דף יומי לנשים - הדרן

רבינא לומד מהפסוק "שלח תשלח" שעוף טהור שהרג את הנפש בטרם נגמר דינו פטור משילוח הקן, משום שאדם מצווה להביאו לבית דין משום "ובערת הרע בקרבך" ולא לשלחו. לאחר ארבעה ניסיונות שלא הצליחו, רב ושמואל מציעים כל אחד הסבר אפשרי. רב מסביר שמדובר באדם שהקדיש את פירות שובכו לקורבן ולאחר מכן מרדו; הם שומרים על קדושתם ופטורים ממצוות שילוח הקן. שמואל מסביר שמדובר באדם שהקדיש תרנגולת ביתית לבדק הבית ואז מרדה, והיא שומרת על קדושתה משום שבכל מקום שבו היא נמצאת – בגנזי שמיים היא עומדת, על פי היסוד "לה' הארץ ומלואה". רבי יוחנן מסכים עם שמואל, וריש לקיש מסכים עם רב. אולם, במקרה אחר חלוקים רבי יוחנן וריש לקיש ושיטותיהם מתהפכות, והגמרא מיישבת את הסתירות הללו. בניתוח הפסוק "כי יקרא קן ציפור לפניך", הברייתא מראה את המקור לדינים השונים שנשנו במשנה תוך הוספת דינים נוספים, והגמרא מנתחת אותם ומדייקת אותם. הברייתא דרשה מהמילה "צפור" שהדין חל אך ורק על עופות טהורים. הגמרא מסבירה שמילה זו מתייחסת תמיד לעופות טהורים, בעוד שהמילה "עוף" כוללת גם עופות טמאים. מובאים כמה פסוקים כדי להקשות על הנחה זו, אך הגמרא מיישבת את כולם.  

כדי ליישב את שתי מימרותיו של רב לגבי שיעור הגז, כשהוא אומר "מנה ופרס" במקום אחד ו"שישים" במקום אחר, הגמרא מסבירה שרב מדבר על מנה בן ארבעים סלעים, וממילא מנה ופרס שווים לשישים סלעים. בנוגע למתנת חמש הסלעים, ברייתא מבהירה כי הבעלים אינו חייב ללבן את הצמר לפני נתינתו; אלא עליו ליתן שיעור מספיק כך שיוותרו חמש סלעים לאחר שהכהן ילבן אותו. בהסתמך על הפסוק "לעמוד לשרת", מסביר רבי יהושע בן לוי כי המתנה חייבת להספיק לאריגת בגד קטן המשמש בעבודת הכהונה – כשהוא מצביע על האבנט כבגד הקטן ביותר המשמש בעבודה. באדם הגוזז כל כבש ומוכר אותו מיד בטרם יגזוז את הבא אחריו, רב חסדא מחייב את הבעלים כיוון שהגזיזה התרחשה ברשותו, ואילו רבי נתן בר הושעיה פוטר כיוון שלא הייתה בעלות מלאה על הצאן בזמן שהושלם השיעור המחויב (כאשר נגזזו כל חמשת הכבשים). במכירה שבה הלוקח קונה גז מכבשי הצאן, אם המוכר משייר לעצמו חלק מהגז, המוכר חייב במצווה. האמוראים מנסים למצוא דעת תנאים שעל פיה ניתן להסביר דין זה; הצעתו של רב חסדא נדחית, ורבא מקשר זאת למשנה העוסקת במתנות כהונה: אדם אינו מוכר את מתנות הכהן כיוון שאינן שלו אלא של הכהן. לפיכך, אם המוכר שייר מקצת מהגז – החיוב נשאר על המוכר, אך אם לא שייר כלל – החיוב חל על הלוקח. בפתח פרק שני עשר (שילוח הקן), המשנה מגדירה את מצוות שילוח הקן ומעמידה את היקפה מול המצוות שנשנו בפרקים הקודמים. רבי אבין ורבי מיישא משווים את המבנה של הפרקים הקודמים ומבהירים אילו דינים נשנו לצורך ואילו נשנו אגב אורחא. כמו כן, הגמרא מסבירה מדוע עופות מוקדשים ועוף טהור שנגמר דינו בבית דין לא כלולים במצווה זו.

דף נלווה

רבי אבהו הביא בשם ריש לקיש שלושה מקרים שבהם משערים את ההלכה בהליכת ארבעה מילים: הליכה למציאת כלים טהורים ללישת עיסה, מניין (או מים לנטילת ידיים לתפילה), ומים לנטילת ידיים לפני אכילת לחם. רב נחמן בר יצחק מתקן מימרא זו בשני דברים: ראשית, איבו אמרה ולא רבי אבהו; שנית, היא נאמרה על ארבעה דברים ולא על שלושה, והוא מוסיף את המקרה מהמשנה של הליכה על שטיח עור במשך זמן הליכת ארבעה מילים, המפקיע את טומאתו. רבי יוסי ברבי חנינא מסייג את החובה ללכת ארבעה מילים לדרך שהולך בה ממילא (לפניו), ומציין שאינו חייב לחזור אפילו מיל אחד לאחריו. בעניין טומאת עור אדם, ברייתא קובעת כי לגיון רומי הנכנס לבית מטמא את הבית משום החשש שחיילים נושאים עמם עור מקרקפלין (עור מגולגלות אדם) לצרכי כשפים. משנה מפרטת את דיני החיבור לטומאה בעת הפשטת עור בהמה, שכן החלק המופשט מתפקד כיד: אם הפשיט לעשות שטיח – שבו חותכים תחילה לאורך הבהמה ומפשיטים מן הצדדים – העור נחשב חיבור לבשר עד שיפשיט יותר מכדי אחיזה, כפי שהגמרא מגדירה שטפח כפול. אם הפשיט מלמעלה למטה לעשות חמת – העור נחשב חיבור עד שיפשיט את החזה. אם הפשיט לחמת מן הרגליים כלפי מעלה ("מרגיל") – העור כולו נחשב חיבור עד שייפשט כולו, שכן מגיעים לחזה רק בסוף. לגבי עור הצוואר – רבי יוחנן בן נורי סובר שאינו חיבור, ואילו חכמים סוברים שהוא חיבור עד שיפשיט את כולו. הגמרא שואלת מהו מעמדו של העור ברגע שהופשט מעבר לכדי אחיזה בשטיח. רב משיב כי העור המופשט נהיה טהור, בעוד שהחלק המחובר נשאר טמא משום שהוא משמש כ"שומר" לבשר. רבי אסי סובר שגם טפח הסמוך לבשר שהופשט נשאר טמא. שלוש קושיות שהועלו נגד עמדתו של רבי אסי מיושבות. משנה במסכת כלים (כח:ח) קובעת כי טלית טמאה שמתחיל לקורעה – כיוון שנקרע רובה, הרי היא טהורה. רבה בר אבוה מסייג זאת לטלית טבולת יום, שכן נכונותו של הבעלים להטבילה מעידה שאינו חס עליה ולא יחשוש מלהרסה, ולכן ודאי קרע את רובה. במידה שלא, יש לחשוש שמא נקרע רק חציה ולא רובה, מכיוון שהבעלים ביקש לטהרה מבלי להשחיתה כליל ולא מדד בדיוק. שלוש קושיות שהועלו נגד סייגו של רבה בר אבוה – כולל אחת ממשנתנו הסומכת על מדידות מדויקות – מיושבות בדרכים שונות. בנוגע למשנה במסכת כלים, ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים בשאלה האם עור שנחתך חוזר ומתחבר ("חלים"). ריש לקיש סובר שעור מחלים, ומעמיד את המשנה בטלית של אריג ולא של עור, שכן עור קרוע חוזר ומתחבר ולכן יישאר בטומאתו. שלוש קושיות שהועלו נגד ריש לקיש, כולל שתים ממשנתנו, מיושבות. אביי מסביר שהמחלוקת בין רבי יוחנן בן נורי לחכמים בעניין עור הצוואר תלויה בשאלה האם "שומר העשוי לנתק מאליו" נחשב כשומר לדיני טומאה.

דף נלווה

דף נלווה

דף נלווה

הגמרא מביאה מקור שלישי להוכיח דברי רב יוסף שסומכוס היה אומר שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתיים, אך גם ניסוין זה לא צולח. משנה מפרטת שבארבעה פרקים בשנה – ערב יום טוב האחרון של חג, ערב יום טוב הראשון של פסח, ערב עצרת וערב ראש השנה – שבהם המוכר בהמה לחברו חייב להודיעו אם מכר את אמה או את בתה לשחיטה, בשל הביקוש הגבוה לבשר המעלה חשש לשחיטה באותו יום. בארבעה פרקים אלו קבעו חכמים שהמקח נקנה ללוקח בעצם נתינת המעות וכופין את הטבח לשחוט כדי לספק בשר לערב החג. הגמרא מסבירה דין זה או באמצעות זכייה על ידי אחר או שקבעו בימים אלו כפי דין תורה שמעות קונות, למרות שחכמים תקנו שמשיכה קונה. המשנה והגמרא קובעות שהביטוי "יום אחד" באיסור "אותו ואת בנו" נמנה לפי סדר הבריאה, שבו הלילה הולך לפני היום, שלא כבקדשים שבהם היום הולך לפני הלילה. רבי דורש ממילים אלו את חובת ההודעה בארבעה פרקים אלו. הפרק השישי "כיסוי הדם" פותח במשנה הקובעת שמצוות כיסוי הדם נוהגת בחולין של חיה ועוף, אך לא בקדשים. הגמרא מבררת מדוע קדשים פטורים מכיסוי הדם, ומעמידה את הפטור בקדשי בדק הבית.

רב המנונא אמר בשם רבי שמעון שאיסור "אותו ואת בנו" אינו נוהג בקדשים. זאת בהסתמך על שיטתו ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה", ומאחר שבשר הקדשים אינו מותר באכילה עד זריקת הדם, השחיטה כשלעצמה נחשבת כאינה ראויה. רבא מקשה על כך מברייתא המפרטת שילובים שונים של שחיטת קדשים בחוץ או בפנים, ומבררת את חיובי הכרת והלאווין לשיטת חכמים ורבי שמעון. כדי ליישב את הקושי, רבא מסביר שגם רבי שמעון מודה שהאיסור חל בקדשים, אלא שאין לוקים עליו משום שההתראה בשעת השחיטה היא "התראת ספק" (שכן היתר השחיטה תלוי בזריקת הדם העתידית), והתראת ספק לא שמה התראה. המשנה קובעת כי השוחט בהמה ונמצאת טרפה, או ששחטה לעבודה זרה, או ששחט פרה אדומה, שור הנסקל או עגלה ערופה – רבי שמעון פוטר מאיסור "אותו ואת בנו" מכיוון שהשחיטה אינה ראויה כי הבהמה לא ניתרת לאכילה, וחכמים מחייבים. לעומת זאת, אם השחיטה עצמה פגומה פיזית, כגון שנתנבלה בידו או שדקר את הבהמה, הכל מודים שהוא פטור. ריש לקיש מוקים את חיוב המשנה (לפי שיטת חכמים) בעבודה זרה רק כשהשחיטה הראשונה הייתה לעבודה זרה והשנייה לשולחנו; אך אם השנייה הייתה לעבודה זרה, חל הכלל "קם ליה בדרבה מיניה" (הוא מתחייב בנפשו על עבודה זרה ופטור ממלקות של אותו ואת בנו). רבי יוחנן חולק וסובר שגם כשהשנייה לעבודה זרה ניתן להתחייב במלקות, כגון שהתרו בו משום "אותו ואת בנו" ולא התרו בו משום עבודה זרה. ריש לקיש לשיטתו סובר שמאחר שאילו היו מתרים בו לעבודה זרה הוא היה פטור ממלקות, הוא פטור גם כשלא התרו בו, ומחלוקת זו משקפת את שיטתם בדין קם ליה בדרבה מיניה גם במקרה של מיתה/מלקות וממון כשלא התרו בו למיתה/מלקות.

עצם שנשברה, אך רוב קוטרה מוקף בבשר ובעור – הבהמה אינה נחשבת טרפה (אפילו אם השבר הוא מעל הארכובה), והאיבר אינו נחשב כאיבר מן החי. מעשה בא לפני רבא שבו העצם הייתה מכוסה ברובה רק על ידי צירוף של גידים רכים יחד עם הבשר. רבא ביקש להתיר מקרה זה, בהסתמך על שיטת רבי יוחנן שגידים רכים נחשבים כבשר לעניין מצוות אכילת קרבן פסח. אולם, רב פפא הקשה על כך משיטת ריש לקיש האוסר, והגמרא מבהירה כי בסופו של דבר חזר בו רבי יוחנן משיטתו זו, ולפיכך הדין הוא לאסור. הגמרא מבררת שאלות נוספות בעניין עצמות שבורות המוקפות בעור ובבשר באופנים שונים, ובחלקם הבשר והעור כבר לא מחוברים ממש לעצם. דין בן פקועה (עובר שנמצא בבטן אמו לאחר שנשחטה) מתיר את העובר באכילה בלא שחיטה. דין זה מתיר גם את השליה שלו באכילה, כפי שנלמד מאותו פסוק שממנו נלמדים דיני בן פקועה. אולם, אם יצא מיעוט של השליה חוץ לרחם לפני שחיטת האם – היא אסורה באכילה, שמא יצא עמה ראשו של העובר קודם השחיטה. בהמה שלא מבכרת שהפילה שליה – אין השליה קדושה בקדושת בכור. הטעם לכך הוא שמא הוולד שהיה בפנים הוא נקבה, ואף אם היה זכר – שמא היה זה וולד שאינו ראוי לקדושת בכור (כגון כבש הנראה כמו עז). לעומת זאת, שליה של בהמת קרבן קדושה, שכן קרבנות יכולים לבוא גם מן הנקבות, ולכן סבירות הקדושה גבוהה יותר. שליה אינה נחשבת לאוכל, ולפיכך אינה מקבלת טומאת אוכלין, ובתוך כך הגמרא דנה בשאלה האם עור חמור שבישלוֹ מקבל טומאה. הגמרא מביאה שתי גרסאות למחלוקת בין רבי אלעזר לרבי יוחנן לגבי שליה שיצאה יחד עם עובר גלוי. הם חולקים בשאלה האם יש לחשוש לקיומו של עובר שני, נסתר, בתוך השליה, כאשר לפי כל אחת מהגרסאות הם חולקים בנסיבות הלכתיות שונות של החשש. האינם יהודים היו נוהגים לקבור שליות בפרשות דרכים או לתלות אותן על אילנות כסגולה ורפואה, ועל כן פעולות אלו אסורות משום איסור "דרכי האמורי". בעניין זה, אביי ורבא מגדירים את הגבול וקובעים כי כל דבר שיש בו משום רפואה ממשית - מותר, וכל שאין בו משום רפואה ניכרת אלא סגולה בלבד - אסור.

דף נלווה

הגמרא מציגה מקורות מקראיים לכך שחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה. הכללה זו חלה לעניין סימני כשרות, הרבעה (כלאיים), טומאת קודש ויצירת הוולד. המשנה פוסקת כי אישה שמת וולדה במעיה, ופשטה חיה (מילדת) את ידה ונגעה בו – המילדת טמאה טומאת שבעה, ואילו האישה נותרת טהורה עד שיצא הוולד. רבה קובע שכשם שטומאה בלועה אינה מטמאת, כך טהרה בלועה אינה מיטמאת. הגמרא מחפשת מקורות ומשתמשת בקל וחומר כדי להרחיב דין זה לבליעה בבהמה ובמערכת העיכול התחתונה. רבא מעיר כי שני הדינים כבר שנינו במשניות העוסקות בבליעת טבעת, והגמרא מבהירה כי חידושו של רבה מתייחס למקרה שבו אדם בלע שתי טבעות יחד – אחת טמאה ואחת טהורה, שזו לא מטמאה את השנייה.

המשנה מסבירה באיזה שלב הלידה נחשבת כלידה (אפילו של נפל) לעניין קביעה האם היא פוטרת את הוולד הבא מדין בכור. רב הונא ורבה חולקים לגבי השלב שבו חלה קדושת הבכור כשרובו של הוולד יוצא: האם הקדושה חלה למפרע או רק מכאן ולהבא. הגמרא מביאה שני מקרים שבהם יש נפקא מינה למחלוקת זו. בהמשך, מועלת קושיה על שיטת רב הונא ממשנתנו, אך הקושיה מיושבת באמצעות קריאה מחודשת של המשנה. סדרה של שאלות שנותרו ללא מענה מועלת אז בשאלה האם וולד נחשב כבכור אם ישנו סוג כלשהו של חציצה בין העובר לרחם. המשנה מסבירה כי נגיעה בעובר מת בעודו ברחם אינה מטמאת בטומאת נבלה. עם זאת, חכמים ורבי יוסי הגלילי חולקים האם פטור זה חל על כל הבהמות – הן כשרות והן לא כשרות – או רק על בהמות כשרות, והגמרא מציגה הסברים לכל עמדה.

חכמים שונים מציגים ארבע שאלות בנוגע לתרחישים שונים שבהם בן פקועה (עובר של בהמה שאמו נשחטה) הוציא איבר או איברים מחוץ לרחם. הגמרא מבררת מהו המקור לפסיקת המשנה לפיה חלקי עובר שנחתכו אך נותרו בתוך הבהמה בשעת השחיטה מותרים באכילה, ומציעה שני מקורות שונים לכך.