהים לא התקין את המוות בגוף האדם, יש שני מוקשים מקסימים, שאני מכנה "דילמת האל המושלם והעולם הפגום". וזו הדילמה: אלוהים הוא אל נצחי, והמלאכים שברא, נצחיים כמותו. שאלה: איך יתכן שהאל הנצחי ברא בני אדם שהם בני תמותה? הדילמה השנייה נגזרת מהראשונה: אלוהים הוא טהור באופן מוחלט ואין בו אפילו ננו-חלקיק של טומאה. לעומת זאת, האדם שברא הוא כמו ספוג, שסופג כל טומאה – ומייצר טומאה. במותו הוא הופך ל'אבי אבות הטומאה'. לא יתכן שאל טהור באופן מוחלט יברא דבר הנוגד באופן מוחלט את מהותו! בלתי אפשרי לחלוטין. טענה שזה אפשרי, שקולה לטענה המטומטמת שאנחנו שומעים מדי יום:  "לרבע את המעגל" – מעגל שהופך ריבוע חדל להיות מעגל. סיפור המבול שבספר בראשית פותר את הפרדוכס של "האל הנצחי והטהור" שברא אדם שסופג כל טומאה אפשרית – אלא שפרדוכס, מעצם הגדרתו, לא ניתן לפתור... אבל הניסיון – גאוני!

פרק ה שבספר בראשית מספר על איש בשם חנוך. כאשר מלאו לחנוך 365 שנה אלוהים לקח אותו – ואופס הוא נעלם ואיש לא יודע היכן הוא. איש לא יודע להיכן הוא נעלם??? אני דווקא כן יודעת! אלוהים שלח שני מלאכים שיביאו אליו את חנוך.    המלאכים עשו כמצווה עליהם. הם ירדו ארצה והרכיבו את חנוך על כנפיהם – ונסקו לשמים, אל הספירה השביעית שבה מתגורר אלוהים. עכשיו צריך להבין את הדבר הבא: השמים הם כמו עוגה עשויה משבע שכבות. כל ספירה מונחת על זו שמתחתיה. בכל ספירה פועלים אין ספור מלאכים, שלהם תפקידים רבים ומגוונים. בספירה התחתונה (לידיעת החזאים שאין להם מושג מהחיים שלהם), מצויים המלאכים האחראים להפעלת הרוחות, הגשמים והברד.  ספירה אחרת  היא בית סוהר למלאכים שחטאו. גם עדן והגיהינום שוכנים בספירה השלישית – וכמובן שאלוהים שוכן בפנטהאוז שבספירה השביעית. סיפורו של חנוך, שחגג לכל הפחות 3,000 ימי הולדת, רחוק מאד מלהיות סיפור  תמים ולא הכי אינטליגנטי. הסיפור הוא חלק מאסופה ספרותית רחבת היקף, שנושאת את השם 'הספרים החיצונים'.  לפני כ-2,000 שנה אסר רבי עקיבא לקרוא בחיצונים, והם הוצאו (יחד עם התנך ...) מארון הספרים היהודי – יצאו, אבל נשארו בו! לחיצונים הייתה /ויש השפעה עצומה, ממש קריטית, על התרבות היהודית והנוצרית – וחנוך מיודענו ממלא בה תפקיד חשוב מאד.  מעבר להשפעה התרבותית, במיוחד ספר חנוך משקף תמונה מרתקת כיצד הקדמונים הבינו את היקום.  הארץ, למי שאיננו יודע, היא פלטה שטוחה שמונחת על גבי עמודים שיורדים לתהום. הארץ נייחת. היא מוקפת בתנועה של גרמי השמים, שאותם מניעים המלאכים. הגיע הזמן לפטר את האסטרופיזיקאים!

בפרק זה אני מסבירה מהו כישוף וכיצד פועל מכשף – ובלעם היה מכשף, מומחה לקללות. הכנת כישוף, הוא עניין מסובך מאד. משום שהנוסחה שממנה מכינים את המרקחת לכשפים, נעולה בכספות של האלים שמתגוררים בשמים. אם האל ייתן למכשף את הנוסחה לכישוף – אזי הוא יוכל לרקוח את הכישוף המבוקש. הודות לכישוריו המיוחדים של בלעם, מלך בשם בלק שכר את שירותיו, כדי שייצא לקלל את בני ישראל. אך כדי לקבל את הנוסחה לקללה, היה על בלעם לבקשה מאלוהים. אממה, אלוהים שלח אותו לכל הרוחות! למרות האיסור, בלעם, רכוב על אתונו (שהיא חמור ממין נקבה), יצא לקלל את בני ישראל.  החוצפה של המכשף שהפר את האיסור הכעיסה את אלוהים. כדי לעשות לו בית ספר לצייתנות, שלח אלוהים ארצה מלאך חמוש בחרב חדה, וגלימת סתרים של רואה ואיננו נראה. כמו של הארי פוטר.   מכאן הדברים הולכים ומסתבכים.  שכן בלעם לא ראה את המלאך הלבוש גלימת סתרים ואת החרב שבידו – אבל האתון כן ראתה אותו! כדי לא לחטוף מכת חרב, האתון עקפה את המלאך, ועל כך ספגה מכות מבלעם הרשע. בסופו של דבר היא התעצבה ואמרה לו בדיוק מה היא חושבת עליו. ברור מאליו שרק הודות לכוח אלוהי, האתון יכלה לראות את המלאך ולדבר בלשון בני אדם – ולסיפורם מוקדש פרק זה.

האיסור לבשל גדי בַּחֲלֵב אִמּוֹ  חוזר שלוש פעמים בתורה. למה אסור? ככה. אסור ודי. העובדה שהתורה לא סיפקה כל הסבר לאיסור שניתן לפני כ־2,500 שנה,  פתחה שער רחב, ענק, לדורות של פוסקי הלכות. כל דור – ובמיוחד ב-200 השנים האחרונות, קמו פוסקי הלכות, שטיפסו זה על כתפי זה, עד שראשם הגיע לשמים. בכל דור פסקו החכמים הלכות חמורות מאלה שפסקו קודמיהם, עד שהחוק המקורי, שהיה חכם והגיוני, הפך לאחד האיסורים האבסורדיים בהלכה היהודית. הפרק שלפנינו הוא פרק אבולוציוני. בו אני מראה כיצד פוסקי ההלכות הלכו יד ביד עם הקידמה והטכנולוגיה. עם תעשיית כלי המטבח, המדע והרפואה. בקצה האחרון האיסור לאכול גדי בחלב אימו, הוביל למרד עקרות הבית – וכמובן לזיהום אקולוגי!

פרק א': חנה מקיימת את הנדר חלק שלישי ואחרון – תקציר   מצוקתה של חנה שלא הצליחה להרות, מגיעה לשיא כאשר היא נודרת שאם אלוהים ייתן לה ילד – הילד, שלו התפללה וייחלה, יגדל בבית המקדש שבשילה ולא איתה ובביתה.  חלפה שנה מאז שחנה נדרה את הנדר שלה והיא  ילדה בן וקראה לו שמואל, שם המרמז הן על בקשתה מאלוהים, והן על העובדה שהוא ניתן לה בהשאלה. כשנגמל שמואל הקטן מיניקה חנה הביאה אותו לבית המקדש בשילה, ומסרה אותו לחזקתו של עלי הכהן הישיש שהיה אחראי על בית המקדש. בהמשך מסופר שחנה ילדה עוד חמישה ילדים, ושעלי היה מי שגידל את שמואל.  

ספר שמואל פרק א' חלק שני הנדר של חנה - תקציר פרק א' שבספר שמואל מספר על השנה שקדמה להולדתו של שמואל, והעלילה מתרחשת בבית מקדש פצפון שעמד ביישוב בשם שילה, שאליו אלקנה ובני משפחתו היו מגיעים מדי שנה כדי לקיים טקס דתי. במוקד הסיפור עומדת חנה, אשת אלקנה, שהייתה עקרה במשך שנים רבות. חנה האמינה שאלוהים מנע ממנה להיכנס להיריון, דבר שגרם לה צער רב. ואכן, הפרק כולו עומד בסימן אומללותה. בשנה שעליה מסופר, עשתה חנה מעשה נועז. היא נכנסה למקדש להתפלל לאלוהים ונדרה נדר: שאומר שאם יאפשר לה להיכנס להיריון וללדת בן, אז את הבן שייוולד לה היא תקדיש לאלוהים לכל ימי חייו. משמעות הדבר הייתה שהילד יגדל בבית המקדש בשילה ולא עם הוריו. בזמן תפילתה, עלי הכוהן הבחין שחנה מתנהגת בצורה מוזרה וחשב בטעות שהיא שיכורה. עלי נזף בה, אך כשהבין את טעותו, הוא בירך אותה שאלוהים ייתן לה את משאלתה. אמונתה של חנה שלפיה אלוהים העניש אותה בך שמנע ממנה להיות אמא, משקפת אמונה עתיקה שהייתה מקובלת על כל האנשים שחיו בעולם הקדום, שלפיה הפריון נשלט בידי האלים. ואמונה זו מצויה בתנך, ומסבירה מדוע את הנדר שנדרה. ונדר הוא שבועה, שבה הנודר מתחייב לשלם לאלוהים תשלום יקרר מאד, הכי יקר שאפשר, אם אלוהים ימלא את בקשתו.   במקרה של חנה, התשלום שאליו התחייבה, היה הקדשת הבן שלו המתינה כל כך הרבה שנים, לאלוהים. חנה וויתרה מראש על גידול הילד, ובלבד שתזכה ללדת אותו.  

ספר שמואל פרק א' תקציר החלק הראשון   פרק א' שבספר שמואל מתאר את הרקע למשפחתו של שמואל. המשפחה חיה בכפר קטן בשם רמתיים צופים. אביו של שמואל, אלקנה, היה נשוי לשתי נשים - פנינה וחנה. פנינה ילדה לאלקנה בנים ובנות, בעוד שחנה הייתה עקרה. מדי שנה, המשפחה הייתה עולה לשילה לקיים טקס דתי במקדש קטן שעמד שם. במהלך הטקס, אלקנה היה מקריב קורבן, שזה החלק הדתי, ואת שאר הבשר היה מחלק לבני משפחתו.                             אך מכיוון שאת חנה הוא אהב, לה הוא היה נוהג לתת מנת בשר כפולה, דבר שעורר את כעסה של פנינה שראתה עצמה מקופחת. חנה ופנינה שנאו זו את זו והתנך מגדיר אותן כאויבות האחת לשנייה. חנה קינאה בפנינה על ילדיה, ופנינה קינאה בחנה על אהבתו של אלקנה אליה. ותמיד הייתה לועגת ומשפילה אותה על שום עקרותה.  פרק א' עומד בסימן אומללותה של חנה שהאמינה שמסיבה לא ידועה אלוהים העניש אותה ומנע ממנה להיכנס להיריון ולהיות אמא, ואכן התנך משתמש במילים רבות כדי לבטא את צערה. בחלק השני של הסיפור, נגלה מה עשתה חנה כדי לשכנע את אלוהים, לאפשר לה להיות אמא.

הפודקאסט של התנך לנוער פרקי הבונוס הבאים מיועדים לבני נוער. הפרקים יועלו בפודקאסט חדש בקרוב. ----- ספר שמואל מתאר תקופה דרמטית בהיסטוריה של עם ישראל, שהתרחשה בסביבות  שנת 1070 לפנה"ס. הספר נקרא על שם שמואל הנביא, אך עוסק בעיקר בדמויות כמו שאול, דוד, יהונתן, אבנר ויואב ואחרים. בסביבות שנת 1070 לפנה"ס התרחש מהפך דרמטי:  בשל איומים של אויבים חזקים, הזקנים שעמדו בראש שבטי ישראל הבינו את הצורך להתלכד ולהעמיד בראשם מלך. שמואל שהיה המנהיג הדתי של אותם ימים, התנגד לעמדת הזקנים, ולבסוף הוא נכנע לדרישתם ובחר בשאול כמלך הראשון – ולמן זמנו של שאול, החברה שחייתה בישראל הפכה מחברה שבטית לחברה מלוכנית. הספר שמואל מציג את השינויים החברתיים העמוקים שעבר העם, ואת האתגרים שליוו תהליך זה. הוא כולל סיפורים רבים על דמויות מרכזיות ומשניות שחיו באותה תקופה סוערת באזור ירושלים.  

בפרק 97 הבאנו את סיפורה של יהודית שחייתה ביישוב שנקרא 'בית אלוה', שהצילה את בני ישראל מידיו של הולופרניס, שר הצבא הבבלי,  שיצא להחריב את בית המקדש השני.  דיברנו על כך שמדובר במעשייה שהשתמרה באסופת הספרים החיצונים.  מעשייה עמוסה בטעויות היסטוריות, שמצד אחד הן מצחיקות, ומהצד השני הן מלמדות שידע היסטורי שהיה שמור בבית המקדש השני, הגיע לחלק הצפוני של הארץ כזיכרון מטושטש. בפרק 98 אנחנו עושים השוואה בין סיפורה של יהודית לבין אסתר שעליה מסופר במגילה הקרויה על שמה, ודבורה ויעל שבספר שופטים. וכמובן שאנחנו לא שוכחים גם את דלילה הנחמדה ועוד נערה נחמדה בשם שלומית, או סלומה, שעליה מסופר בברית החדשה. המשותף לכל הנשים הנכבדות שאת שמן הזכרתי הוא שהן הביאו למפלתו המביכה של האיש החזק ביותר שחי בזמנן.  ועוד משותף לכולן הוא שהסיפור הנקשר בשמן הוא מעשייה, הוא ג'אנר ספרותי שרווח בעולם הקדום ולא מעשה שהתרחש במציאות. בפרק זה אני "תופסת טרמפ" על סיפורן של דבורה ויעל והמלחמה בסיסרא, שר הצבא הכנעני. יופי של סיפור.  אממה, לא התרחש במציאות וממילא מנוגד לכל היגיון היסטורי וטופוגרפי.

זהו הפרק הראשון מתוך שני פרקים שמוקדשים לספר יהודית, שנמנה על אסופת הספרים החיצונים. ספר יהודית הוא מעשייה שמעולם לא התרחשה במציאות, שמתיימרת להיראות כסיפור היסטורי. ואלה עיקרי הסיפור: נבוכדנצר, האימפרטור האשורי (הטעות של המחבר), שלח את הולופרניס שר הצבא שלו להעניש עמים רבים שסירבו לסייע לו במלחמתו נגד מדי (תחום אירן של ימינו). הולופרניס הקים צבא עצום ויצא למלא את השליחות שהטיל עליו אדונו. לימים הוא הגיע ליישוב בשם בית אלוה, ששם חייתה אלמנה עשירה ויפיפייה בשם יהודית שהשיתה על עצמה מנהגי נזירות משונים שאינם נהוגים בישראל. יהודית לוקחת על עצמה שליחות מסוכנת, ויוצאת לחסל את הולופרניס, ובעת שהוא מבקש לשכב עימה,  היא כורתת את ראשו (ומכניסה אותו לסל המזון שהביאה עימה...). סיפור יהודית הוא פנטזיה ספרותית, ובכל זאת העובדה שבשלהי המאה ה-4 לפנה"ס, נכתבה פנטזיה שכזו אודות אישה, היא מעניינת וייחודית.

הפרק שלפנינו הוא החמישי והאחרון בסדרה שהוקדשה לנושא המשיחיות. הפרק הזה עוסק במשיחיות "החרדלית" שלכאורה, ורק לכאורה, מזוהה עם משנתו של הרב צבי יהודה קוק, הוא הרב הגדול של הציונות הדתית. עד לפני כ-50 שנה הציונות הדתית נחשבה ליברלית. ציונות שבה בנים ובנות למדו יחד.  בתנועת הנוער 'בני עקיבא' הבנים והבנות שרו ורקדו יחד; וכשהתגייסו לצבא, הם כמובן שירתו יחד. ואז הכל התהפך! הם הפכו "חרדלים" וכל מה שהיה מותר בעבר, הפך אסור באיסור מוחלט! הרבנים של הזרם החרדלי לא מסתפקים בכך שהם דורשים שכבר מגיל הילדות המוקדם תתקיים הפרדה מוחלטת בין בנים לבין בנות. הם מתנגדים בתוקף לשירות צבאי של בנות דתיות, ועוד יותר מכך: הם איימו על הרמטכ"ל  שהם ימנעו מהבחורים שהתחנכו בזרם החרדלי לשרת בצבא אם ביחידות שבהן משרתים חיילים חרדליים, תשרתנה גם חיילות. השאלה מה גרם לכך שהציונות הדתית והליברלית התהפכה והפכה חרדלית, עומדת במרכז הפרק שלפנינו. אנחנו מנסים להשיב כאן על השאלה מדוע ההקצנה הזו הופנתה דווקא כלפי בנות, ואיך כל זה קשור לתפיסה המשיחית, ולמלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. וכן, הכל קשור!

הפרק הרביעי בסדרה על המשיחיות עוסק בהרחבה בשני נושאים עיקריים שהתכנסו לנקודת הזמן שבה אנחנו מצויים. הפרק דן בהרחבה באידיאולוגיה המשיחית של מאיר כהנא, מייסד מפלגת 'כך', שהוצאה מחוץ לחוק. באידיאולוגיה הזו מחזיקים איתמר בן גביר, שנחשב לממשיכו של כהנא, וכמובן שגם בצלאל סמוטריץ'. עד הבחירות האחרונות שניים אלה נחשבו קוריוז שניתן לריסון. היום האידיאולוגיה של כהנא, באמצעות שני המשיחיסטים הכי קיצוניים בישראל, משפיעה על כל ההחלטות שמקבל נתניהו! בפרק זה אנחנו מדברים בהרחבה על גם על ההכנות הקדחתניות שנעשו ב'מכון המקדש', שמעטים יודעים על קיומו ומודעים לפעילותו. אנשי המכון מתכוננים לקראת היום שבו בהר הבית שבירושלים יוקם בית המקדש השלישי. באותו יום תתחדש עבודת הפולחן שפסקה לפני כ-2000 שנה, ולכך אחראיים הם (תכלס, ההכנות כבר הושלמו). בית המקדש השלישי הוא השפיץ העליון שעומד בראש הפנתיאון המשיחי, משום שאליו תחזור, ובו תשכון, הנוכחות המטפיזית והסמויה מעין של אלוהים. ובית המקדש השלישי חייב לעמוד בדיוק במקום שבו עמדו שני בתי המקדש שחרבו – ועכשיו בעיה: הר הבית משמש היום מקום תפילה של המוסלמים! וכל עוד שזה המצב, בית המקש השלישי לא יקום ולא ייבנה! וללא בית מקדש שלישי, לא יפציע עידן אחרית הימים. לא תהייה גאולה, וגם המשיח מבית דוד לא יבוא.

הפרק שלפנינו הוא השלישי בסדרה בת ארבעה פרקים המקודשת לאידיאולוגיה העומדת מאחורי התפיסה המשיחית. בפרק הראשון דיברנו על התפיסה המשיחית שבתנך, ועל הציפייה לגאולה בידי שמים שתגיע בעידן אחרית הימים. בפרק השני ראינו שציפייה זו חצתה את גבולות התנך, ושהיא מלווה את ההיסטוריה של העם שלנו יותר מ-2,000 שנה. בפרק השלישי בסדרה, נעסוק בתפיסה המשיחית בת זמננו. דיברנו על הציפייה לגאולה אצל העדות החרדיות שרואות בכל אסון שפקד את העם שלנו בעשרות השנים האחרונות, כולל הטבח המפלצתי שהתרחש ב-7 לאוקטובר 2023, עונש מידי שמים על שום חטאים בתחום הדת. כמו כן נדבר על העדות החרדיות האנטי-ציוניות, שמבחינתן עצם הקמתה של מדינה יהודית וחילונית היא פשע שטני המעכב את הגאולה ואת בואו של המשיח. אנחנו מתעמתים כאן גם עם המושג "חבלי משיח", שמשמעו ייסורים איומים ונוראיים שבהם מייסר אותנו אלוהים לפני בוא עידן אחרית הימים המיוחל. שכן, המשמעות המעשית של אמונה זו תולה באלוהים כל אסון שאירע לנו, כולל הטבח שביצעו בנו מפלצות החמאס – וכן, חד-משמעית, ישנם אנשים שמאמינים בכך!

הפרק שלפנינו הינו השני בסדרה בת ארבעה חלקים שעוקבת אחר התפתחותה של  התפיסה המשיחית, או הציפייה לעידן אחרית הימים, או לגאולה בידי שמים,  למן ימי התנך ועד ימינו. וְכַאֲשֶׁר יגיע עידן אחרית הימים, המשיח מבית דוד יגיע יחד איתה.  בפרק הראשון עמדנו על הסיבה שבגללה התפתחה הציפייה המשיחית שבתנך ועל העקרונות המגדירים מהי "משיחיות". הציפייה לגאולה בידי שמים חצתה את גבולות התנך ונמשכת עד ימינו – עד ימי השואה הנאצית ועד פסטיבל נובה שהתקיים ליד קיבוץ רעים והסתיים בטבח הנוראי שביצעו מפלצות החמס ב-7 לאוקטובר 2023 – וכן, זה לגמרי קשור!!! בפרק שלפנינו נעקוב אחריה דרך מספר תחנות דרמטיות בהיסטוריה של העם שלנו. בכל תחנה שכזו נדמה היה שההבטחה שנתנו הנביאים מאות ואלפי שנים אחורנית, הפכה בשעתה הוראת ביצוע! עכשיו נשלח צו 8 לאלוהים, והוא יתייצב ויפרע את החוב שנתנו בשמו הנביאים.  כל תחנה שכזו הסתיימה, במקרה הטוב, במפח נפש. במקרה הרע בתבוסה, חורבן, הרס ושפיכות דמים. התחנות שדרכן נעבור הן:  מרד החשמונאים ; ישו, שנחשב משיח לאמונתם של חסידיו ;  הסיקריים (או: סיקריקים) שהובילו למרד שהסתיים בחורבן ירושלים ובית המקדש השני ;  נדבר על רבי עקיבא שזיהה בשמעון בר-כוכבא את המשיח ; נדבר על שבתי צבי – וכמובן שגם על הרבי מליבוביץ' שלאמונתה של חסידות חב"ד הוא 'המלך המשיח'. מטרת הפרק שלפנינו היא לתת סקירה כללית לתופעה מרתקת וייחודית שמלווה את העם שלנו לאורך אלפי שנים.

הפרק הזה ושני הפרקים שלאחריו מוקדשים לשאלה מהי "משיחיות", שהרי הביטוי "משיחיסט" מתגלגל בימינו על כל לשון. יופי, אז מה הוא "משיחיסט"? ומהי "משיחיות"? הפרק הראשון, שאיתו נצא לדרך, מוקדש לעקרונות העומדים בבסיס התפיסה המשיחית שבתנך, עקרונות שמלווים אותנו למעלה מ-2500 שנה.  בפרק השני נראה שהציפייה המשיחית חצתה את גבולות התנך ומלווה את ההיסטוריה של העם שלנו במשך אלפי השנים הבאות. בפרק השלישי נקשור את המאפיינים המובהקים של תפיסה זו למציאות שבה אנחנו חיים היום. אנחנו נקשור אותה ליום שבת ה-7 לאוקטורבר 2023, למלחמת חרבות ברזל וכמובן שגם לימין הקיצוני (סמוטריץ', סטרוק, רוטמן ושותפיהם).  הפרק שלפנינו עומד על המתח הבלתי נסבל בין האמונה בצדקתו ועוצמתו האין סופית של האל הכביר שבחר בנו להיות לו לעם, לבין ההרס והחורבן שבמציאות. במציאות אדמת הקודש של אלוהים הייתה כבושה על ידי מעצמות של עובדי אלילים שלא שמעו על קיומו של האל האחד והעוצמתי, ועל כך שבני העם היחיד שהאמין בקיומו, נהרס והוגלה מעל אדמתו.  אנחנו נדבר על מאפייניה המובהקים של התפיסה המשיחית שבתנך ועל המכשלה הגדולה שעומדת בבסיסה.  וכן, על הצורך הנואש למצוא פתרון למתח שבין העוצמה האין סופית של אלוהים, ובין החולשה שבמציאות.  פתרון שיתרחש בקץ הימים. 

הפרק השלישי בסדרה העוסקת בכישוף בתנך מתמקד בקללה, שהיא אחת האומנויות המובהקות של המכשף. התנך מזהה את עולם הכישוף עם האלילות, שהוא פשע כלפי אלוהים, ולכן העיסוק בפרקטיקה זו אסורה לחלוטין על ישראל.  ועם זאת, בתנך עשרות סיפורים שספוגים מעשי כישוף, אם כי המילה "כישוף" איננה מוזכרת בהם. בפרק זה נעסוק במאגיה שחורה, שמגייסת את כוחות המשחית הנסתרים מעין האדם, במטרה להזיק למקולל. אנחנו נעסוק במאגיה לבנה, שתכליתה לבטל את הקללה, וכן בחפצים שלהם יש כוח מאגי, דוגמת המטות של משה ואהרון, ודוגמת נחש הנחושת (וגם השרביט של הארי פוטר). דוגמה נפלאה למאגיה שחורה ולמאגיה לבננה מצויה בספר טוביה, שהוא אחד הספרים החיצונים (סיפור מקסים ומצחיק). אנחנו נביא את סיפורו של אבא טובי, שהשד אשמדאי עיוור את עיניו. וכן את סיפורה של שרה, שאותו שד עצמו התאהב בה והרג את שבעת חתניה – וזו כמובן מאגיה שחורה. בסיפורנו מופיע המלאך רפאל שהתחפש לאדם רגיל. המלאך חבר לטוביה (גיבור הסיפור) וריפא את עיניו של אבא טובי וגירש את השד אשמדאי שקינא לשרה – וזו כמובן, מאגיה לבנה. אנחנו נעקוב אחר שורשיה וגלגוליה של קללה מחרידה שנקראת פולסא דנורא, שחדרה לתודעה של הציבור הישראלי לאחר רצח יצחק רבין.

זהו הפרק השני בסדרה שעניינה הוא הכישוף בתנך. במרכז הפרק הקודם עמד ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב, ובקשתו שתעלה את רוחו של שמואל מעולם המתים, דבר שנחשב תועבה בעיני התנך שמזהה אותו כעבודת אלילים. בפרק זה אנחנו שואלים באיזו פרוצדורה השתמשה המכשפה מעין דור, שבאמצעותה היא לכדה את רוחו של שמואל והעלתה אותו לחיים.  כדי להציע תשובה לשאלתנו, אנחנו מתייחסים לאיסור אכילת דם. זהו איסור מוזר שחוזר פעמים רבות בתנך, שבשום אופן לא קשור לאיסור לאכול חיות טמאות, אך קובע שנפש האדם זורמת בעורקים יחד עם הדם. בפרק זה אנחנו מדגישים שלפי התנך אין תחיית מתים. ואכן משפט יום הדין הגדול כמו גם עידן אחרית הימים לא מתייחס לנשמות המתים - שהרי למת את דם ולכן גם אין לו נפש שיכולה להישפט ואולי גם לקום לתחייה. עמדה זו מנוגדת, חד-משמעית, לאמונה עתיקה מאד שמתגלגלת עד ימינו אלה. המיתוסים הקדומים שרווחו בעולם הקדום עסקו באינטנסיבות בשאלה מה קורה לנשמת האדם לאחר מות הגוף. והפרק שלפנינו נותן לנו לערוך ביקור קצר בספר חנוך (אחד הספרים החיצונים), בעלילות גלגמש, ובמיתוסים שרווחו ביוון.

בפרק זה אנחנו יוצאים לסדרת פרקים  חדשה שמוקדשת למאגיה. לכישוף. למאגיה שחורה שהיא כישוף שנועד להזיק, ולמאגיה לבנה שתכליתה לבטל את הכישוף המזיק.  האדם שחי לפני 15,000 ו-20,000 שנה האמין שבספירה העליונה הנסתרת מעין האדם שוכנים כוחות עוצמתיים דוגמת רוחות משחית, רוחות מתים, שדים ועוד. האדם האמין שבאמצעות לחשים והשבעות ורקיחת מרקחות שונות ומשונות, יכלו  המכשפים לגייס את הכוחות העליונים למלא את רצונם. האמונה בכוחם של המכשפים להשפיע על הכוחות הנסתרים מעין האדם, נותרה בעינה גם לאחר שהאדם החל מאמין באלים פרסונליים, כמו מרדוך הבבלי, זיאוס היווני, והאל רע (RA) המצרי ועוד (רבים מאמינים בכך גם היום).  לתנך יש יחס אמביבלנטי לכישוף. מצד אחד התנך אוסר כל צורה של כישוף ורואה בו תועבה ופשע כלפי אלוהים. גזר דינם של המכשפים ושל המכשפות הוא מוות. מצד שני התנך עמוס סיפורים שבפועל, רק בשם אחר, הם פרקטיקה מובהקת שבה נקטו המכשפים.  בפרק הראשון נגדיר מהי מאגיה ובמה היא עוסקת. והסיפור הראשון שעליו נדבר בהרחבה, הוא ביקורו הלילי של שאול אצל מכשפה מפורסמת, הלוא היא בעלת האוב (אוב הוא קבר) מעין דור. הבחירה לפתוח את הסדרה בסיפור ביקורו של שאול אצל בעלת האוב (אוב = קבר) מעין דור, היא משום שהוא ביקש ממנה שתעלה מעולם המתים את רוחו של שמואל המת. העלאת רוחות מתים לעולם היא עיסוק מובהק של מכשפים. בעולם המתים חיים אין ספור מתים, כיצד הצליחה המכשפה להעלות את הרוח המבוקש ולא רוח סתמית?  ואיך יתכן שרוח המתה של שמואל לבשה מעילו ודיברה כאילו היה בחיים? לי אין מושג. אבל הומרוס, המשורר היווני הגדול, שהוא חבר של הפודקאסט שלנו, נחלץ לעזרתנו.  

בפרק הראשון בסדרה אמרנו שמרד יהוא שרצח את כל בני משפחתה של עתליה ואת המלך, בנה אחזיהו, היו הנסיבות ההיסטוריות לעלייתה של עתליה בת אחאב לכס המלוכה בירושלים.  עתליה הפכה עוצרת מלוכה, שהמתינה עד שהנכד שלה, יהואש בן אחזיהו שהיה בן שנה, יוסף שנים ויוכל לתפוס את מקומו של אביו המת. יהוידע "הכהן" ניצל את האסון הכבד שפקד את בית המלוכה, ועמד בראש מרד שנועד להדיח את יהואש הפעוט ולסלול את הדרך לבנו זכריה. יהושבע, אמו של זכריה ואשתו של יהוידע, הייתה בת המלך יהורם (בעלה המנוח של עתליה). מצד אמו היה זכריה נצר לבית דוד, ולו צלח המרד הוא היה יכול להיחשב יורש לגיטימי למלוכה – ועל כך דיברנו בפרק השני. הפרק השלישי והאחרון הוקדש למספר עניינים.  1.  הראשון שבהם חיזק את הטענה שמרד יהוידע מעולם לא כוון נגד עתליה, כי אם נגד יהואש, יורש העצר הלגיטימי מבית דוד.  במהלך 100 השנים הבאות נרצחו מלכים נוספים מבית דוד (בהם יהואש ובנו אמציה). המתנקשים, שהיו שומרי ראשו של המלך תמיד פעלו מתוך הארמון, ללמדנו שבמעגל הקרוב ביותר למלך נמצאו בוגדים שהיו נאמנים ליד נעלמה שטלטלה פעם אחר פעם את הארמון.  2.  בימי בית המקדש השני עמדו הכוהנים המושחתים מבית צדוק בראש העם והחברה בישראל.  אך התנך מגלה ששושלת נוספת שחזרה מגלות בבל ניסתה להשתלט על המקדש – והיא של כוהנים ששמם נקרא יוידע, ידוע וידעיה – שמות שנגזרים מהשם 'יהוידע'.   כידוע, מרד החשמונאים הסתיים בסילוקם של הכוהנים מבית צדוק מירושלים ומהמקדש. במשך כמה עשרות שנים עמדו מלכים וכוהנים מבית חשמונאי בראש העם והמקדש – החשמונאים השתייכו למשפחה בשם 'יהויריב' שהייתה ענף של בית יהוידע.  הסתמכות על התנך ועל הרשימות הגנאולוגיות המצויות בו, יכלה לספק להם "זכות מלידה" להחזיק בשני הכתרים.  3.  הנושא השלישי שבו עסקנו היה טיהור שמה של עתליה. גם לו הייתה צדיקה גמורה וראויה לפרס נובל לשלום, די בכך שהייתה בת אחאב כדי להשחיר את שמה.  לפרק מורכב זה מצורף נספח שיתפרסם באתר של הפודקאסט שלנו. מדובר במאמר אקדמי שכתבתי לפני למעלה מ-20 שנה שעוקב מסודרת אחרי השתלשלות האירועים שעליהם דיברנו בשלושת הפרקים שהוקדשו למרד יהוידע. המסקנה החשובה ביותר של המאמר, היא שצאצאיו של יהוידע "הכהן" שחתר תחת המלך יהואש, חתרו תחת מלכי בית דוד בימי בית המקדש הראשון. בימי בית המקדש השני הם חתרו הכוהנים מבית צדוק. בית חשמונאי שהשתייכו לבית יהויריב שהיה ענף של בית יהוידע, העניק להם "זכות מלידה" לשאת בשני הכתרים.

בישראל. הפרק השני מוקדש לסיפור המרד, שאותו  שהנהיג יהוידע הכוהן שעמד בראש בית המקדש ובראש הצבא, שבסופו הוא רצח את עתליה. אך מאימתי כוהנים עומדים בראש הצבא ומנהיגים הפיכה צבאית? סיפור המרד, כפי שהשתרש בזיכרון של כולנו עומד בניגוד לכל מודל היסטורי. הוא חסר כל היגיון ומופרך מתחילתו ועד סופו. אך לא, הסיפור לא מופרך, כי אם האופן שבו לימדו אותו! כולם זוכרים שמטרתו של יהוידע הייתה להציל את יהואש, יורש העצר בן השנה, מידה האוחזת במאכלת של עתליה, הסבתא הרצחנית. ואת הזיכרון הזה יש לעקור מהשורש! משום שהסכנה לחייו של יהואש הקטן ארבה לו מידיו של יהוידע, ולא מידיה של עתליה. מטרתו של יהוידע הייתה להדיח את יהואש מירושתו ולהעלות למלוכה את זכריה בנו, שאף הוא היה נצר לשושלת המלכים מבית דוד. במשך שש השנים שבהן התחולל המרד, עמדו עתליה וגוף שנקרא 'עם הארץ' נגד יהוידע והצבא, והגנו על זכותו של יהואש לעלות למלוכה ולהמשיך את שושלת המלכים מבית דוד. גם הפעם הצטרף אליי העיתונאי ואיש הטלוויזיה אביב הורוביץ. האזנה נעימה!

ספר מלכים מספר על אודות מלכה בשם עתליה, שכהן בשם יהוידע ארגן הפיכה צבאית שבסופה היא הוצאה להורג. השאלה כיצד עתליה, שהייתה בתו של אחאב מלך ישראל, הגיעה לירושלים ועלתה שם לכס המלוכה השמור למלכי בית דוד? שאלה אחרת היא: מאימתי כהן שעמד בראש בית המקדש, מארגן הפיכה צבאית? כהנים, כידוע, לא עומדים בראש צבא ולא מחוללים הפיכות צבאיות , ואם כך, מה מסביר את העובדה שאת זה בדיוק מה שעשה יהוידע?  בפרק זה, הראשון מבין שלושה, נצא לדרך בעקבות תעלומה בלשית והיסטורית כאחד. תעלומה שותתת דם של מלכים רבים שנרצחו בזה אחר זה, שאך מעטים זוכרים שהתרחשה בזמן מן הזמנים.  שאך מעטים יודעים שמעשי הרציחות האלה קשורים ומסבירים אלה את אלה. את הסיפור המרתק הזה אספר לכם יחיד עם העיתונאי ואיש הטלוויזיה אביב הורביץ. האזנה נעימה!

פרקים יט-כא שבספר שופטים מוקדשים לפרשת ניאוף שהסתיימה באונס ורצח. פרשה שמוכרת בשם "פילגש בגבעה", שהיא תערובת משונה בין האפשרי ומה שקורה תמיד, לבין הבלתי אפשרי והאבסורדי. הפרשה מספרת אודות 'איש הלוי', שהיה בן לאחת ממשפחות הלוויים, שאשתו-פילגשו נאפה בו. משנודע דבר הניאוף ברחה הפילגש לבית אביה, והוא יצא להשיבה. בדרכם חזרה חנו האיש ואשתו ביישוב בשם 'גבעה' שבתחום שבט בנימין, ושם האישה נאנסה ונרצחה בידי פורעים בני היישוב. בעקבות המעשה המחריד פרצה מלחמת אחים בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שממנו באו האנסים. הפרשה חושפת בפנינו מרכיבים חברתיים ומשפטיים שהתקיימו בתקופת התנך (שלמרבה הצער מוסיפים להתקיים גם בימינו) שאומרים שדינה של אישה נואפת הוא מוות. מנקודת מבט היסטורית לו הפרשה הייתה מסתיימת בכך שאיש הלוי הוציא להורג את פילגשו, היא הייתה שומרת על גבולותיה הריאליים – אלא שזה לא מה שקורה. הפרשה מתרחבת ומספרת על מלחמת אחים שכביכול פרצה בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שנתן מחסה לאנסים – וסיפור המלחמה הוא בלתי אפשרי, הוא גולש לתחום האבסורדי והמגוחך. אז אם סיפור המלחמה לא היה, ואם ניתן להטיל ספק גדול שגם מעשה האונס הקבוצתי התרחש,  מדוע הסיפור מצוי בתנך? איזו תכלית ממלאים הפרטים הדמיוניים שהולבשו על פרשת ניאוף, שיתכן שבאמת התרחשה במציאות? התשובה, כמובן, מצויה בפרק שלפנינו.

המנהגים הקשורים ביום הכיפורים הנוהג בימינו נקבעו לאחר שבית המקדש השני חרב בשנת 70 לספ', ובמאות השנים שבאו לאחר מכן.  למנהגים אלה, זולת הצום והתאריך, אין שום קשר ליום הכיפורים שבספר ויקרא (טז). ביום הכיפורים שבתנך טיהר הכוהן הגדול את בית המקדש מהטומאה שדבקה בו בשל פשעי ישראל, וגם את בני ישראל מפשעיהם – זו התכלית היחידה של היום הזה, והתנך חוזר ואומר זאת פעמים רבות. אלא שהתכלית הזו מעלה שורה ארוכה של קשיים, שאיתם אנחנו מתמודדים בפרק זה: *  מה היא טומאה?  *  איך יתכן שהטומאה היא חלק מה-DNA של בני ישראל?  * כיצד פשעים עוברים טרנספורמציה והופכים טומאה?  *   פשע שהתבצע במרחק גדול מהמקדש, מגיע למקדש ומטמא אותו?  ועכשיו מגיע "הפאנץ' הגדול": הספרים החיצונים – שהפודקאסט שלנו כל הזמן חוזר אליהם, כופרים בכל מנהגי יום הכיפורים. לשיטתם, אין טומאה בישראל ויום הכיפורים הוא בכלל יום זיכרון! בשנת 70 לספ' חרב בית המקדש, ולמן אותו יום לא היה מקדש לטהר אותו. הפולחן פסק ומעמד הכוהנים ירד – וזו הייתה שעתם הגדולה והיפה של רבני החצרות, שלא היו אנשי ירושלים והמקדש. רבני החצרות היו אלה שיצרו יהדות אוניברסאלית, שלא מחוברת לירושלים ולמקדש, כי אם יהדות שמחוברת לתנך ולספרים החיצונים. יום הכיפורים שנוהג בימינו הוא מישמש של מסורות שהתקבעו בישראל לאורך 2,400 שנה ויותר, שהתקבעו לאורך הגלגולים והתלאות שעבר העם הזה לאורך הרבות האלה – ועל כך נספר בפרק זה! (פרק זה מהווה שידרוג לפרק הקודם של הפודקאסט על יום כיפור. הפרק הוקלט מחדש בספטמבר, 2022).

סיפורן של שרה, העקרה המפורסמת ביותר בתנך, ושל הגר, שפחתה החצופה, הוא המשך ישיר למסע הגדול מאור ("אור כשדים") לארץ כנען. בפועל, זו חבילה ספרותית והיסטורית אחת. לפי התנך, מצרים הייתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיעו אברהם ושרה, ובשובם משם, הצטרפה אליהם שפחה בשם הגר. בפרק זה אנחנו מתמקדים בשלושה עניינים מרכזיים. בראשון אנחנו מציפים כלפי מעלה את עולמה של האישה העקרה שלא מילאה את תפקידה היחיד כלפי בעלה והחברה שבה חייתה:  ללדת ילדים. העניין השני מתייחס לפונדקאות הקדומה וליחסים המשפטיים שהתקיימו בין שרה להגר, ובין אברהם והגר. שרה מסרה את הגר לאברהם לצורך הולדה,  באיזו רשות עשתה כן? מה קיוותה להרוויח מכך? מה קיוו להשיג רחל ולאה שעשו בדיוק כמותה? העניין השלישי עוסק באיבה שחשה שרה כלפי הגר. הגר הייתה שפחה.  כלומר עבד ממין נקבה ולכן השתייכה לרובד הנמוך ביותר בחברה. משהרתה לאברהם, הרגישה הגר שסדר הדברים בביתו התהפך ושיש ביכולתה ללעוג לשרה על שום עקרותה, וזה גם מה שעשתה – ועל כך היא שילמה מחיר יקר. ובכל זאת, העובדה ששפחה הרה לועגת לגבירתה העקרה, חושפת תמונה עגומה למציאות חסרת רחמים כלפי אישה שלא מילאה את חובתה היחידה כלפי בעלה והחברה שבה חייתה.

בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשול התיאולוגי שעומד בבסיס תפיסת הפריון בתנך. התנך קובע משוואה שאומרת שאלוהים גומל לצדיקים בפריון ובשפע גדול, ועל הרשעים הוא גוזר עקרות ועונשים אחרים. והנה המכשלה:  אלוהים בירך פעמים רבות את אברהם בפריון גדול, אך מסיבה כלשהי הוא גזר עקרות ארוכת שנים על שרה אשתו. ואם כך הדבר, כיצד יקיים את הבטחתו לאברהם? כאשר אנחנו מניחים בצד את הקושי העולה מהמשוואה התיאולוגית, מתבררת הסיבה הארצית, הריאלית, שבגללה שרה לא הצליחה להרות במשך שנים ארוכות. קרוב לוודאי שככל הנערות בנות זמנה גם שרה ניתנה לנישואין כשהייתה בת 21-11, שכן זה היה גיל הנישואין המקובל בעולם הקדום (ולמרבה הצער מתקיים גם היום במדינות נחשלות).  זמן קצר לאחר נישואייה יצאה יחד עם אברהם ובני משפחתה למסע לארץ כנען.  בפרקים 13-12 שיחזרנו את סיפור המסע, ואת המסלול שדרכו עברו ההולכים. חישוב מרחק ההליכה, בחינת תוואי ההליכה ותנאי האקלים ומצאי המזון בכל אחת מהתחנות שדרכן עברו ההולכים, מגלה שהיה זה מסע מפרך שנמשך שנים ארוכות. שרה שיצאה למסע בהיותה נערה, כמעט ילדה, התבגרה בדרכים. בחינת מצאי המזון שעמד לרשותה בכל אחת מהתחנות שעברה, מלמד שסבלה מתת תזונה וממחסור מתמשך. וכפי שקורה אצל אנורקטיות וספורטאיות צעירות ששורפות אנרגייה ככבשן, גם אצלה נעצר המחזור החודשי ולכן לא הצליחה להרות. וכפי שקורה אצל נערות אלה, שיפור משמעותי בסל המזון מחזיר להן את המחזור החודשי והן יכולות להרות – וכך היה גם עם שרה.  סיפורה של שרה הוא סיפור של נערה שהתבגרה בדרכים, שהפכה אישה למודת סבל ומחסור. סיפור של אישה שחייתה על סף השרידות, שהצליחה, בקושי, להשתקם ולהרות. חשוב להדגיש שללא ראיון ארכיאולוגיות לא ניתן לטעון באופן חד-משמעי שסיפור המסע לארץ כנען התרחש בזמן מן הזמנים. אך שיקלול הנתונים שמספק התנך, מלמד שהמסע, והסיפורים הנגזרים מהמסע, כולל סיפור עקרותה של שרה, עוברים את מבחן הייתכנות ההיסטורית.

הפרק שלפנינו חותם את סיפור המעשייה על אודות 72 חכמים שהוזמנו למצרים כדי לתרגם את התורה מעברית ליוונית. ולמרות שמדובר במעשייה, תרגום התנך ליוונית שיצא לדרך בסביבות שנת 300 לפנה"ס, הוא סיפור אמיתי, שמוכר עד היום בשם "תרגום ה-70". העובדה שהתנך תורגם ליוונית, העלה אצלנו את השאלה לשם מה  היה צורך בתרגום? למי הוא נועד? בפרק זה אנחנו מדברים על כך שבסביבות שנת 500 לפנה"ס פרצה בישראל, בארץ קטנה, הרוסה ודלת אוכלוסין, סופת טייפון ספרותית. סופה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – והתרגום ליוונית (ה-70), הוא פלח מתוך אותה סופה. העובדה שאותה אנחנו מדגישים כאן, היא שבימי בית המקדש השני, ה"יהודית" (כך נקראה העברית), הייתה שפה גוססת, מחוברת למכונת הנשמה, לאקמו שעמד בבית המקדש! שכן, היהודים שחיו בישראל ובתפוצות, כלל לא ידעו עברית ולכן היה צורך לתרגם את התנך לשפתם. זאת ועוד, מנקודת מבט היסטורית העברית הייתה צריכה להיעלם ולהיכחד, בדיוק כפי שעלה בגורלן של שפות עתיקות אחרות (שומרית, אכדית, געז ועוד). העברית הייתה צריכה להיכחד מסיבה נוספת: במאה ה-1 לספ' עלתה על הבמה ההיסטורית דת חדשה ואגרסיבית שהייתה חייבת לעשות לעצמה נפשות  – הנצרות!!! אבות הכנסייה הנוצרית שחיו במאות הראשונות לספירה, דיברו יוונית.  והם השתמשו בתרגום התנך ליוונית (ה-70) לצורך הפצת הנצרות. העובדה ש'היהודית' שרדה למרות ששפות עתיקות אחרות נעלמו, ולמרות שלתנך נעשו תרגומים שנועדו להפצת הנצרות, עומדת בניגוד לכל מודל היסטורי ואין לה שום הסבר הגיוני (עכ"פ, לי לא ידוע ...). המעשייה על אודות 72 החכמים שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, שימשה בידינו עילה לספר על שפה שהייתה אמורה להיעלם – אבל לא!

ל'איגרת אריסטיאס' שני שמות נוספים : תרגום ה-70 ו-ספטואגינטה (יוונית). האיגרת, שנכתבה בסביבות שנת 270 לפנה"ס, מחזירה אותנו פעם נוספת ל'ספרים החיצונים'  שהוצאו מארון הספרים היהודי, שאני מתעקשת להחזירם הביתה ולרשות הרבים. סיפור האיגרת הוא מעשייה שמספרת על אודות 72 חכמים מישראל (שהתרגום נקרא על שמם), שכביכול הוזמנו לאלכסנדריה שבמצרים כדי לתרגם את התורה ליוונית, במטרה ש"ספר החוקים של היהודים"  יימצא בספרייה המלכותית שעמדה באלכסנדריה.   למרות שסיפור האיגרת הוא מעשייה, היא יושבת על תשתית היסטורית מוצקה. מטרת האיש שכתב אותה, הייתה לספק הסבר "היסטורי" לסיבה שבגללה התורה תורגמה מעברית ליוונית.  ואכן, תרגום התורה ליוונית יצא לדרך שנים אחדות קודם לכן.   אבל למה, מלכתחילה, היה צריך לתרגם את התורה ליוונית? ובכלל, בימים שבהם התנך הועלה על הכתב, השפה המדוברת בישראל הייתה ארמית. העברית, או ה'יהודית', הייתה שפה גוססת ששכבה על ערש דווי יחד עם שפות עתיקות אחרות שהלכו מהעולם. אין כל ספק בכך שהתנך הועלה על הכתב בסביבה דוברת ארמית. ואם כך, מדוע הוא לא נכתב מלכתחילה ארמית, כי אם  'יהודית'? וכן, מדוע הוא תורגם קודם ליוונית ורק מאות שנים מאוחר יותר גם לארמית? פרק מיוחד מאד!

הנה הפרק השני שחותם את סיפור מפלתו של גוג מארץ המגוג, שמוכר לכולם בשם 'גוג ומגוג'. הפרק שלפנינו  מוקדש לתפיסה האפוקליפטית בתנך, שהיא שונה לגמרי מזו המוכרת בציבור הרחב.  בימינו, המושג 'מלחמה אפוקליפטית' מתפרשת כשואה קולוסאלית שהאדם, בחוכמתו המופלגת, יביא על העולם שבו כולנו חיים. שואה שלאחריה כל צורת חיים תהייה בלתי אפשרית. קטסטרופה אפוקליפטית שתחריב את העולם ותחשיך כל מאורות השמיים, תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית.  וכמובן שמצויה גם בסיפור מפלתו של גוג המסכן, שלא היה ולא נברא (ובעל כורחו הפך למשל....:). אך בעוד שבימינו שואה אפוקליפטית מתפרשת כאירוע מאיים שאסור שיתרחש, הנביאים ציפו וייחלו לקץ העולם.  ליום שבו ישים אלוהים קץ לעולם שברא! למה? משום שהקץ נעוץ כבר בששת ימי בריאת העולם. ומשוך שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים שבו חוקי הטבע ישתנו לטובה, שבו הטורפים והנטרפים יחיו בשלום, והכי חשוב: שבו יגאל אלוהים את בני ישראל וגדולתו תוכר. הציפייה לקטסטרופה קולוסאלית שתשים סוף לעולם הקיים תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית. ובכל זאת, רק סיפורו של גוג מארץ המגוג (גוג ומגוג) חצה את גבולות התנך ונכנס לברית החדשה ומלווה אותנו עד ימינו – וגם על כך אנחנו מדברים בפרק החדש.

  הפרקים הבאים יוקדשו לסיפור מלחמת 'גוג מארץ המגוג' והם ייקחו אותנו לביקור בחזיונות אפוקליפטיים. חשוב לומר שרבים משתמשים בביטוי "מלחמת גוג ומגוג" - זה הוא ביטוי מאוחר ולא תנך. בספר יחזקאל גוג הוא שם של שליט דמיוני ששלט על ארץ דמיונית בשם מגוג. ולכן נכון לומר": גוג מארץ המגוג".   מפלתו הגולה של גוג תתרחש בקץ הימים. היא תתרחש ביום ספציפי הוא "יום הדין הגדול" (שאין לו שום קשר ליום הכיפורים), שבו יעלה אלוהים עם הבולדוזר על העולם שברא בשישה ימים – והעולם הישן שבו אנחנו חיים יחדל מלהיות. "יום הדין הגדול" הוא "קץ הימים" מתפרש במושגים של ימינו כמלחמה אפוקליפטית, מפחידה וקטסטרופלית, שתהפוך את העולם למקום שחור ומפויח, אפוף עשן כבד שמדיף צחנה כבדה. זה בימינו אבל לא בתנך!   הנביאים ייחלו, נכספו וציפו ליום הנורא והמרסק הזה משום שהוא היה המפתח שפתח את השער ל"עידן אחרית הימים" המאושרים והמזהירים, או לימות המשיח. גוג מארץ המגוג לא היה ולא נברא, אך סיפור המלחמה הקשורה בשמו ייפתח בפנינו שער ראשון לספרות האפוקליפטית בתנך.

  כחלק מעסקה שנרקחה בשמים התיר אלוהים לשטן לפגוע באיוב, שעליו אלוהים עצמו העיד: שאֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר | יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים | וְסָ֣ר מֵרָ֑ע. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, השמיד את כל רכושו ושלח בו מחלת עור איומה. איוב, ושלושת חבריו שבאו "לנחמו" לא יודעים שהשטן פגע באיוב ברשות אלוהים.   בין איוב לבין חבריו פרץ ויכוח מר, שנמתח על פני עשרות פרקים. הוויכוח עוסק ב'תפיסת הגמול', שהיא אחת מעמודי התווך בתנך. תפיסה שאומרת שאלוהים, אדון הצדק והמשפט, שופט את בני ישראל 24x7 והוא גומל או מעניש אותם לפי מידת מעשיהם.   שלושת חבריו של איוב תומכים בעיקשות בתפיסה זו, ואילו הוא מתעקש שהאמת הפוכה לחלוטין. לדבריו, אלוהים עיוות את משפטו והעניש אותו על לא עוול בכפו. לדברי איוב אלוהים אשם באנדרלמוסיה שבחיי האדם.   הוויכוח המר מסתיים בשתיקה רועמת שבה כל צד מתבצר בעמדתו – ואז, לפתע, מופיע אלוהים "מן הסערה" ומשמיע נאום ארוך שמסתיים בכך שאלוהים מצדיק את איוב! כן, אלוהים מצדיק את איוב שכופר בתפיסת הגמול!   בפרק זה אנחנו עומדים על כך שספר איוב הוא מטאפורה ספרותית, שהסיפור המסופר בו מעולם לא התרחש במציאות. אך ככל מטאפורה, הוא מתייחס למציאות. הוא מספר על מקרה שאירע לאדם פרטי, שבפועל מייצג את כל בני ישראל. בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשלה הגדולה שעומדת בבסיס תפיסת הגמול. מכשלה שמרסקת את עצמה מבפנים שהייתה גלויה למחבר הספר, לנביאים ולכותבי הספרים החיצונים. אך בעוד שאלה מצאו למכשלה זו פתרונות יצירתיים משלהם, מחבר ספר איוב סירב למצוא לה פתח מילוט כלשהו – "ונכנס עם הראש לקיר".   בפרק שלפנינו אנחנו מציעים פתרון לשאלת זהותו של מחבר הספר, ומציעים פתרון המסביר מדוע חיבור כל כך בוטה ונשכני בכלל נכנס לתנ״ך.

בפרק הראשון הבאנו את סיפור ההתערבות שהתקיימה בשמים בין אלוהים ובין השטן, בדבר אמונתו התמימה של איוב באלוהים. משסוכמו תנאי ההתערבות, יצא השטן לדרך. וברשות אלוהים, הוא רצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו – ולקינוח היכה אותו בשחין שהייתה מחלת עור איומה שהשחיתה את מראהו. מיותר לציין שסיפור שכזה, שאין לו אח ורע בתנך, ולא מחוץ לתנך, נועד למוטט ולפורר לאבק את 'תפיסת הגמול', שלפיה אלוהים שופט בצדק את בני ישראל 7X24. במרכז הפרק השני, עומדים שני עניינים גדולים. העניין הראשון הוא שלסיפורנו מצטרפים שלושת חבריו של איוב, שכביכול באו לנחמו – והם, בדיוק כמו איוב לא יודעים על דבר ההתערבות שנעשתה בשמים. ובכל זאת הם יודעים שמטח המכות שספג איוב איננה יד המקרה, כי אם ידו המענישה של אלוהים. שלושת החברים מציגים עמדה נחרצת וחד-משמעית שאומרת שאם אלוהים העניש את איוב בעונשים החמורים ביותר הכתובים בתנך, משמע שהוא גדול הפושעים! ארכי-פושע! איוב, מנגד, מתעקש על צדקתו וטוען בתוקף שאלוהים הוא אל רודף ואכזר שהעניש אותו על לא עוול בכפו! במרכז הנושא השני אנחנו מפנים את מבטינו מעלילת הסיפור, ומתמקדים במחבר הסיפור עצמו. אנחנו שואלים מה הניע אותו לכתוב סיפור שכל הדגלים השחורים מתנוססים מעליו? וכן, מה מסביר את העובדה שסיפור שכל כך בוטה נכנס לתנך? אין ספק שמחבר ספר איוב כתב עלילה דמיונית שמעולם לא התקיימה במציאות. מעולם לא היה איש בשם איוב, ואין מה לחפש באטלס ארץ בשם עוץ. יחד עם זאת, סיפור כל כך נועז, מתקומם ומתריס, לא נכתב בחלל ריק וללא סיבה. יש מציאות שעליה הוא מכסה. ואם כך, מי מסתתר מאחורי דמותו של איוב? ועל דמותם של מי מכסים שלושת חבריו?

שרון אלכסנדר חוזר לפרק זה! "תפיסת הגמול" היא אחת מעמודי התווך של התנך. לפי תפיסה זו אלוהים שופט בצדק מוחלט את מעשיהם של בני ישראל 7X24 . לצדיקים הוא גומל ברוחב לב ואילו את הרשעים הוא מעניש – ועכשיו לסיפורנו. מעשה באיש צדיק וישר דרך, איוב שמו, שהיה המאמין הגדול ביותר באלוהים, ובהתאם ל"תפיסת הגמול", גמל לו אלוהים ברוחב לב על אמונתו. איוב היה האיש העשיר ביותר בכל ארצות המזרח הקדום, ואב לעשרה ילדים – אלא שצדיקותו הגדולה הייתה לו לרועץ, למכשלה ולקללה. באחד הימים התקיימו בשמים שתי פגישות בין אלוהים ובין השטן, שהתערבו ביניהם אם אמונתו של איוב היא אמת, או שהיא נובעת מכך שאלוהים הזרים כסף רב לחשבון הבנק שלו (כחלק מתפיסת הגמול). כדי לברר את העניין לאשורו, התיר אלוהים לשטן לעשות באיוב כאוות נפשו, אך לא להמיתו. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו והיכה אותו בשחין, שהייתה מחלת עור איומה (ואחת מעשר המכות שבהן היכה אלוהים את מצרים). כמעט מיותר לציין שברגע שבו מסר אלוהים איש צדיק בידי השטן, שהיכה אותו במכות השמורות לפושעים הגדולים ביותר, תפיסת הגמול התפוררה והפכה אבק פורח ... לרבים נדמה שאיוב, שכל עולמו חרב עליו באבחה אחת, הוא דמות טרגית – אז זהו שלא!!! ממש לא! ברגע שבו לא היה יותר מה לגזול מחייו הקודמים של איוב, נותרה לו האמת. אמת חסרת פחד, אמת מזוקקת, טהורה, חדה כתער ונשכנית – אמת שאליה חתר המחבר מלכתחילה. בפועל, מחבר הספר (שמתחבא מאחורי דמותו של איוב) מפריך את כל מה שאמרו קודמיו ומוכיח שהמציאות מלמדת שאלוהים שופט בחוסר צדק את בני האדם – וכמובן שהגיבור עצמו הוא ההוכחה לכך!

הפרק שלפנינו מוקדש לסיפור הבריאה שמספר שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים, ושאת היום השביעי הוא קידש, כי בו שבת מכל מלאכתו. הציבור הרחב מתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם בשלוש צורות שונות. ישנם שרואים בו אמת מוחלטת. כך כתוב – כך היה. רבים מתייחסים אליו בביטול מוחלט ורואים בו סיפור בנאלי, ילדותי ולא מאד אינטלגנטי. רבים מזהים אותו עם כפייה דתית ועם המהומות של החרדים. האמת היא שמי שמתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם כאל סיפור שעומד בפני עצמו, רואה נקודה מיקרוסקופית ומפספס את העיקר. שכן סיפור הבריאה הוא לא סיפור דתי, כי אם מסמך משפטי מהפכני, שמשמש בסיס לשורה ארוכה של חוקים חברתיים, ערכיים ומוסריים. הוא בסיס לחוקים שנועדו ליצור חברה מתוקנת וצודקת. חברה שיש בה חמלה כלפי החלש –  והלוואי שכמה מהם היו מתקיימים גם בימינו! המחוקק המקראי (שלפי התנך הוא תמיד אלוהים) השתמש בסיפור הבריאה כדי לחלק את רצף הימים האין סופיים למנות של שבעה ימים, שבע שנים, ושל 7x7 שנים (שנת היובל). על בסיס כל אחת משלוש חלוקות הזמנים, הוא קבע חוקים חברתיים, שיוויוניים שכוללים גם אוכלוסיות חלשות, שהיו חסרות כל מעמד משפטי בעולם הקדום (ובמידה רבה גם בימינו).  הכוונה לילדים, עבדים ובהמות עבודה. סיפור בריאת העולם שפותח את התנך ראוי לשאת בגאון ובראש זקוף את התואר "המפץ הגדול" משום שהוא משמש בסיס לחוקים חברתיים חסרי תקדים בתולדות האנושות!

מעשה באיש בשם צלפחד שהיה בין יוצאי מצרים שהיו זכאים לקבל נחלה בארץ כנען – ואדמה, הייתה ונשארה הנכס הכלכלי החשוב והיקר ביותר בחברה חקלאית. וכמובן הנכס החשוב שעובר בירושה מדור לדור. אלא שצלפחד לא היה יורש, משום שלא נולד לו אף בן כי אם חמש בנות – ובנות לעולם לא ירשו את נחלת אביהן (ולא ירשו שום דבר...). חמש בנותיו של צלפחד שהרגישו שהחוק הקיים מפלה אותן לרעה, והן פנו למשה וטענו לזכותן לרשת את הנחלה שאותה היה זכאי אביהן לקבל, לו היה בין החיים. הפרשה הנקראת על שמן של חמש הבנות היא סיפור פרטי שמייצג תופעה רחבה, שכן במשפחות רבות נולדות רק בנות.  ולכן השאלה מה יעלה בגורל הנחלה בבתים שכאלה חייבה פתרון משפטי מסודר והגיוני, שהוא נכון עכשיו ויהיה נכון בעתיד. שהרי לא יתכן שכל בתי האב שבהם נולדו רק בנות, ייחשבו עריריים. משה, כך מסופר, הפנה בפני אלוהים את העניין שהעלו בפניו הבנות – ואלוהים, כמובן, פסק לרעתן! פרשת בנות צלפחד שבה אנחנו עוסקים בפרק שלפנינו היא פלח אחד מדיני הירושה שנהגו בתקופת התנך, והיא לוקחת אותנו לסיפורים נוספים שעוסקים בשאלה זו. וכאן צריך לציין שפמיניסטיות החיות בימינו טוענות לעתים קרובות שחמש בנותיו של צלפחד מייצגות את ראשת הפמיניזם – ואין דבר רחוק מזה מהאמת. שכן, הפסיקה המשפטית שמתייחסת אליהן, הלכה לכיוון המחמיר ביותר וחסמה כל אפשרות שבת תוכל לרשת את אביה. ואכן, חמש הבנות הודרו לחלוטין מירושת אביהן, ולא ירשו אף לא גרגר אדמה אחד!

בשני הפרקים הראשונים שהקדשנו לספר דניאל (פרקים 70, 71) התמקדנו במעשיות המשעשעות והאבסורדיות שמאפיינות את חלקו הראשון של הספר. בפרק שלפנינו אנחנו עושים תפנית חדה ופונים לעולם האפוקליפטי והאפל של הספר. אנחנו פונים לחזיונות אפוקליפטיים שיתקיימו בקץ הימים, ביום שבו בתימרות אש ועשן, יביא אלוהים לסיומה של ההיסטוריה שאנחנו מכירים וחיים בה – שלאחריה יפציע עידן אחרית הימים המאושרים והנחמדים. בפרק זה אנחנו עומדים על המאפיינים המובהקים של הסוגה הספרותית "האפוקליפטית", וכן על המאפיינים של הסוגה "האסכטולוגית", שגולשת לעידן שבו יתקיימו סדרי טבע חדשים. עידן שבו נשמות המתים הצדיקים יקומו לתחייה ויזהרו כזוהר השמים, ואילו נשמות המתים הרשעים ימשיכו להיצלות על גחלי המנגל הרוחשים באש הגיהינום.

בפרק השני (מתוך שלושה) המוקדש לספר דניאל, אנחנו מביאים את שני הסיפורים המוכרים ביותר לציבור הרחב: הראשון מספר כיצד שלושת חבריו של דניאל סירבו להשתחוות לצֶלֶם (=פסל) זהב ענקי שהתנשא לגובה של 30 מ'. כעונש על חוצפתם, הם הושלכו כפותים בידיהם וברגליהם לכבשן האש שהוסק פי 7 מהחום הרגיל. אך אל דאגה, אלוהים הציל את השלושה! הוא הוריד את הטמפרטורה של האש לזו של אמבטיה נעימה,  והשלושה שטיילו להנאתם בכבשן האש, יצאו ממנו ללא כל פגע הסיפור השני מזעזע ונורא מהראשון, ובו מסופר שדניאל הושלך לגוב האריות משום שסירב להמיר את אמונתו באלוהי ישראל, בדת הפרסית. אך גם כאן אפשר להשמיע צפירת הרגעה, אלוהים סגר את פי האריות והם לא טרפו את דניאל! שני הסיפורים החביבים שייכים לסוגה הספרותית שנקראת 'בורלסקה', שהיא פרודיה פרועה שמתארת מצבים אבסורדיים, ששמה ללעג מלכים ושליטים. בקיצר, שני סיפורים כיפיים! 

ספר דניאל (חלק ראשון) ספר דניאל נדחק אל הפינה ואך מעטים מכירים אותו – מה שאומר שהגיע הזמן להפנות אליו את אור הזרקורים! הסיפורים הכלולים בספר דניאל, מתרחשים בזמנו של נבוכדנצר (סביבות שנת 600 לפנה"ס) – זה זמן הסיפור. בפועל, הספר נכתב למעלה מ-400 שנים לאחר זמנו של האימפרטור הבבלי. חלקו הראשון מספר על עלילותיהם של דניאל ושלושת חבריו שהובאו "להתחנך" בחצר המלך הבבלי – ולמן אותו רגע, מתחיל הבלגאן. ארבעת השמנדריקים שיגעו את אנשי חצר המלך, ואת האימפרטור הגדול! הם נקלעו למצבים אבסורדיים ו"מסכני חיים", שמהם, כמובן, יצאו ללא פגע. בפרק הראשון אנחנו מציגים את האסופה. אנחנו עוסקים באופי הגרוטסקי, המעוות, המוגזם ומעורר צחוק של הסיפורים הכלולים בששת הפרקים הראשונים. פרק מצחיק מאד.

בשני הפרקים הפרקים הראשונים שהקדשנו לפרשת יהודה ותמר, השארנו "לאחר-כך" מספר חובות מרתקים, שאותם אנחנו פורעים בחלק השלישי. הפרק הראשון (67), הוקדש למצע המשפטי ולחוקים הרבים שעליהם בנה המספר את סיפורם של יהודה ותמר. הראנו שסיפור המעשה שלכאורה נראה תמים ואפילו מוזר, הוא מסמך שנושא אמירה חברתית אמיצה ונועזת. מסמך, שבו חוקי התורה מתנגשים במלוא העוצמה עם המציאות, ועם המוסר הטבעי והאנושי –  ובמקום שבו החוק היבש מתנגש חזיתית בצדק הטבעי – הצדק מנצח! (לא בימינו. בתנך – כן). הפרק השני (68) הוקדש לפן התיאולוגי-מגמתי של הפרשה. ובו קשרנו את סיפורם של יהודה ותמר לרשימת שמות האבות הראשונים שחיו לאחר בריאת העולם. הראנו, שתחילת הרשימה היא בבריאת האדם הראשון, ושהיא נמשכת דרך גיבורי ספר בראשית ומגיעה לדוד. תמר ויהודה היו חולייה בשושלת אבותיו ואמהותיו של דוד. בפרק השלישי (69) קשרנו את את מאות שנות חיי האבות הראשונים למיתולוגיות הקדומות – וכמובן שגם לסופרמן ולספיידרמן (ומי שירצה, גם למטאטא של הארי פוטר ...). ובכל זאת, עיקר הפרק הוקדש לגאונות האין סופית של מחבר פרשת יהודה ותמר, שסיפר סיפור שלם ב-30 פסוקים (משפטים) בלבד. ועל 30 הפסוקים האלה הוא הלביש שני סיפורים שונים לחלוטין. הסיפור הראשון הוא הארצי והמשפטי. השני הוא התיאולוגי-מגמתי. סינרגייה במיטבה! איך מספרים שני סיפורים שונים במחיר של סיפור אחד??? התשובה מצויה בפרק השלישי והאחרון שהוקדש לפרשת יהודה ותמר.

בפרק הקודם דיברנו על פרשת יהודה ותמר מנקודת מבט חברתית ומשפטית. הדגשנו את העובדה שהתנך אוסר לחלוטין לעגן נשים ודיברנו על חוק הייבום, שפועל לטובת האישה ושהוא אחד החוקים הנאורים והמתקדמים בתנך, שהפך בימינו לטקס משפיל, מבזה ומעורר שאט נפש. התנך הולך לשיא הקיצוניות כאשר מספר שתמר הרתה ליהודה, תוך הפרה בוטה ומכוונת של איסורי העריות החמורים ביותר, שעליהם חל עונש מוות. והנה בנקודת הקצה, התנך הולך עם הצדק והמוסר הטבעי ולא עם החוק היבש. בפרק שלפנינו אנחנו פוגשים את סיפורם של יהודה ותמר מנקודת מבט שונה ומפתיעה. בספר בראשית ישנה רשימה גנאולוגית שמלמדת שכבר בימי הבריאה בחר אלוהים בדוד להיות מלך בישראל.  ואכן האבות והאמהות, ובהם יהודה ותמר, היו חוליות ברצף הדורות המתקדם לעברו של דוד. (כן, ישנה בידינו מסורת חיצונית עתיקה, שקושרת את תמר לאמהות הגדולות שבספר בראשית.) אלא שיהודה נשא והוליד לאישה כנענית. ובכך, עצר את הרצף השושלתי. שכן, למרות שנולדו לו שלושה בנים, לא היה לו יורש. כדי לפרוץ את המחסום ששם יהודה על שושלת האבות, היה על תמר לעשות בדיוק את מה שעשתה: להרות ליהודה!  

ליהודה בנם של לאה ויעקב, נולדו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. משהגיע ער בכורו לגיל הנישואין, השיא לו יהודה את תמר. זמן קצר לאחר מכן הלך ער לעולמו ויהודה השיא את תמר לבנו השני, שגם הוא נפטר כמעט מייד לאחר נישואיהם. לאחר מות בניו, הורה יהודה לתמר לשוב לבית אביה ולהמתין עד ששלה, בנו השלישי יגיע לגיל הנישואין ויישא אותה.   תמר, כמצווה, שבה לבית אביה ושם המתינה שנים ארוכות ליום שבו יקיים יהודה את הבטחתו וישיא אותה לשלה. אלא שיהודה הפר את הבטחתו, ותמר הפכה אישה עגונה. לא הייתה לה משפחה. לא היו לה ילדים. ולא היו לה חיים. משהגיעה לתחתית, היא התחפשה לזונה והרתה ליהודה.   סיפורם של יהודה ותמר לוקח אותנו אל הקצה. אל המקום שבו איסורי העריות החמורים ביותר בתנך מתנגשים חזיתית עם הצדק, ועם החוקים האוסרים לעגן אישה. ובנקודת ההתנגשות, הצדק הטבעי, המוסריות והאנושיות, מנצחים את החוק היבש שקובע עמדה עקרונית מבלי לקחת בחשבון את מצבו של האדם. הסיפור שלפנינו קובע עמדה חד-משמעית שקדושת החיים עליונה לחוק, שאסור לעגן אישה, לעצור את חייה ולהפוך אותה למתה-חיה. 

9 באב נקבע כיום זיכרון לחורבן שני בתי המקדש שעמדו בירושלים. בית המקדש הראשון חרב בשנת 586 לפנה"ס, והשני חרב בשנת 70 לספירה. בדומה לסיפור חורבן בית המקדש הראשון, גם חורבן הבית השני היה הקצה האחרון של מרידות אין סופיות שהחלו בתקופת מלכי בית חשמונאי ונמשכו על פני למעלה מ-150 שנה – סיפור שמעטים מכירים אותו ושאנחנו מספרים בפרק זה. 

בימים אלה אנחנו מתקרבים ל-9 באב, היום שנקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לזכר חורבן שני בתי המקדש שעמדו בירושלים. חורבן שני בתי המקדש, העם והארץ, היה הקצה האחרון והסופי בשלשלת אירועים שנמתחו לאורך מאות שנים. אירועים שמספרים את הסיפור של העם שלנו. מכל בחינה, ניתן לדמותם לטור לבנות דומינו. משנופלת הלבנה הראשונה, נופל הטור כולו. בראייה היסטורית ניתן לקבוע באופן חד-משמעי שאת לבנת הדומינו הראשונה שהביאה למפלתו של המקדש הראשון, הפיל שלמה עצמו. כן כן, המלך שבנה את המקדש, בנה אותו על יסודות רעועים ותוך כדי הרס החברה הישראלית – וכשהיסודות רעועים, הבניין מתמוטט!

אלוהים, כך מסופר, העמיד את אמונתו של אברהם במבחן. אלוהים ציווה על אברהם להעלות לעולה את יצחק – והמשמעות של פולחן 'עולה', הוא שריפת הקורבן באש. כידוע, אברהם נטל עימו את בנו הקטן ויצא למלא את הצו האלוהי! וכאן מגיע הקושי הגדול... אברהם ושרה ההיסטוריים חיו בסביבות שנת 1,800 לפנה"ס, ובסיפורם פרטים רבים שמתאימים לתקופה מוקדמת זו. אלא שהסיפור של השניים לא הועלה על הכתב בזמן אמת, כי אם עבר במסורת שבעל-פה במשך תקופה ארוכה מאד, עד שהועלה על הכתב בסביבות שנת 500 לפנה"ס. וכאשר הועלה על הכתב, הוסיפו לו מחברי התנ"ך פרטים המתאימים לזמנם. פרטים ששירתו את תפיסת עולמם האידיאולוגית והתיאולוגית.  לדברינו, ואת זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור עקדת יצחק בשום אופן לא היה יכול להתרחש בימיהם של אברהם ושרה ההיסטוריים. לדברינו, וגם את זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור העקדה נתפר לכל המוקדם בשנת 500 לפנה"ס והולבש על דמותו של אברהם ההיסטורי.  השאלה, מדוע כותבי התנ"ך הלבישו על אברהם את סיפור העקדה ואיזו תכלית ניסיון כל כך מחריד באכזריותו היה אמור לשרת, עומדת במרכז הפרק שלפנינו. 

פרק כב שבספר בראשית מספר על הניסיון שניסה אלוהים את אברהם. אלוהים, כך לפי הכתוב, העמיד את אברהם במבחן האהבה האולטימטיבי: את מי אתה, אברהם, אוהב יותר, את אלוהים או את הבן שנולד לך בערוב ימיך? כדי לקבל תשובה לשאלה נשגבת וחשובה זו, הורה אלוהים לאברהם להעלות את יצחק לעולה. המשמעות של קורבן עולה הוא לקיחת הבהמה שנועדה לשמש בפולחן, הוא הקדשתה השלמה לאלוהים ע"י שריפתה באש. קורבנות אדם, או רצח פולחני, אסורים לחלוטין בתנ"ך, והנה את הפולחן המזעזע והאכזרי הזה ביקש אלוהים שאברהם יבצע בבנו, ביצחק.  לאורך הדורות ניסו פרשנים יהודים להרחיק את אלוהים מהניסיון ולהוציא אותו "טוב". הם עשו כן באמצעות סיפור חליפי, סיפור שבינו לבין הסיפור המקורי כמעט שאין שום קשר. בפרק זה אנחנו מספרים שלושה (וחצי) סיפורים חליפיים ומלאי דמיון לסיפור העקדה. 

קודם כל, נגיד ברוכים השבים לשרון אלכסנדר! פרק וו שבספר בראשית מספר ש"בני האלוהים" חמדו את בנות האדם, ולפיכך הם ירדו ארצה והולידו להן בנים, הלוא הם הענקים, או הנפילים. בהמשך לדברים אלה מסופר שיצר בני האדם השתנה, ושהרצון לעשות רע ולהשחית השתלט עליהם, עד שבימיו של נוח לא נותרה ברירה בידי אלוהים אלא להביא את המבול על הארץ.  סיפור אודות אלים שיורדים מהשמים ומזדווגים עם בנות האדם, הוא מוטיב מוכר שחוזר על עצמו אין ספור פעמים במיתולוגיות שסיפרו הקדמונים. אלא שהוא עומד בסתירה קיצונית לרוח התנך שמקדם את האמונה באל אחד, אל טהור ומופשט, שאיננו יורד ארצה ובוודאי של מזדווג עם בנות האדם ומוליד להן בני כלאיים מפלצתיים! מדוע כותבי התנך, שהעלו על הכתב את היצירה הכי מתוחכמת והכי משוכללת שנכתבה מעולם, היו חייבים להתפשר ולשבץ בספרם סיפור שעומד בניגוד לאמונתם? איזו בעיה סיפור שכזה פתר להם?  הפרק הזה לוקח אותנו למסע בעקבות מקור הרע בעולם, ולשאלה כיצד חדרה הטומאה והרוע לתוך העולם הטהור שאותו ברא האל הטהור. מסע שעובר דרך המיתולוגיות שרווחו בעולם הקדום ודרך הספרים החיצונים שנכתבו בארץ ישראל, במקביל לימים שבהם נכתב התנך.

בערוב ימיו התפלגה חצר המלוכה שהקים דוד לשני מחנות יריבים, שהמלחמה ביניהם כבר התלקחה. כל מחנה ביקש שהמועמד שלו הוא שיירש את הכתר. המחנה שבראשו עמדו אדוניהו ותומכיו, ביקש שאדוניהו, היורש החוקי, הוא שיירש את דוד אביו. יואב בן צרויה, שר הצבא שייצג את הצבא, היה התומך החשוב, החזק ביותר של אדוניהו. בראש המחנה השני עמדה בת שבע שביקשה להריץ את בנה שלמה למלוכה, מלוכה שלה לא היה זכאי לפי מעמדו וייחוסו. בניהו בן יהוידע, שהיה מפקד צבא השכירים של דוד, היה התומך החשוב והחזק במחנה זה.  בפרק זה דיברנו על כללי הירושה הקפדניים שהיו מקובלים בעולם הקדום ושמקובלים גם בימינו, שלפיהם מלוכה תמיד, תמיד, עוברת לבנו הבכור של המלך. ואם הבן הצעיר הוא שעולה למלוכה, משמע שמשהו השתבש בחצר המלוכה. ואכן, בימיו האחרונים של דוד החצר שהקים הייתה כְּמֶרְקָחָה. בסופו של דבר, ללא ידיעתו של דוד, תומכיו של אדוניהו הכתירו אותו למלך. משדבר ההמלכה הפירטית נודעה לדוד, הוא העביר את תמיכתו לשלמה – וכך שלמה צעיר בניו עלה למלוכה.  דוד ידע שהמלחמה על ירושת הכתר רק החלה ושביום שבו יילך לעולמו היא תתלקח בשנית במלוא עוזה. כדי לייצב את המלוכה בידי המלך הצעיר וחסר הניסיון, הורה לו דוד לחסל את תומכיו הבולטים של אדוניהו, ובראשם את יואב בן צרויה. בעברית של ימינו, "צוואת דוד" לשלמה, היא שם אחר למה שאנחנו מכנים בשם "טיהור" של יריבים פוליטיים ע"י הוצאתם להורג.  הפרק שלפנינו עוסק ב"צוואה" של דוד ובאופן שבו יצאה אל הפועל, שכחלק ממנה הורה שלמה להרוג גם את אחיו אדוניהו. ואכן, שלמה הצליח לייצב את המלוכה בידיו, רק לאחר שיריביו מבית חוסלו. 

הפרק שלפנינו עוסק בשאלה הגדולה כיצד עלה שלמה, צעיר בניו של דוד, למלוכה שלא היה זכאי לה לפי גילו ומעמדו?  לכאורה, כך באמת כתוב וכך גם כולנו זוכרים, דוד נשבע לבת ששלמה יירש את כסאו וימלוך אחריו. אלא שמדובר בזיכרון מתעתע ולא נכון, שהגיע הזמן לטאטא אותו ממוחנו ! ראשית, לצד הבטחת המלוכה לשלמה, התנך מציין בפירוש שהמלוכה נועדה לאדוניהו, שהיה בנו הרביעי של שלמה. שנית, אין דבר כזה שנקרא "הבטחת מלוכה"! להעברת מלוכה מדור לדור ומאב לבנו, יש כללים ברורים וקשוחים שהתקיימו בעולם הקדום ונמשכים עד ימינו. רק אב שמבקש שלאחר מותו בניו יילחמו ויהרגו האחד את השני, יעקוף את הכללים האלה – ודוד בשום אופן לא עקף אותם! אז מה כן קרה בחצר המלך הגווע? כיצד הצליח שלמה לעלות למלוכה שמעולם לא הובטחה לו? לשאלה זו מוקדש הפרק שלפנינו.

הפרק שלפנינו מוקדש לשלוש דמויות: דוד, בת שבע ואוריה החיתי. כזכור דוד חמד את בת שבע שרחצה על גג ביתה. ולמרות שידע שהיא אשתו של אחד מלוחמיו, הוא הביאה לביתו והכניסה להיריון. משדבר ההיריון נודע, ניסה דוד להטיל על אוריה, בעלה של בת שבע, את האחריות להיריון לא רצוי זה.  משהדבר לא צלח בידו, נתן דוד בידיו של אוריה ספר (הכוונה למכתב), שבו הורה לשלוח אותו, את אוריה, אל מותו הוודאי. הפרשה שלפנינו היא אחת המוכרות שבתנך, אלא שהיא מקבלת ממד רחב בהרבה, כאשר מכניסים אותה לקונטקסט של זמן התרחשותה ושל דרכי המשפט שנהגו באותם ימים.  בפרק זה אנחנו מגדירים מהו ניאוף, וההגדרה של התנ"ך שונה במידה רבה מזו שבימינו. לפי התנ"ך ניאוף נחשב פשע פשע בדרגה החמורה ביותר, שעונשו הוא הוצאה להורג של זוג הנואפים. אך על מי מוטלת האחריות להרוג את זוג הפושעים?  אנחנו מדברים על הדילמה שבה נמצא אוריה, ועל כך שחזר למלחמה במטרה אחת: לצעוד בראש מורם אל מותו! אנחנו שואלים אם בת שבע נפלה קורבן של איש חזק שכפה עצמו עליה, או שמדובר באישה תכמנית וערמומית? וכמובן שאנחנו שואלים מדוע התנך, שרואה בדוד דמות מופת, לא העלים מהביוגרפיה שלו את המעשה המחפיר שעשה.