דף יומי לנשים - הדרן

רב המנונא אמר בשם רבי שמעון שאיסור "אותו ואת בנו" אינו נוהג בקדשים. זאת בהסתמך על שיטתו ש"שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה", ומאחר שבשר הקדשים אינו מותר באכילה עד זריקת הדם, השחיטה כשלעצמה נחשבת כאינה ראויה. רבא מקשה על כך מברייתא המפרטת שילובים שונים של שחיטת קדשים בחוץ או בפנים, ומבררת את חיובי הכרת והלאווין לשיטת חכמים ורבי שמעון. כדי ליישב את הקושי, רבא מסביר שגם רבי שמעון מודה שהאיסור חל בקדשים, אלא שאין לוקים עליו משום שההתראה בשעת השחיטה היא "התראת ספק" (שכן היתר השחיטה תלוי בזריקת הדם העתידית), והתראת ספק לא שמה התראה. המשנה קובעת כי השוחט בהמה ונמצאת טרפה, או ששחטה לעבודה זרה, או ששחט פרה אדומה, שור הנסקל או עגלה ערופה – רבי שמעון פוטר מאיסור "אותו ואת בנו" מכיוון שהשחיטה אינה ראויה כי הבהמה לא ניתרת לאכילה, וחכמים מחייבים. לעומת זאת, אם השחיטה עצמה פגומה פיזית, כגון שנתנבלה בידו או שדקר את הבהמה, הכל מודים שהוא פטור. ריש לקיש מוקים את חיוב המשנה (לפי שיטת חכמים) בעבודה זרה רק כשהשחיטה הראשונה הייתה לעבודה זרה והשנייה לשולחנו; אך אם השנייה הייתה לעבודה זרה, חל הכלל "קם ליה בדרבה מיניה" (הוא מתחייב בנפשו על עבודה זרה ופטור ממלקות של אותו ואת בנו). רבי יוחנן חולק וסובר שגם כשהשנייה לעבודה זרה ניתן להתחייב במלקות, כגון שהתרו בו משום "אותו ואת בנו" ולא התרו בו משום עבודה זרה. ריש לקיש לשיטתו סובר שמאחר שאילו היו מתרים בו לעבודה זרה הוא היה פטור ממלקות, הוא פטור גם כשלא התרו בו, ומחלוקת זו משקפת את שיטתם בדין קם ליה בדרבה מיניה גם במקרה של מיתה/מלקות וממון כשלא התרו בו למיתה/מלקות.

עצם שנשברה, אך רוב קוטרה מוקף בבשר ובעור – הבהמה אינה נחשבת טרפה (אפילו אם השבר הוא מעל הארכובה), והאיבר אינו נחשב כאיבר מן החי. מעשה בא לפני רבא שבו העצם הייתה מכוסה ברובה רק על ידי צירוף של גידים רכים יחד עם הבשר. רבא ביקש להתיר מקרה זה, בהסתמך על שיטת רבי יוחנן שגידים רכים נחשבים כבשר לעניין מצוות אכילת קרבן פסח. אולם, רב פפא הקשה על כך משיטת ריש לקיש האוסר, והגמרא מבהירה כי בסופו של דבר חזר בו רבי יוחנן משיטתו זו, ולפיכך הדין הוא לאסור. הגמרא מבררת שאלות נוספות בעניין עצמות שבורות המוקפות בעור ובבשר באופנים שונים, ובחלקם הבשר והעור כבר לא מחוברים ממש לעצם. דין בן פקועה (עובר שנמצא בבטן אמו לאחר שנשחטה) מתיר את העובר באכילה בלא שחיטה. דין זה מתיר גם את השליה שלו באכילה, כפי שנלמד מאותו פסוק שממנו נלמדים דיני בן פקועה. אולם, אם יצא מיעוט של השליה חוץ לרחם לפני שחיטת האם – היא אסורה באכילה, שמא יצא עמה ראשו של העובר קודם השחיטה. בהמה שלא מבכרת שהפילה שליה – אין השליה קדושה בקדושת בכור. הטעם לכך הוא שמא הוולד שהיה בפנים הוא נקבה, ואף אם היה זכר – שמא היה זה וולד שאינו ראוי לקדושת בכור (כגון כבש הנראה כמו עז). לעומת זאת, שליה של בהמת קרבן קדושה, שכן קרבנות יכולים לבוא גם מן הנקבות, ולכן סבירות הקדושה גבוהה יותר. שליה אינה נחשבת לאוכל, ולפיכך אינה מקבלת טומאת אוכלין, ובתוך כך הגמרא דנה בשאלה האם עור חמור שבישלוֹ מקבל טומאה. הגמרא מביאה שתי גרסאות למחלוקת בין רבי אלעזר לרבי יוחנן לגבי שליה שיצאה יחד עם עובר גלוי. הם חולקים בשאלה האם יש לחשוש לקיומו של עובר שני, נסתר, בתוך השליה, כאשר לפי כל אחת מהגרסאות הם חולקים בנסיבות הלכתיות שונות של החשש. האינם יהודים היו נוהגים לקבור שליות בפרשות דרכים או לתלות אותן על אילנות כסגולה ורפואה, ועל כן פעולות אלו אסורות משום איסור "דרכי האמורי". בעניין זה, אביי ורבא מגדירים את הגבול וקובעים כי כל דבר שיש בו משום רפואה ממשית - מותר, וכל שאין בו משום רפואה ניכרת אלא סגולה בלבד - אסור.

דף נלווה

הגמרא מציגה מקורות מקראיים לכך שחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה. הכללה זו חלה לעניין סימני כשרות, הרבעה (כלאיים), טומאת קודש ויצירת הוולד. המשנה פוסקת כי אישה שמת וולדה במעיה, ופשטה חיה (מילדת) את ידה ונגעה בו – המילדת טמאה טומאת שבעה, ואילו האישה נותרת טהורה עד שיצא הוולד. רבה קובע שכשם שטומאה בלועה אינה מטמאת, כך טהרה בלועה אינה מיטמאת. הגמרא מחפשת מקורות ומשתמשת בקל וחומר כדי להרחיב דין זה לבליעה בבהמה ובמערכת העיכול התחתונה. רבא מעיר כי שני הדינים כבר שנינו במשניות העוסקות בבליעת טבעת, והגמרא מבהירה כי חידושו של רבה מתייחס למקרה שבו אדם בלע שתי טבעות יחד – אחת טמאה ואחת טהורה, שזו לא מטמאה את השנייה.

המשנה מסבירה באיזה שלב הלידה נחשבת כלידה (אפילו של נפל) לעניין קביעה האם היא פוטרת את הוולד הבא מדין בכור. רב הונא ורבה חולקים לגבי השלב שבו חלה קדושת הבכור כשרובו של הוולד יוצא: האם הקדושה חלה למפרע או רק מכאן ולהבא. הגמרא מביאה שני מקרים שבהם יש נפקא מינה למחלוקת זו. בהמשך, מועלת קושיה על שיטת רב הונא ממשנתנו, אך הקושיה מיושבת באמצעות קריאה מחודשת של המשנה. סדרה של שאלות שנותרו ללא מענה מועלת אז בשאלה האם וולד נחשב כבכור אם ישנו סוג כלשהו של חציצה בין העובר לרחם. המשנה מסבירה כי נגיעה בעובר מת בעודו ברחם אינה מטמאת בטומאת נבלה. עם זאת, חכמים ורבי יוסי הגלילי חולקים האם פטור זה חל על כל הבהמות – הן כשרות והן לא כשרות – או רק על בהמות כשרות, והגמרא מציגה הסברים לכל עמדה.

חכמים שונים מציגים ארבע שאלות בנוגע לתרחישים שונים שבהם בן פקועה (עובר של בהמה שאמו נשחטה) הוציא איבר או איברים מחוץ לרחם. הגמרא מבררת מהו המקור לפסיקת המשנה לפיה חלקי עובר שנחתכו אך נותרו בתוך הבהמה בשעת השחיטה מותרים באכילה, ומציעה שני מקורות שונים לכך.

דף נלווה עובר שנמצא במעי אמו בשעת שחיטתה מותר באכילה ואינו טעון שחיטה בפני עצמו. אם יצא חלק מהעובר (איבר) מחוץ לרחם לפני שחיטת האם, אותו איבר אסור באכילה. אולם, אם האיבר הוחזר פנימה לפני שחיטת האם, מהו מעמדו? רב ורבי יוחנן נחלקו בדבר: רב סובר שהאיבר נותר באיסורו, ואילו רבי יוחנן פוסק שהוא מותר. הגמרא מקשה שלוש קושיות על שיטת רב – אחת ממשנתנו ושתיים ממקורות תנאיים אחרים – וכולן מיושבות בסופו של דבר באותו האופן. לעומת זאת, קושיה המועלית נגד שיטת רבי יוחנן נותרת ללא מענה.

הגמרא מפרטת את דרכי הדרש המשמשות להתרת שתיית מים מבורות, שיחין ומערות ללא חשש לשרצים שאין להם סנפיר וקשקשת. לגבי מים שבכלים, הברייתא מציינת כי ההיתר שלהם הוא מפורש במקור אחד ונלמד מכלל במקור אחר. גרסה אחת סוברת שההיתר לכלים המפורש הוא שנלמד מהפסוק המבהיר כי דגים בימים ובנחלים המותרים באכילה צריכים סנפיר וקשקשת (ויקרא יא, ט), וממילא בכלים הכל מותר. הגרסה השנייה הופכת זאת, וקובעת כי הפסוק המפורש הוא הפסוק השני (ויקרא יא, י-יא) האוסר דגים בימים ובנחלים שאין להם סנפיר וקשקשת. בהמשך עוברת הסוגיה לדון בשרצים שנוצרו מבריאה ספונטנית. בעוד ששרצים השורצים על הארץ אסורים מדאורייתא, שרצים הנוצרים בתוך כלים או בתוך מאכלים מוחרגים מאיסור זה, כל עוד לא שרצו על גבי הארץ. הגמרא מנסה להגדיר את הגבולות המדויקים של היתר זה.

הברייתא דבי רב והברייתא דבי רבי ישמעאל חולקות בשאלה האם חגב שראשו ארוך הוא כשר. מקור המחלוקת הוא בשימוש בכללי דרש שונים על הפסוק. בהמשך, הגמרא מקשה שתי קושיות על חלקים אחרים בברייתא של דבי רבי ישמעאל ומיישבת אותן. סימני הכשרות המובהקים של דגים הם סנפיר וקשקשת. דג שאין לו קשקשים בצעירותו אך עתיד לגדלם בהמשך, או דג שיש לו קשקשים אך הוא משיר אותם בעת יציאתו מן המים – כשר. מכיוון שכל דג שיש לו קשקשת בהכרח יש לו סנפיר, התורה ציינה סנפיר כדי להגדיל תורה ולהאדיר. הצורך בשני פסוקים נפרדים, אחד המתיר דגים עם סנפיר וקשקשת ואחד האוסר דגים בלי סנפיר וקשקשת, נועד לקבוע הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה. המילים "את זה תאכלו מכל אשר במים" שלכאורה מיותרות, מלמדות שמי ששותה מים מבורות, שיחין ומערות אינו צריך לחשוש מדגים שגדלו שם ואין להם סנפיר וקשקשת, שכן הם אינם כלולים באיסור.

מהם הסימנים של חגבים כשרים?

ניתן לקנות ביצים מאינו-יהודי אם המוכר מציין במפורש שהן הגיעו מעוף כשר מסוים. הגמרא מקשה מדוע אין להסתמך פשוט על סימני הכשרות הפיזיים של הביצים, שהם: היותן חדות מקצה אחד ועגולות מהקצה השני, וכאשר החלמון נמצא בפנים והחלבון מקיף אותו מבחוץ. הגמרא מסבירה שסימנים אלו אינם מוחלטים בפני עצמם, משום שישנם עופות טמאים (כגון העורב) שביציהם מחקות בדיוק את המאפיינים הללו. לגבי דם שנמצא בביצה, המעמד ההלכתי תלוי לחלוטין במיקומו: בהתאם למקום שבו נמצאה נקודת הדם, או שמסירים את הדם בלבד והביצה מותרת, או שהביצה כולה נאסרת באכילה. הגמרא מביאה שתי גרסאות אמוראיות חלוקות בנוגע לשאלה איזה מיקום (בחלמון או בחלבון) גורר את האיסור המחמיר על הביצה כולה. הגמרא מבררת מהו המקור המקראי לאיסור אכילת ביצי עופות טמאים, ולמדת זאת מתוך הכתוב "בת היענה" – שה"בת" המוזכרת בפסוק היא ביצתה של היענה.

דף נלווה הגמרא ממשיכה למנות מינים שונים של עופות, תוך זיהוי אילו מהם כשרים ואילו אסורים, ומביאה סימני עזר כדי לזכור את מעמדם. מובאת מחלוקת האם ישנם 23 או 24 מיני עופות טמאים בסך הכל; שתי הדעות מצריכות הסבר כיצד הגיעו למניין זה, בהתחשב בכך שברשימה בפרשת ויקרא מופיעים 20 עופות, ואילו בפרשת דברים מופיעים 21. בנוסף, נקבע כי ניתן לקנות ביצים מאינו-יהודי ולהניח שהן כשרות, בתנאי שהמוכר מציין במפורש מאיזה עוף הן הגיעו, ובתנאי שאותו עוף אכן ידוע ככשר.

ישנה מחלוקת בין רב נחמן לאמימר האם אפשר להכשיר עוף בעל סימן אחד אם אינו בקי בזיהוי של פרס ועזנייה. רב נחמן אינו מתיר, אך אמימר פוסק שכל עוף בעל סימן אחד מותר, ובלבד שאינו ידוע כדורס, שכן אין לחשוש לפרס ועזנייה מאחר שאינם מצויים באזור יישוב. בהמשך הסוגיה מוגדרים מאפייניהם של עופות ספציפיים, כגון הסנונית הלבנה (שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים) וכשרותם של עופות כגון ה'תסיל' לקורבנות הכשר בטרם התבגרותו כבן יונה, ופסול אם כבר הגיע לבגרות כתור. רב אסי מונה שמונה עופות שמעמדם נותר בספק ("שמונה ספקות") משום שקורקבנם אינו נקלף בקלות ביד אלא רק באמצעות סכין. מובאת שורת מסורות קצרות של האמוראים המזהים עופות שונים לאיסור או להיתר ונותנים סימנים כדי לזכור אילו מהם אסורים.

המשנה קובעת כי ארבעת סימני הכשרות של העוף אינם מפורשים בתורה, אלא נקבעו על ידי חכמים. הגמרא מקשה על קביעה זו מברייתא המציינת כי סימני העופות הטהורים נלמדים למעשה מתוך השוואת המאפיינים האנטומיים של כל עוף — ובמיוחד מתוך השוואה בין הנשר (העוף הטמא המובהק) לבין התור (הידוע כעוף כשר מתוקף השימוש בו להקרבה). אביי מיישב קושיא זו ומסביר כי ניתוח ההבדלים הפיזיים בין התור לנשר המובא בברייתא, הוא-הוא המתודולוגיה שבאמצעותה גיבשו חכמים את הסימנים הללו הלכה למעשה. רבי חייא מביא ברייתא לפיה עוף שיש לו אפילו סימן טהרה אחד בלבד הרי הוא כשר, שכן רק עוף הדומה לנשר — החסר את כל ארבעת הסימנים — נחשב לטמא מעיקרו, מלבד אותם עופות המנויים במפורש בתורה. הגמרא מקשה שניתן לטעון את ההפך הגמור: ללמוד מן התור שרק עוף בעל כל ארבעת סימני הטהרה ייחשב כשר. כיוון ששאר העופות הטמאים המנויים בתורה מחזיקים בסימן אחד, שניים או שלושה, הקושיא מיושבת בהסבר שאילו היה צורך בכל ארבעת הסימנים כדי להכשיר, לא היה לתורה כל צורך למנות את שאר כ"ג העופות הטמאים, שהרי היה זה מובן מאליו שהם טמאים. לאחר מכן הגמרא מעלה שורה של קושיות: מדוע לא נלמד את הכללים מן העופות הטמאים המנויים שיש להם שלושה סימנים, שניים או אחד? בכל פעם הגמרא משיבה בלוגיקה של יתור המקרא: אילו אותו מקרה היה משמש כבניין אב, לא היה צורך להביא בתורה מקרים אחרים של עופות בעלי פחות סימני כשרות. ההנחה של הקושיא האחרונה היא שפרס ועזנייה (עופות בעלי סימן כשרות אחד) יכלו לשמש כבניין אב אלמלא מקרה הנשר. אך הגמרא מקשה על כך, שהרי קבוע הכלל ש"שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים" (אינם יוצרים בניין אב). כיוון שיש כאן שני עופות בעלי אותן תכונות, כיצד ניתן היה להציע שהם יהוו בניין אב? התשובה הניתנת היא שמדובר בשני מקרים שונים, שכן אחד מהם הוא ייחודי לחלוטין בהיותו העוף היחיד מכל רשימת העופות הטמאים שמחזיק בסימן טהרה מסוים שאינו מצוי בכל השאר. לסיכום, בניין האב המנחה הוא הנשר (המייצג עוף שאין לו אף סימן טהרה), וממנו למדים שכל עוד יש לעוף אפילו סימן אחד – הוא כשר. אין אנו למדים מן התור; התור מוזכר בתורה אך ורק כדי להודיענו שהוא כשר להקרבה על גבי המזבח, ולא כדי לשמש כבניין אב לעופות כשרים.

הגמרא מביאה סדרת ויכוחים תיאולוגיים בין רבי יהושע בן חנניה לקיסר הרומי, הממחישים את נשגבותו של האל דרך חוסר יכולתו של האדם להביט ישירות בשמש או לכלכל את צבאות הטבע המשרתים את הבורא. דיון דומה עם בת הקיסר, שלעגה בהשגחת הקב"ה בעולם, מוביל לעונש צרעת שהוטל עליה, ומדגיש את העיקרון שהקדוש ברוך הוא מעניק מתנות אך אינו נוטלן חזרה. רב יהודה מגדיר אמות מידות של שור וחמור המשפיעות על דיני מקח וממכר, וקובע כי השור שהקריב אדם הראשון היה בעל קרן אחת בלבד במצחו, וכי קרניו קדמו לפרסותיו בבריאה. קדימות מבנית זו מסייעת לשיטת רבי יהושע בן לוי, לפיה כל מעשה בראשית נבראו בקומתם, בדעתם ובצביונם המלא. כמו כן, רבי חנינא בר פפא דורש כי שר העולם שיבח את הדשאים כאשר דרשו קל וחומר ויצא למינו (בלי כלאים) באופן יזום, העולה מבראשית א:יא-יב. הדיון עובר לניתוחו של רבי שמעון בן פזי המיישב את הסתירה המקראית בנוגע לבריאת המאורות, ומפרט את טענת הירח על כך שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, אשר גררה את הצו האלוהי למעט את עצמה. כדי לפייס את הירח, העניק לה הבורא ממשלה ביום ובלילה, קשר את תולדותיה במניין הימים והשנים של ישראל ובשמותיהם של צדיקים, ולבסוף, אף קבע את שעיר ראש חודש ככפרה לקב"ה על מיעוטה. רב אסי מיישב סתירה בבריאה בנוגע להוצאת הדשאים, ומסביר כי הדשא נותר חבויה בפתח הקרקע עד שתפילתו של אדם הראשון הורידה גשמים והצמיחה אותם, דבר המלמד על תאוותו של הקב"ה לתפילתם של צדיקים. רב חנן בר רבא מזהה את ה"שסועה" כבריה ייחודית בעלת שני גבים ושתי שדראות, ידיעה בלעדית של משה רבנו המשמשת הוכחה שתורה מן השמים. הגמרא מנתחת שורה של פסוקים הנראים לכאורה מיותרים, כאשר ריש לקיש מדגיש כי הם מהווים את גופי התורה עצמה; כך למשל, תיאור החלפת העמים בארץ פלשתים ובארץ מואב על ידי כיבושי ביניים נועד להתיר את כיבוש הארץ על ידי בני ישראל מבלי להפר שבועות קדומות או צווים אלוקיים.

רב יהודה דן בסכנות הבריאותיות הכרוכות באכילת חילתית, בפרט כשהיא נצרכת על קיבה ריקה, ורב יוסף מוסיף לרשימה מאכלים נוספים המסוכנים על קיבה ריקה. בעניין הלכות טרפות, הגמרא מציינת כי רב התיר בתחילה בהמה שרגלייה נקטעו, לאחר שבדק ומצא כי צומת הגידים נותרה שלמה. אולם, שמואל הזהיר אותו כי יייתכן שהקטיעה נגרמה כתוצאה מנשיכת נחש, דבר הפוסל את הבהמה משום סכנת נפשות. שמואל הציע שיטת בדיקה ייחודית כדי לברר האם מדובר בארס נחש; הבדיקה בוצעה, ובסופו של דבר הוכח שאכן מדובר היה בנשיכת נחש ובכך שמאול הציל את חיי רב. המשנה מונה את סימני הטהרה של בהמות, עופות, חגבים ודגים. בהמה טהורה נדרשת להיות מפרסת פרסה, שסועה שסע ומעלת גרה. בעוד שסימני העוף הטהור אינם מפורשים בתורה, חכמים קבעו לו ארבעה סימנים: עוף שאינו דורס, ושיש לו אצבע יתירה, זפק, וקורקבן שקל לקלפו. רבי אלעזר ברבי צדוק מוסיף סימן התנהגותי, לפיו עוף החולק את אצבעותיו בשווה בשעה שהוא עומד על חבל - הרי זה סימן מובהק לכך שהוא עוף טמא. בדגים, הסימנים הנדרשים הם סנפיר וקשקשת, תוך שיש מחלוקת האם נדרשים שני קשקשים או שמא די בקשקש אחד בלבד. חגבים טהורים מצריכים ארבעה סימנים: ארבע רגליים, ארבע כנפיים, כרעיים לניתור (קרסוליים), וכנפיים המכסות את רוב גופם. ברייתא מציינת כי כל בהמה שמעלת גרה אין לה שיניים קדמיות בלסתה העליונה. לאחר העלאת שורה של קושיות על כלל זה, הגמרא מבהירה כי כוונת הברייתא היא שהעדר שיניים עליונות מהווה סימן מובהק לכך שהבהמה מעלת גרה וכשירה, למעט גמל (ובמיוחד גמל צעיר) שאין לו שיניים עליונות קדמיות ואף על פי כן אינו כשר. סימן זה נחוץ למעשה במקרה שבו נמצאה בהמה  שפרסותיה נקטעו, ולא ניתן לעמוד על כשרותה בדרך אחרת. כדי להבחין בין בהמה לחיה - אבחנה קריטית לעניין איסור חלב, החל רק בבהמה - קובעת הברייתא כי סימני החיה הם קרניים ופרסות סדוקות. נחלקו חכמים האם די בקרניים בלבד כסימן מובהק או שמא יש צורך לבדוק אם קיימים שניהם. כדי ליישב את מקרה העז ועוד בהמות המחזיקים בשני סימנים אלו ואף על פי כן מוגדרים כבהמות, מסבירה הגמרא כי קרני החיה נדרשות להיות מפוצלות, או לחלופין כרוכות, חרוקות ועגולות. הברייתא מוסיפה כי בעל חיים בעל קרן אחת, המכונה "קרש", נחשב אף הוא לחיה. קביעה זו מובילה לדיון בבעלי חיים פלאיים - הקרש והטיגריס. הגמרא מביאה מעשה בקיסר רומאי שביקש מרבי יהושע בן חנניה להראות לו את הטיגריס; אולם, עוצמתו של הטורף הייתה כה רבה והוא חולל הרס ואימה עוד בטרם התקרב לקיסר, עד שהקיסר המבוהל התחנן בפני רבי יהושע שיחזיר אותו למקומו.

קיימות מסורות סותרות בנוגע לפסקו של רב במקרה של נקע בעצם הירך בעוף. בסופו של דבר, מהסוגיה עולה כי רב הכשיר עוף זה, למעט במקומות שבהם המנהג הרווח היה לאסור אותו. עם זאת, הגמרא מביאה מעשה המבהיר כי המנהג המקובל ברוב הקהילות היה אכן לאסור מקרה זה; כתוצאה מכך, נקבעה ההלכה למעשה להחמיר כפי המנהג המקובל. רב הונא מציע הגדרה לפיה בהמה נחשבת לטרפה אם אינה מסוגלת לחיות יותר משנים עשר חודשים. סתירה מועלת נגד הגדרה זו מברייתא המביאה שלוש דעות שונות לגבי מה שמגדיר את הבהמה כטרפה, כאשר אף אחת מהן אינה תואמת את שיטתו של רב הונא. קושיא זו מיושבת בהסבר כי רב הונא סובר כתנא אחר, כפי שעולה מברייתא אחרת המציינת כי יש להמתין לאורך חודשי החורף כדי לראות אם הבהמה מסוגלת להתרפא מחוליה.

המשנה מונה את כל המומים הפוסלים את העוף כטרפה, וכן את המומים המשאירים אותו בכשרותו. אם חולדה תקפה עוף במקום שבו קרום המוח עלול היה להינקב, העוף נחשב לטרפה. עם זאת, קיימות בדיקות שונות שניתן לבצע כדי לברר אם הקרום אכן ניקב, והגמרא מציעה שיטות אבחון שונות לשם כך. לעומת זאת, בעופות המים, גולגולת שנשברה יוצרת חזקה מוחלטת שקרום המוח ניקב, ומשום כך שום בדיקה לא תועיל להכשירם. אם עוף נשרף באש, הגמרא מתווה דרכים לקבוע האם איבריו הפנימיים נפגעו באופן העושה אותו טרפה. הליך אבחנתי זה מבוסס על בדיקת שינוי במראה הצבע של האיברים - מאדום לירוק, או מירוק לאדום, הכל לפי האיבר הפנימי הנבדק. בעקבות רשימת סימני הכשרות בעוף שאינם פוסלים אותו כטרפה, האמוראים מציבים סייגים והגבלות מסוימים המצמצמים את היקפם של המקרים המותרים הללו.

תמונות רבא מעלה מספר קושיות נגד שיטתו של רב נחמן לפיה המונח "עד" משמעו ולא עד בכלל. בסוף, הגמרא מסיקה כי הדבר תלוי בהקשר הספציפי כי יש להחמיר תמיד בתחומים אלו, למעט שיעור אחד מסוים בהלכות נידה שבו הקלו. בנוגע לחלק מן המקרים שנמנו ככשרים במשנה, חכמים מסייגים ומגבילים את התנאים המדויקים שבהם הבהמה מותרת. לבסוף, רבי מאיר וחכמים נחלקו בדין גלודה, כאשר עורה של הבהמה נפשט. אולם, רבי שמעון בן אלעזר מציין כי רבי מאיר חזר בו בסופו של דבר והודה לדברי חכמים.

רב ביבי בר אביי פוסק כי אף שנקב רגיל בקנה דורש שיעור כאיסר, שיעור דריסתו הוא בכל שהוא, משום שארס הטורף שורף ומכלה את הרקמה באופן מתמשך. בנוגע להיקף הבדיקה הנדרשת מחשש לארס, רב נחמן מעיד בשם רב שיש לבדוק מבסיס המוח ועד הירך ולא רק כנגד בני מעיים. בסיפור מעניין רבי יוחנן מגן על סמכותו המופלגת של רב מפני תהיותיו של ריש לקיש, ובעקבות כך משבח ריש לקיש שמועה אחרת של רב לפיה בהמה שנשמטה סימניה ואחר כך נשחטה הרי היא כשרה. נקבע כי אין להוסיף מקרים חדשים של טרפות מעבר לאלו שמנו חכמים, אף אם הפגיעות הללו גורמות למיתת הבהמה. המשנה הבאה מונה מומים מבניים המשאירים את הבהמה בכשרותה, ובכלל זה קנה שניקב פחות משיעור איסר איטלקי, קרום מוח שלא ניקב, וכבד שנשתייר ממנה כזית. רשימה זו מולידה מחלוקת יסודית בין רבי יוחנן לריש לקיש בנוגע לבלעדיותן של רשימות המשנה, המשפיעה על יחסם לדינו של רב מתנא הפוסק כי ירך שנקעה ממקומה (בוקא דאטמא) הרי היא טרפה. רבי יוחנן מכשיר את הבהמה משום שהמקרה הושמט מהרשימה הדווקאית של הטרפות, ואילו ריש לקיש פוסל אותה משום שהיא נעדרת מרשימת הכשרות הדווקאית. לבבליים הגדירו ששיעור האיסר דומה לדינר כורדינאה, והגמרא מביאה סיפור בעקבות זה עם ר' יוחנן שהגיד לשלחני שמוך הסיפור לומדים כי בעלי אומנויות העסוקים במלאכתם פטורים מן הדין מלעמוד מפני תלמידי חכמים. רב נחמן אמר שעד כאיסר זה אומר עד ולא עד בכלל. רבא מביא סידרה של קושיות נגד שיטתו, אך רב נחמן מתרצם.

הגמרא דנה באילו חומרי הגנה אחרים עשוי עוף ליפול אשר ירככו את חבטתו ביעילות וימנעו ממנו מלהיעשות טרפה. בהקשר זה, אם כנפי העוף נדבקו זו לזו או לגופו, מתעוררת מחלוקת האם העוף ייעשה טרפה בעקבות נפילתו, מכיוון שיכולתו לבלום את הנפילה נפגעה. שתי דעות מובאות בנוגע להיקפה של מחלוקת זו - ובמפורש, האם הוויכוח חל במקרה שבו רק כנף אחת נדבקה או שמא הוא מוגבל למקרה שבו נדבקו שתי הכנפיים. המשנה פוסקת שאם רוב צלעותיה של הבהמה נשברו, הרי היא טרפה. אף שישנן עשרים ושש צלעות בסך הכל, שלוש עשרה בכל צד, שתיים מהן אינן נכללות במניין ההלכתי; משום כך, הרוב מוגדר כשתים עשרה צלעות, אשר יכולות להיות מורכבות משש צלעות בכל צד או מכל שילוב אחר המגיע לסך של שתים עשרה. רב פוסק כי אפילו צלע אחת שנעקרה יחד עם החוליה שלה פוסלת את הבהמה כטרפה. רב אסי ורב כהנא שאלו לאחר מכן את רב לגבי מקרה שבו שתי צלעות המקבילות זו לזו נעקרו לחלוטין בעוד החוליה נותרה שלמה, ועל כך השיב רב שהבהמה נחשבת לנבלה מכיוון שהיא בהכרח נחתכה לשניים. מספר קושיות מועלות נגד תשובה זו לאור מימרתו הקודמת של רב עצמו, תוך תהייה מדוע בכלל שאלו על שתי צלעות אם רב כבר סבר שאפילו צלע אחת שנעקרה פוסלת כטרפה. בסופו של דבר, הגמרא מיישבת זאת על ידי פירוש מחודש של פרטי שאלתם והסבר כי הם לא היו מודעים לפסקו המחמיר המקורי של רב כאשר שאלו אותו. שלושה מתוך שבעת המקרים הנוספים של טרפות שהובאו על ידי האמוראים (שב שמעתתא) נאמרו על ידי שמואל והם הובאו כאן משום שאחד מהם נוגע ישירות לצלעות שנעקרו. הגמרא דנה בכל אחד מהם. המקרה הבא במשנה עובר לעסוק בתקיפה של חיה דורסת המטילה ארס (דריסה), היוצרת מצב של טרפה. בתחילה, מובאת מימרא של רב הקובעת כי חתול אינו מטיל ארס שיש בו כדי לעשות את הבהמה טרפה, דבר המניע את הגמרא לתהות מדוע לא ניתן היה לדייק דין זה ישירות מלשון המשנה עצמה. רב חסדא פוסק כי חתול ונמייה כן מטילים ארס המסוגל להרוג גדי קטן או טלה צעיר. ברייתא סותרת מובאת כנגד שיטה זו, והסתירה מיושבת בסופו של דבר בשני אופנים אפשריים.

ברייתא קובעת את ההלכות בנוגע למחט שנמצאה בעובי בית הכוסות, ופוסקת כי חדירה מצד אחד בלבד כשרה, בעוד שניקוב מלא של הדופן הופך את הבהמה לטרפה. נוכחות של קורט דם או גלד קובעת אם הפציעה התרחשה לפני השחיטה. ריסוק איברים הנגרם כתוצאה מנפילות נחשב לטרפה על פי המשנה. רב הונא פוסק כי בהמה שהושארה למעלה (על הגג) ונמצאה לאחר מכן למטה, אינה בחזקת סובלת מריסוק איברים – עיקרון שהגמרא מיישמת במקרה מעשה שאירע בגדי של רבינא. בהתייחס לכבשה שרגליה האחוריות נגררות, רב יימר ורבינא דנים האם הסיבה לכך היא שיגרונא (התכווצות שרירים) או שמא חוט השדרה נפסק. רב הונא, רב מנשה ורב מוסיפים ומגדירים אילו חבטות ספציפיות – כגון אילים (זכרים) המנגחים זה את זה, כבשים שנגנבו בידי גנבים, או מכות ישירות ממקל – מעוררות חשש לריסוק אברים. רב נחמן פוסק כי בית הרחם מגן על העובר מפני ריסוק איברים במהלך הלידה, ושלושה מקורות מובאים בניסיון להוכיח את פסיקתו, אך כל ההוכחות נדחות. בהמות הנופלות בבית המטבחיים אינן חשודות בריסוק איברים. הגמרא מפרטת את הסימנים הגופניים המעידים על החלמתה של בהמה שנפלה, וקובעת מתי נדרשת תקופת המתנה של מעת לעת (עשרים וארבע שעות) ומתי נדרשת בדיקה פנימית של בית החלל. שמואל מתייחס לעוף שנחבט על פני המים, ופוסק שהוא כשר אם שחה מלוא קומתו. הגמרא בוחנת משטחי חבטה שונים – כולל בגדים, רשתות, אפר מנופה ועיבודים שונים של פשתן – כדי לקבוע האם המרקם והצפיפות הספציפיים שלהם בולמים את הנפילה או שמא גורמים למצב של טרפה.

רב נחמן מזהה שני סוגי חלב (שומן) על גבי הקיבה: "בר חימצא", המסוגל לסתום נקב ביעילות, ו"חימצא", שאינו מסוגל לכך. כדי לברר איזה שומן ספציפי הוא ה"בר חימצא", הגמרא מצטטת מימרא אחרת של רב נחמן העוסקת במחלוקת הלכתית בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל. רבן שמעון בן גמליאל פוסק שאם ריר פנימי סותם נקב במעיים, הבהמה אינה טרפה. רבי יוחנן מצוטט כמי שפסק כרבן שמעון בן גמליאל בנושא זה וכן בנושא אחר שאינו קשור אליו בהלכות אבלות - לפיו אם אבל חוזר לביתו לקראת סוף השבעה (ולא ידע עד אז על מות קרובו), הוא רשאי לסיים את ימי אבלותו יחד עם שאר בני המשפחה, ובלבד שלא היה במקום רחוק בזמן הפטירה. בעקבות כך מתנהל דיון האם ההלכה נקבעה כרבן שמעון בן גמליאל באחד מן המקרים הללו או בשניהם. כדי לקבוע האם נקב נוצר לפני השחיטה או לאחריה, ניתן לבצע בדיקה מעשית על ידי יצירת נקב דומה לאחר השחיטה והשוואת תגובת הרקמות. חכמים שונים מציינים כי שיטת בדיקה זו ישימה במעיים, בריאה ובקנה; עם זאת, יש שמגבילים בדרכים מסויימות בדיקה זו. המשנה מבחינה בין הדינים של הכרס הפנימית, שבה נקב בכל גודל שהוא פוסל את הבהמה כטרפה, לבין הכרס החיצונה, שבה נדרש קרע ברובה כדי לפסול אותה. הגמרא מציגה שבעה פירושים שונים כדי להגדיר במדויק איזה חלק אנטומי נחשב לכרס הפנימית. דעתו החולקת של רבי יהודה בנוגע לכרס החיצונה מוסברת ככזו לפיה נקב בשיעור טפח או ברובה פוסל את הבהמה כטרפה.

הגמרא מבררת את ההבדל ההלכתי בין מקרה שבו נמצאה מחט בעובי הדופן של בית הכוסות לבין מקרה שבו היא נמצאה בכבד. בכבד, הכיוון אליו פונה המחט מהווה אינדיקציה למסלול אותו עברה, דבר המאפשר לחכמים לקבוע האם היא גרמה לניקוב הפוסל את הבהמה. לעומת זאת, בבית הכוסות כיוון המחט אינו מכריע, שכן תנועת המזון שבתוך הקיבה עלולה הייתה לדחוף אותה לעובי בית הכוסות. במקרים שבהם נמצא נקב, לעיתים קיים ספק האם הנקב נוצר לפני השחיטה או לאחריה. חכמים חלוקים בדעותיהם האם ניתן להניח שהנקב קרה לאחר השחיטה ובכך להכשיר את הבהמה. רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בשני נושאים: האם חלבים על גבי הקיבה מותרים או אסורים באכילה, וכיצד יש לפרש את המילים בברכת כהנים "ואני אברכם" – האם הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא יברך את הכהנים או את עם ישראל. הגמרא מגדירה אילו שומנים פנימיים בבהמה נחשבים דבוקים מספיק כדי לשמש כסתימה יעילה לנקב ובכך למנוע את פסילתה כטרפה. בהקשר זה, חכמים בוחנים האם ניתן להקל על סמך העיקרון ההלכתי לפיו "התורה חסה על ממונם של ישראל".

הגמרא דנה במקרים נוספים של טרפות, לצד כמה מעשים שהתרחשו בפועל והובאו לפני חכמים, ומפרטת כיצד הם פסקו – או, במקרים מסוימים, נמנעו מלהגיע להכרעה סופית. הנושא הראשון נוגע לריאה שנדבקה לצלעות. מכיוון שהפצע שגרם להידבקות עשוי היה להיווצר בדופן החזה ולא בריאה עצמה, ייתכן שהבהמה אינה טרפה. חכמים נחלקו האם מצב זה מותר, ומתווים שיטות בדיקה כדי לקבוע את מקור הפצע. בנוגע לציסטות על הריאה, רוב חכמים מכשירים את הבהמה, בעוד שרבי יוחנן פוסל אותה. חכמים נחלקו בנוגע למקרה שבו נמצאה מחט בתוך הריאה. דעה אחת סוברת שהמחט עברה ככל הנראה דרך הוושט אל הקיבה, וניקבה איברים פנימיים בדרכה אל הריאה, דבר ההופך את הבהמה לטרפה. הדעה החולקת מכשירה את הבהמה, מתוך הנחה שהמחט עברה במסלול ישיר יותר דרך הקנה אל הסימפונות, מבלי לגרום לניקוב הפוסל את הבהמה.

רבא קובע הלכות נוספות בנוגע למומים גופניים הפוסלים את הריאה משום טרפה. אם מופיעות ציסטות על הריאה, ציסטה בודדת אינה פוסלת את הבהמה, בעוד ששתי ציסטות נפרדות פוסלות אותה כטרפה. רבא מציע שיטה לבדיקת ציסטה שמעמדה מוטל בספק, כדי לקבוע אם מדובר במבנה יחיד שנחלק או בשתי ישויות נפרדות. בנוגע לאונות הריאה – שבאופן רגיל מונות שלוש בימין ושתיים בשמאל – רבא פוסק ששינויים מכלל זה פוסלים את הבהמה. מרימר הכשיר אונה יתירה בתנאי שהיא מיושרת עם השורה הטבעית של האונות. לעומת זאת, אם אונה יתירה נמצאת בין האונות ופונה כלפי פנים לעבר הלב, מעמדה שנוי במחלוקת, שכן רב הונא מר בר אויא מציין שמבנה זה שכיח בחיות בר, ולפיכך מכשיר אותו. רפרם פוסק שריאה הדומה לחתיכת עץ (בקעת) היא טרפה, ולהבנת דבריו יש חמישה פירושים שונים המבהירים באיזה אופן היא דומה לחתיכת עץ – בצבעה או במגעה. רבא מגדיר אילו שינויי צבע בריאה הם כשרים ואילו בעייתיים, דיון שרב כהנא ורב סמא מרחיבים עליו בנוגע לגוונים ומראות ספציפיים. רבינא מתייחס למקרה שבו אונה של הריאה אינה מתנפחת, ומסביר שיש לבצע בדיקה כדי לקבוע אם חוסר זרימת האוויר נובע ממום קטלני או שמא רק מחסימה זמנית. עולא פוסק שאם הרקמה הפנימית של הריאה התמססה, הבהמה נותרת כשרה משום שריקבון פנימי אינו נחשב בעייתי. רבא מסייג הקלה זו ומגביל אותה למקרים שבהם הסימפונות (הקנוקנות) נותרו, ורב אשי מפרט את שיטת הבדיקה המעשית כדי לוודא אם נותרו.

מהו השיעור המינימלי שצריך להישאר מן הכבד כדי שהבהמה תהיה כשרה כאשר הוא נפגע או חסר בחלקו. אף על פי שישנה דעה שכל שהוא מספיק, נקבע להלכה שנדרש שיעור של כזית, והאמוראים נחלקו האם נתח זה צריך להישאר במקום המרה, או במקום חיותו של הכבד. רב פפא קיבל את שתי הגישות ודרש כזית בשני המקומות גם יחד. בעניין נקבים בריאה, הגמרא מסבירה שהריאה מוקפת בשני קרומים, קרום חיצוני וקרום פנימי. אם ניקב רק קרום אחד, הקרום השני שנותר שלם מגן עליה והריאה כשרה. כדי לאבחן ריאה שקיים חשש שהיא מוציאה אוויר, רב יוסף מציע בדיקה אחת עם נוצה ושנייה עם מים. לבדיקה עם מים, מניחים את הריאה בתוך קערת מים פושרים ומנפחים אותה. אם המים מבעבעים, הדבר מוכיח שיש בה נקב פוסל; אם לא, הרעש מיוחס רק לאוויר הכלוא בין הקרומים והריאה כשרה. רבא קובע כללים לגבי שינויים שונים במראה ובמבנה של הריאה. קילופים חיצוניים, שינויי צבע מרובים או כתמים בגוונים שונים בדרך כלל אינם פוסלים את הבהמה. לעומת זאת, אם חלק מן הריאה יבש עד כדי כך שהוא נפרך בציפורן, הבהמה נפסלת כטריפה. הגמרא דנה בדיני סירכות (הידבקויות) בריאה. סירכא בין שתי אונות שלא כסדרן האנטומי הטבעי מהווה פסול מוחלט שאין לו בדיקה, בעוד שסירכא כסדרן נחשבת כצמיחה טבעית וכשרה.

תמונות באילו תנאים נקבים, סדקים או חסרונות בגרגרת פוסלים את הבהמה או את העוף משום טריפה? חכמים מגדירים שיעורים מדויקים לנזק מבני בקנה הנשימה. במקרה של סדק או שבר לאורך הקנה, האיבר נשאר כשר בתנאי שנשתייר מעט בראש הקנה ובסופה. חכמים דנים בגבולות האנטומיים המדויקים של כמה איברים חיוניים, שכן להגדרות אלו יש משקל הלכתי רב בתחומים שונים. הדבר כולל את הגדרת גבולות הצוואר כדי קבוע את האזור המותר בשחיטה, וזיהוי הגבולות של החזה כדי לבודד את נתח הבשר המיועד לכהן מקרבן שלמים. בנוסף, חכמים משרטטים את הגבולות המדויקים של המוח ושל הלב כדי לקבוע את האזורים הקריטיים שבהם נקב בכל שהוא פוסל מיד את הבהמה כטרפה. רב ושמואל נחלקו לגבי שיעור הנקב באבי העורקים (העורק הראשי היוצא מן הלב) הפוסל את הבהמה כטריפה. רב סובר שנקב בכל שהוא (במשהו) הוא קטלני, ואילו שמואל פוסק שהבהמה נחשבת טריפה רק אם רוב היקפו של כלי הדם ניקב או נפסק. מהם הגבולות המדויקים של חוט השדרה, ואילו פציעות ספציפיות פוסלות אותו? הגמרא קובעת את הגבול התחתון של חוט השדרה שעד אליו פגיעה גופנית משפיעה על מעמדה ההלכתי של הבהמה. הבהמה נעשית טריפה אם חוט השדרה שלה נפסק, או אם רקמת העצב הפנימית עוברת התנוונות קשה, כגון התמססות או התרככות עד כדי כך שחוט השדרה מאבד את יציבותו המבנית.

מהן הקטגוריות העיקריות של הטרפות? עולא קובע כי שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני: נקובה, פסוקה, נטולה, חסורה, קרועה, דרוסה, נפולה ושבורה. חייא בר רב מציין כי ישנם שמונה מקרים מוגדרים בקטגוריית הנקובה, מניין המוציא מכלל פסול מרה שניקבה, שנחשבת טרפה רק לדעת רבי יוסי ברבי יהודה. עם זאת, רבי יצחק בר יוסף אמר משמו של רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. הוא מביא סימוכין לשיטת רבי יוסי מהקשר המקראי בספר איוב (טז:יג), שם מתאר איוב כי מרה שלו נשפכה לארץ, ואף על פי כן הוא הוסיף לחיות. חכמים השיבו על כך שמעשהו של איוב היה מעשה נסים, ואין לומדים הלכה ממעשה נסים. שמועה נוספת של רבי יוחנן הובאה על ידי רבי יצחק בר יוסף בעניין הכבד: אם נשתייר ממנה פחות מכזית, הבהמה טרפה. מכיוון שלפי רבה בר בר חנה רבי יוחנן פוסק כסתם משנה, מתעוררת כאן סתירה, שהרי משנתנו קובעת כי הבהמה נטרפת רק אם ניטל הכבד לחלוטין ולא נשתייר ממנו כלום. הגמרא מיישבת זאת בכך שמדובר במחלוקת אמוראים לגבי שיטתו המדויקת של רבי יוחנן. שתי שמועות נוספות הובאו על ידי רבי יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן בעניין טרפות: מרה שניקבה והכבד סותם את הנקב, או קורקבן של עוף שניקב אך הכיס הפנימי שלו נותר שלם - בשני המקרים הבהמה כשרה. רבא מציין כי הוושט מורכב משני קרומים שונים - חיצוני אדום ופנימי לבן. אם ניקב רק קרום אחד והשני נותר שלם, הבהמה כשרה. מהו הדין כאשר שני הקרומים ניקבו אך הנקבים אינם מכוונים זה כנגד זה? רב אשי קובע כי באיבר סטטי כמו הקורקבן, נקבים שאינם מכוונים זה כנגד זה כשרים משום שהשכבות אינן זזות ממקומן. לעומת זאת, באיבר דינמי כמו הוושט, אשר מתרחב, מתכווץ בזמן האכילה ודיבור, הנקבים עלולים להתאחד ולהתיישר זה מול זה, ולכן נקבים שאינם מכוונים בוושט פוסלים את הבהמה כטריפה. לפי גרסה אחת, מר זוטרא מצטט את רב פפא כאומר את ההפך הגמור, ולפי גרסה אחרת הוא מסכים עם רב אשי. רבה מציין כי אין לוושט בדיקה לחשש דריסה (ספק דרוסה) מצידו החיצוני, שכן הוושט מבחוץ אדום וסימני דם לא יהיו ניכרים בו, אלא יש להפוך אותו ולבדוק אותו מבפנים. אם נמצא קוץ תקוע בתוך הוושט ויש נקב מצדו הפנימי אך לא ניכר נקב מצדו החיצוני, עולא פוסק שאין חוששים שמא הקוץ ניקב את הוושט לחלוטין והבריא, שכן דרכן של בהמות לרעות ולאכול קוצים מבלי לפסול את עצמן כטריפות. האם תורבץ הוושט (החלק העליון שמחבר בין הלסת לוושט) נחשב מבחינה הלכתית כחלק מן הוושט? רב ושמואל נחלקו במעמדו. רב סובר שתורבץ הוושט נחשב מקום שחיטה, ולפיכך כל נקב חיצוני כלשהו, ואפילו במשהו, פוסל אותו כטריפה. שמואל חולק וסובר שאין זה מקום שחיטה, ועל כן אינו נפסל אלא אם כן נפסק ברובו. מחלוקת זו הגיעה לידי מעשה בשור של בני רב עוקבא, שבו השחיטה החלה בתורבץ הוושט והסתיימה בוושט עצמו. רבא הטיל על המקרה את חומרותיהם של רב ושל שמואל כאחד, וטרף את הבהמה. רבי אבא הפך את פסק דינו של רבא, והוכיח כי השור כשר לחלוטין לפי כל אחת מן השיטות בנפרד. שכן לדעת רב מקום תחילת השחיטה היה כשר, ולדעת שמואל החתך המועט בתורבץ הוושט לא טרף את הבהמה לפני שהושלמה השחיטה. כיוון שפסילתו של רבא נבעה מפסיקה בעלת סתירה לוגית פנימית שגרמה להפסד ממון על ידי השמדת בשר כשר, חייב אותו רבי אבא לשלם דמי שור לבעליו.

דף נלווה תמונה מהם המומים והחבלות הפוסלים את הבהמה משום טריפה? המשנה מונה קטגוריות שונות, כגון נקובת הוושט, פסוקת הגרגרת, ניקוב קרום המוח, ניקוב הלב לבית חללו, שבירת השדרה ופסיקת חוט השדרה, נטילת הכבד לחלוטין, וכן נקבים או קרעים שונים בריאה, בקיבה, במרה, במעיים הדקים ובכרס. הרשימה כוללת גם טראומות חיצוניות קשות, כגון נפילה מן הגג, שבירת רוב הצלעות או דריסה על ידי טורפים מסוימים. המשנה קובעת את כלל היסוד: כל בהמה שיש בה מום או פציעה שאין כמוה חיה - הרי היא טריפה. ריש לקיש דורש את העיקרון שטרפה אינה חיה מן הפסוק "זאת החיה אשר תאכלו", המלמד שרק בהמה המסוגלת לחיות מותרת באכילה, ואילו זו שאינה חיה - אסורה. לעומת זאת, השיטה החולקת סוברת שטריפה חיה, ולומדת מאותו הפסוק שסוג מסוים של חיה שמסוגלת לחיות מותר באכילה, ואילו חיה אחרת שמסוגלת לחיות (הטריפה) אסורה. עם זאת, לאחר שהגמרא דוחה הוכחה זו מן הפסוק, היא מביאה פסוק אחר לתמיכה בדעה שטריפה חיה: "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". רשימת המשנה אינה כוללת את כל המקרים, שכן ישנם מקרים נוספים של טריפות - ארבעה הרמוזים בראשי התיבות בסג"ר, ועוד שבע שמועות אמוראיות המכונות "שב שמעתתא". אף על פי שמקרים אלו לא נזכרו במפורש במשנה, ניתן ללמוד אותם מן הכלל המופיע בסופה, לפיו כל בהמה שאינה מסוגלת לחיות נחשבת לטריפה. עם זאת, כיצד ניתן ליישב את המסורת התנאית של דבי רבי ישמעאל המגבילה את רשימת הטרפות לשמונה עשרה בלבד? לאחר ניסיון כושל, הגמרא מיישבת את המניין לפי רבי ישמעאל על ידי הגדרת כל סוגי הנקבים כקטגוריה אחת רחבה וכל סוגי האיברים הפסוקים (חתוכים) כקטגוריה אחת נפרדת, ובכך היא מתאימה את המניין המחושב עם כל הטריפות המופיעות ברשימות השונות.

שלוש קושיות מועלות ממקורות תנאיים נגד שיטת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והן מיושבות. הקושיה הראשונה היא מהברייתא לגבי קרבן חטאת שנשחט מחוץ למקדש לעבודה זרה, והגמרא מיישבת זאת בהסבר שכיוון שהקרבן מביא כפרה לבעלים, הוא נחשב מבחינה הלכתית כרכושו שלו. הקושיא השנייה היא מהמשנה לגבי שניים האוחזים בסכין ואחד מהם שוחט לשם עבודה זרה, והקושיה השלישית היא מברייתא לגבי המטמא, המדמע או המנסך רכוש של חברו. הגמרא מיישבת קושיות אלו בהסבר שלאדם המחשב יש שותפות ממונית בחפץ. הגמרא מציעה שהמחלוקת בין רב הונא לרב נחמן היא מחלוקת תנאית, ומביאה מחלוקת לגבי השאלה האם נוכרי יכול לאסור יין של יהודי על ידי ניסוכו לעבודה זרה. רב נחמן, לעומת זאת, דוחה את ההשוואה הזו, שכן יהודי שעושה מעשה כזה עושה זאת רק כדי להרגיז את חברו, ואין לו כוונה אמיתית לעבוד עבודה זרה. מספר קושיות מועלות נגד הסבר זה ממקורות תנאיים, אך הן מיושבות בהסבר שמדובר במקרים שבהם היהודי הוא משומד. המשנה קובעת שאין לשחוט בהמה ישירות לתוך ימים, נהרות או כלים, משום שהדבר נראה לאחרים כאילו הוא זובח לעבודה זרה (מראית עין). עם זאת, מותר לשחוט לתוך עוגה של מים, ורבא מבהיר שמדובר במים עכורים. כמו כן, אין לשחוט ישירות לתוך גומא באף מקום, אך מאידך המשנה מתירה לעשות זאת בתוך ביתו. אביי ורבא מיישבים כל אחד את הסתירה הזו באופן שונה, ורבא דוחה את הסברו של אביי. רבא מסביר שאדם מותר לשחוט מחוץ לגומא בחצר הפרטית שלו כך שהדם שותת ויורד אליה כדי לשמור על ניקיון החצר. בשוק, אפילו מעשה זה אסור לחלוטין כדי למנוע העתקה של מנהגי המינים, ומי שעושה כן צריך לבדוק אחריו שמא נטה למינות. ברייתא מובאת כדי לסייע להסברו של רבא. המשנה קובעת ששחיטת חולין לשם קרבן שיכול לבוא בנדר או בנדבה - כגון עולה, אשם תלוי או תודה - פוסלת את השחיטה, ואילו רבי שמעון מכשיר. חכמים חוששים שאנשים יראו זאת ויחשבו שמותר לשחוט קודשים מחוץ לבית המקדש. לעומת זאת, שחיטה לשם קרבנות שאינם יכולים לבוא בנדר או בנדבה, כמו חטאת, כשרה, מכיוון שאנשים יניחו שהשוחט רק אומר זאת מן השפה ולחוץ לשם אותו קרבן, אך אינו מתכוון באמת להקריב קודשים מחוץ למקדש.

מהו מעמדה של בהמה שנשחטה לשם תופעות טבע כמו הרים, ימים או נהרות? המשנה קובעת שהשחיטה פסולה, אך מדייקים מלשון המשנה מהמשנה שהיא אינה אסורה בהנאה. הגמרא מקשה על כך מברייתא הקובעת ששחיטה כזו הופכת את הבהמה לזבחי מתים, האסורים בהנאה. אביי מיישב זאת ומחלק בין השוחט לשם תופעת הטבע הפיזית עצמה - דבר שרק פוסל את השחיטה - לבין השוחט לשם המלאך או האל של אותה תופעה (גדא), דבר האוסר אותה בהנאה. האם אדם יכול לאסור רכוש של חברו על ידי מעשה עבודה זרה? רב הונא קובע שאם בהמת חברו רבוצה לפני עבודה זרה ואדם שוחט בה סימן אחד לשם עבודה זרה, הבהמה נאסרת. הוא מסתמך על דינו של עולא, שאף על פי שהמשתחווה לבהמת חברו לא אסרה, עשיית מעשה בגוף הבהמה אוסרת אותה. מעלים קושי נגד רב הונא מברייתא העוסקת באדם השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה, ומחויב בשלוש חטאות שונות. אם הבהמה נאסרת כבר בסימן הראשון כפי שיטת רב הונא, סיום השחיטה לא אמור לחייב משום שחוטי חוץ, שהרי הוא רק שוחט בהמה פסולה שאינה נחשבת עוד כקרבן. הגמרא מציעה שני תירוצים - העמדת המקרה בחטאת העוף במקרה שהשוחט מפרש שכוונתו לעבודה זרה תחול רק בגמר הזביחה, או בשחיטת עוף כשחצי קנה שלה כבר היה פגום ובמקרה זה השחיטה הושלמה במעשה קטן אחד. רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק חולקים על רב הונא ומדגישים שוב את הכלל הקבוע שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו על ידי עשיית מעשה בחפץ. קושיא מועלת נגד שיטה זו מתוך הברייתא המובאת לעיל לפי הפירוש שנאמר עליה.

אילו סוגי סימני חיות נצרכים כאשר עושים שחיטה לבהמה מסוכנת העומדת למות? רב, שמואל ורבא מביאים כל אחד תנועות שונות המהוות סימן לכך. באיזו נקודה של תהליך השחיטה צריך לראות את סימני החיות הללו? רב חסדא, רב נחמן בר יצחק ורבא מציעים כל אחד נקודות שונות - באמצע, בתחילה ובסוף. רב חסדא ורב נחמן מביאים סיוע לשיטתם מהמשנה שלנו, ואילו רבא מביא סיוע מהבנתו במקור תנאי אחר. האם מותר לשחוט בבהמה עבור עובד עבודה זרה? האם צריך לחשוש שהעובד אלילים מתכוון לשחיטה לשם עבודה זרה וממילא היהודי ייהנה מעבודה זרה? האם כוונת הבעלים היא שקובעת את ייעוד הבהמה או כוונת השוחט?

דף נלווה

רבי יונתן אומר בשם רבי שמי שאוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול תרומה אך מותר לגעת בה. עולא אמר דבר דומה לגבי מי שאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה. הגמרא מסבירה מדוע היה צורך בשני המאמרים ושלא ניתן היה ללמוד אחד מהשני. רב יצחק בר שמואל בר מרתא אומר שמי שאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת קודש עדיין טהור לאכול קודש, משום שרק קודש ממש שנתקדש על ידי מעשה (כמו מנחה שהונחה בכלי שרת או בהמה שנשחטה) יכול ליצור דרגת רביעי. רמי בר חמא מקשה על כך ממשנה בטהרות (ב:ב) לפיה לדעת רבי יהושע שלישי של תרומה נחשב כשני לקודש. הקושיא מיושבת על ידי הבחנה בין מאכלים שנעשו על טהרת תרומה לבין אלו שנעשו על טהרת קודש, משום שמי שזהיר בטומאת תרומה אינו זהיר מספיק לקודש. הבחנה זו מוכחת ממשנה בחגיגה (יח:). רבא, לעומת זאת, חולק על השלכת המשנה בחגיגה למקרה זה, וחולק על רב יצחק. קושיא נוספת מועלת נגד הבחנה זו ממשנה בחגיגה (כד:), שבה אדם הקדיש חלק מהיין שבחבית תרומה להיות קודש. אם השמירה של תרומה אינה תקפה לקודש, האם יין התרומה לא יטמא את יין הקודש? כדי ליישב זאת, הם מחלקים בין תרומה וקודש המחוברים יחד לבין אלו שאינם מחוברים. קושיא שנייה על רב יצחק מובאת מברייתא הקובעת בפירוש ששלישי של חולין שנעשו על טהרת קודש מעביר טומאה לקודש. כדי ליישב קושיא זו, הגמרא מסיקה שמדובר במחלוקת תנאים ומביאה ברייתא עם שתי דעות, כאשר שתי הדעות תומכות בשיטת רב יצחק. רבי שמעון קבע במשנה שהשחיטה מכשרת את הבהמה לקבל טומאה. רב אסי מסביר שכוונת רבי שמעון היא שרק השחיטה מכשרת, אבל דם הבהמה אינו מכשיר. הגמרא מקשה על כך כדי לברר האם כוונתו לומר שרק שחיטה מכשרת, ודם שחיטה אינו נחשב משקה המכשיר לקבל טומאה, או שמא כוונתו לשחיטה בנוסף לדם (שגם דם שחיטה יכול להכשיר). משנתנו מובאת כדי לחזק את פירושו של רב אסי, אך הדבר נדחה כלא מכריע. לאחר מכן מובאים שלושה מקורות תנאיים אחרים בניסיון להוכיח או להפריך את טענת רב אסי, אך כולם נקבעים כלא מכריעים.

ריש לקיש קובע שאם נשחט הקנה ולאחר מכן ניקבה הריאה לפני שחיטת הוושט, הבהמה כשרה משום שהריאה כבר נחשבת כמי שאיבדה את חיותה על ידי שחיטת הקנה. רבא מסייג שעיקרון זה נאמר רק לגבי הריאה, התלויה בקנה, אך לא לגבי בני המעיים. רבי זירא חולק על סיוג זה, והגמרא מביאה מחלוקת בשאלה האם רבי זירא חזר בו בסופו של דבר או לא. רב אחא מסיק מדברי ריש לקיש שבשר מבהמה המצויה בתהליך השחיטה אסור לבני נח. מכיוון שחיתוך שני הסימנים מנתק מבחינה מבנית את האיברים הפנימיים מחיותה של הבהמה, הדבר מגדיר אותם כאבר מן החי עבור מי שאין לו היתר שחיטה המכשיר את הבשר מיד. כתוצאה מכך, אינו יהודי האוכל איברים אלו כל עוד הבהמה מפרכסת עובר על איסור אבר מן החי. עם זאת, יש החולקים על סברא זו ותוהים כיצד ייתכן שיש דבר המותר לישראל ואסור לבני נח. מחלוקת במשנה דנה בשאלה האם עצם מעשה השחיטה מכשיר את הבהמה לקבל טומאה, או שמא ההכשר חל רק כאשר הדם יוצא ומכשיר את הבשר כמשקה. חכמים קובעים שאם לא יצא דם הבשר אינו מוכשר לקבל טומאה, וממילא מותר לאוכלה בידיים טמאות. הגמרא מדייקת מכאן שאם יצא דם אז אסור לאוכלה בידיים טמאות, ומקשה על כך: אם המשנה עוסקת בחולין, הרי ידיים טמאות הן רק פוסלות בדרגת שני לטומאה, ואין דין שלישי לטומאה בחולין. כדי ליישב זאת, הגמרא מוכיחה תחילה בארבע דרכים שונות כי המשנה אכן עוסקת בחולין. לאחר מכן, מובאים שלושה תירוצים המעמידים את המשנה במקרים ספציפיים: לפי התירוץ הראשון, המשנה מדברת על בשר שנרכש בכסף מעשר שני; לפי התירוץ השני, מדובר בגזירה דרבנן המגדירה את הטומאה שבידיים כראשון לטומאה; ולפי התירוץ השלישי, מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקודש.

למחלוקת בין רבי נתן לחכמים בשאלה האם שחיטת חולין צריכה כוונה יש השלכות במקרה של מי ששוחט בהמה נוספת תוך כדי שחיטת פרה אדומה (עוסק במלאכה אחרת). אם שחיטה אינה צריכה כוונה, הרי שחתיכת סימני הבהמה השנייה נחשבת כמעשה שחיטה גמור, וממילא הפרה האדומה נפסלת משום שנעשתה בה מלאכה אחרת בשעתה. לעומת זאת, אם שחיטה צריכה כוונה, השחיטה שנעשתה ללא מתכוון אינה נחשבת למעשה כלל, והפרה האדומה נותרת בכשרותה. המשנה עוברת לעסוק בפסולי שחיטה, ופותחת בדין שהייה, המתרחשת כאשר השוחט שוהה וממתין בין שחיטת סימן אחד למשנהו. נידונה מחלוקת תנאים לגבי שיעור הזמן הפוסל משום שהייה, האם הוא כדי מעשה שחיטה או כדי ביקור הסכין (בדיקתה). הגמרא מביאה כמה דעות אמוראים להגדרת שיעור זמן שחיטה, כאשר רב קובע כי מדובר בזמן הדרוש לשחיטת בהמה אחרת, ואילו רב ושמואל נחלקו האם שיעור השהייה הפוסל בעוף נמדד כזמן שחיטת בהמה או כזמן שחיטת עוף. דעות נוספות מרחיבות שיעור זה וכוללות בו את הזמן הנצרך לטיפול הפיזי בבהמה, כגון הזמן שלוקח להוריד אותה על גבי הקרקע או להגביהה ולהניחה. בהמשך לכך, המשנה מפרטת את הפסולים של עיקור (קריעת הסימנים במקום חיתוכם) וחלדה (החדרת הסכין מתחת לסימנים או מאחוריהם). ליקויים אלו במעשה השחיטה מעוררים מחלוקת תנאים בין רבי ישבב לרבי עקיבא בשאלה האם בהמות שנפסלו מחמת שחיטה לא ראויה, כגון שהייה, חלדה או עיקור, נידונות כטריפה ואינן מטמאות, או שמא הן נידונות כנבילה ומטמאות במשא. בסופו של דבר, הגמרא מציינת כי רבי עקיבא חזר בו מהבנתו המקורית והסכים עם רבי ישבב שדינן של בהמות אלו הוא כנבילה לכל דבר. עולה סתירה לדברי המשנה מתוך המשנה בתחילת הפרק השלישי המונה קנה שנפסק (גרגרת שנפסקה) ברשימת המומים המגדירים את הבהמה כטריפה, דבר הסותר לכאורה את קביעת משנתנו לפיה פגם כזה נחשב כנבילה. כדי ליישב סתירה זו, הגמרא מציעה ארבעה תירוצים אפשריים, כאשר שניים מהם נדחים בסופו של דבר.

הגמרא ממשיכה בדיון האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף), או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). שתי קושיות נוספות מועלות נגד הסברה האחרונה ומיושבות. ישנה מחלוקת האם השחיטה צריכה להיעשות בחיתוך אחד רציף (שחיטה מפורעת) או שהיא יכולה להיעשות בשניים או שלושה מקומות שונים לאורך הצוואר. הגמרא מעלה שתי קושיות נגד אלו המצריכים שחיטה מפורעת, והקושיות הללו מיושבות. רב יהודה מביא בשם רב פסק דין בעניין "חלדה", שהוא פסול שחיטה כאשר הסכין מוחבאת תחת הסימנים. הגמרא מנסה לבחון מה הוא מוסיף שלא נאמר כבר במשנה בחולין לב ע"א. חלקו השני של מאמרו של רב קבע שאם הסכין נמצאת תחת העור, השחיטה כשרה. אבל בבית מדרשו של רב אמרו שלא ידוע אם הוא התיר תחת העור. אמירה זו של חכמי בית מדרשו הובילה לכמה שאלות קשורות שנותרו ללא הכרעה (תיקו), כגון החבאת הסכין תחת מטלית, תחת צמר מסובך, או הסתרתה רק במיעוט הסימנים של החיתוך. משנה קובעת כי שחיטת שני ראשים כאחד או שני בני אדם האוחזים בסכין אחת ושוחטים – שניהם כשרים. מנגד, התזת הראש לחלוטין במכה אחת ישרה כלפי מטה פסולה משום דריסה. המשנה מסייגת זאת: אם האדם בפועל הוליך והביא את הסכין, אך הראש נחתך כבר בתנועה לכיוון אחד בלבד (הוליך ולא הביא), השחיטה כשרה בתנאי שהסכין הייתה ארוכה מספיק. אם שחט בהולכה והבאה, אפילו אם הלהב ממש קטן, הבשר כשר. שני מקורות מובאים כדי לתמוך בצורך בהולכה והבאה של הסכין בזמן השחיטה.

דף נלווה הגמרא ממשיכה לבחון את השיטה לפיה חצי מהסימן נחשב כרוב (מחצה כרוב). שתי קושיות מועלות מברייתות העוסקות בשהייה לאחר שחיטת חצי סימן, או בסימן שהיה פגום מראש. בסופו של דבר, הגמרא דוחה את הבנת דברי רב בעניין שחיטה ומסיקה כי לכולי עלמא חצי אינו כרוב. המחלוקת המקורית בין רב לרב כהנא היא רק בהלכות פסח, במקרה שהציבור חציו טהור וחציו טמא. הגמרא מציינת כפילות בלשון המשנה לגבי הכלל שרובו של סימן ככולו. היא מסבירה שמשפט אחד נצרך לחולין ומשפט שני לקדשים, שכן לא ניתן ללמוד דין אחד מהשני. מובאות הוכחות טקסטואליות ודיוקים שונים בלשון המשנה על ידי חמישה אמוראים, שכל אחד מהם מוכיח בדרך אחרת שהמשפט הראשון עוסק בחולין והשני בקדשים. מחלוקת יסודית מובאת בין ריש לקיש לרבי יוחנן האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף) או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). רבא ורב יוסף מצמצמים את היקף המחלוקת ומציינים שכולם מסכימים במקרים מסוימים, אך הם חולקים ביניהם באיזה מקרה בדיוק יש מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן. רבי זירא מקשה ממשנה בפרה על דעתו של רבי יוחנן שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אך רבא דוחה את קושייתו ומקשה מאותה משנה על דעתו של ריש לקיש שאינה לשחיטה אלא בסוף.

הגמרא מבררת האם החובה לשחוט עופות היא מן התורה או מדרבנן. רבי יצחק בר פנחס פוסק שזהו דין מדרבנן בלבד. הגמרא מקשה שלוש קושיות על שיטתו, אך מיישבת אותן. הקושיא האחרונה מיושבת בכך שהגמרא מציינת שמדובר במחלוקת תנאים ומביאה את שתי הדעות בעניין. אף על פי שבעוף די בשחיטת סימן אחד בלבד, הגמרא מבררת האם מדובר בכל סימן שהוא או שמא דווקא בוושט. רב נחמן ורב אדא בר אהבה חולקים בנקודה זו, והגמרא מקשה על שתי השיטות. בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שניתן לשחוט כל אחד מהסימנים. רבי יהודה מצריך לחתוך גם את הוורידים שבצוואר בשעת השחיטה. רב חסדא מסביר שדין זה נאמר דווקא בעופות, ומטרתו היא להוציא את הדם המרובה כדי שלא יבואו האנשים לאכול דם, אך אין זה חלק מעצם חובת השחיטה. הגמרא מקשה שלוש קושיות על הסבר זה, אך הן מיושבות. אם נשחט בדיוק חצי מהסימן, הגמרא דנה כיצד להחשיב זאת: האם אומרים שמאחר שרובו אינו שאינו-שחוט השחיטה כשרה, או שמא אומרים שמאחר שלא נשחט רובו השחיטה פסולה? רב ורב כהנא חולקים בזה, והגמרא פותחת בהעלאת קושיות על שיטת רב הסובר שחצי נחשב כרוב.