74: המפץ הגדול

הפרק שלפנינו מוקדש לסיפור הבריאה שמספר שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים, ושאת היום השביעי הוא קידש, כי בו שבת מכל מלאכתו. הציבור הרחב מתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם בשלוש צורות שונות. ישנם שרואים בו אמת מוחלטת. כך כתוב – כך היה. רבים מתייחסים אליו בביטול מוחלט ורואים בו סיפור בנאלי, ילדותי ולא מאד אינטלגנטי. רבים מזהים אותו עם כפייה דתית ועם המהומות של החרדים. האמת היא שמי שמתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם כאל סיפור שעומד בפני עצמו, רואה נקודה מיקרוסקופית ומפספס את העיקר. שכן סיפור הבריאה הוא לא סיפור דתי, כי אם מסמך משפטי מהפכני, שמשמש בסיס לשורה ארוכה של חוקים חברתיים, ערכיים ומוסריים. הוא בסיס לחוקים שנועדו ליצור חברה מתוקנת וצודקת. חברה שיש בה חמלה כלפי החלש –  והלוואי שכמה מהם היו מתקיימים גם בימינו! המחוקק המקראי (שלפי התנך הוא תמיד אלוהים) השתמש בסיפור הבריאה כדי לחלק את רצף הימים האין סופיים למנות של שבעה ימים, שבע שנים, ושל 7x7 שנים (שנת היובל). על בסיס כל אחת משלוש חלוקות הזמנים, הוא קבע חוקים חברתיים, שיוויוניים שכוללים גם אוכלוסיות חלשות, שהיו חסרות כל מעמד משפטי בעולם הקדום (ובמידה רבה גם בימינו).  הכוונה לילדים, עבדים ובהמות עבודה. סיפור בריאת העולם שפותח את התנך ראוי לשאת בגאון ובראש זקוף את התואר "המפץ הגדול" משום שהוא משמש בסיס לחוקים חברתיים חסרי תקדים בתולדות האנושות!