61: צוואת דוד

בערוב ימיו התפלגה חצר המלוכה שהקים דוד לשני מחנות יריבים, שהמלחמה ביניהם כבר התלקחה. כל מחנה ביקש שהמועמד שלו הוא שיירש את הכתר. המחנה שבראשו עמדו אדוניהו ותומכיו, ביקש שאדוניהו, היורש החוקי, הוא שיירש את דוד אביו. יואב בן צרויה, שר הצבא שייצג את הצבא, היה התומך החשוב, החזק ביותר של אדוניהו. בראש המחנה השני עמדה בת שבע שביקשה להריץ את בנה שלמה למלוכה, מלוכה שלה לא היה זכאי לפי מעמדו וייחוסו. בניהו בן יהוידע, שהיה מפקד צבא השכירים של דוד, היה התומך החשוב והחזק במחנה זה.  בפרק זה דיברנו על כללי הירושה הקפדניים שהיו מקובלים בעולם הקדום ושמקובלים גם בימינו, שלפיהם מלוכה תמיד, תמיד, עוברת לבנו הבכור של המלך. ואם הבן הצעיר הוא שעולה למלוכה, משמע שמשהו השתבש בחצר המלוכה. ואכן, בימיו האחרונים של דוד החצר שהקים הייתה כְּמֶרְקָחָה. בסופו של דבר, ללא ידיעתו של דוד, תומכיו של אדוניהו הכתירו אותו למלך. משדבר ההמלכה הפירטית נודעה לדוד, הוא העביר את תמיכתו לשלמה – וכך שלמה צעיר בניו עלה למלוכה.  דוד ידע שהמלחמה על ירושת הכתר רק החלה ושביום שבו יילך לעולמו היא תתלקח בשנית במלוא עוזה. כדי לייצב את המלוכה בידי המלך הצעיר וחסר הניסיון, הורה לו דוד לחסל את תומכיו הבולטים של אדוניהו, ובראשם את יואב בן צרויה. בעברית של ימינו, "צוואת דוד" לשלמה, היא שם אחר למה שאנחנו מכנים בשם "טיהור" של יריבים פוליטיים ע"י הוצאתם להורג.  הפרק שלפנינו עוסק ב"צוואה" של דוד ובאופן שבו יצאה אל הפועל, שכחלק ממנה הורה שלמה להרוג גם את אחיו אדוניהו. ואכן, שלמה הצליח לייצב את המלוכה בידיו, רק לאחר שיריביו מבית חוסלו.