בבא מציעא ב - כ"א באדר א', 1 במרץ
from דף יומי לנשים - הדרן
אם שנים אוחזים בטלית - כל אחד טוען "אני מצאתיה" ו/או שכל אחד טוען "כולה שלי", פוסקת המשנה שכל אחד נשבע שלא פחות ממחצית שלהם והם מחלקים אותה (או מוכרים אותה ומחלקים את הערך). אם אחד טוען שזה לגמרי שלהם והשני טוען שחצי שלהם, אחד נשבע שלא פחות משלושת רבעי שייך לו והשני נשבע על רבע ומחלקים את זה ככה. הדין היה זהה אם שני אנשים היו מתווכחים על בהמה ושניהם רוכבים עליה או שאחד רוכב ואחד מוביל אותה. הגמרא מביאה שני הסברים שונים מדוע במקרה הראשון במשנה אמר כל אדם שתי אמירות שונות - "אני מצאתיה" ו"כולה שלי". האם אלו נחשבים למקרה אחד והאמירות "אני מצאתיה" ו"כולה שלי" נועדו ללמד משהו נוסף או שמדובר בשני מקרים שונים? אם מדובר במקרה אחד, הלשון הכפולה נועדה ללמד שאם רואים אבידה אך לא מגביהים אותה, המוצא לא קנתה זכויות כלשהן בחפץ. לאחר שדחו קריאה זו של המשנה, מסביר רב פפא כי המשנה מתייחסת לשני מקרים שונים - הראשון הוא אבידה והשני הוא קנייה שכל צד טוען שהמוכר מכר לו/לה. במקרה של מכירה, המוכר הסכים למכור רק לאחד מהשניים אך שניהם שילמו. הגמרא משווה את פסיקתנו במשנה לדעות תנאיות אחרות שהובאו במקרים דומים של ממון המוטל בספק שבהם ישנן שיטות שונות שננקטו ליישוב הסכסוך. בהתחלה מציעה הגמרא שמשנתנו אינה נוקטת כפי דעות של תנאים אלו, אך למסקנה, דוחה הצעות אלו שכן נראה שיש הבדלים משמעותיים בין המקרים וניתן להסביר שגם תנאים אלו יסכימו עם דברי משנתינו.
Embed this episode
No transcript yet.