62: מרד הנפילים

קודם כל, נגיד ברוכים השבים לשרון אלכסנדר! פרק וו שבספר בראשית מספר ש"בני האלוהים" חמדו את בנות האדם, ולפיכך הם ירדו ארצה והולידו להן בנים, הלוא הם הענקים, או הנפילים. בהמשך לדברים אלה מסופר שיצר בני האדם השתנה, ושהרצון לעשות רע ולהשחית השתלט עליהם, עד שבימיו של נוח לא נותרה ברירה בידי אלוהים אלא להביא את המבול על הארץ.  סיפור אודות אלים שיורדים מהשמים ומזדווגים עם בנות האדם, הוא מוטיב מוכר שחוזר על עצמו אין ספור פעמים במיתולוגיות שסיפרו הקדמונים. אלא שהוא עומד בסתירה קיצונית לרוח התנך שמקדם את האמונה באל אחד, אל טהור ומופשט, שאיננו יורד ארצה ובוודאי של מזדווג עם בנות האדם ומוליד להן בני כלאיים מפלצתיים! מדוע כותבי התנך, שהעלו על הכתב את היצירה הכי מתוחכמת והכי משוכללת שנכתבה מעולם, היו חייבים להתפשר ולשבץ בספרם סיפור שעומד בניגוד לאמונתם? איזו בעיה סיפור שכזה פתר להם?  הפרק הזה לוקח אותנו למסע בעקבות מקור הרע בעולם, ולשאלה כיצד חדרה הטומאה והרוע לתוך העולם הטהור שאותו ברא האל הטהור. מסע שעובר דרך המיתולוגיות שרווחו בעולם הקדום ודרך הספרים החיצונים שנכתבו בארץ ישראל, במקביל לימים שבהם נכתב התנך.