בבא קמא קטז עם ד"ר איילת ליבזון - ט"ז באדר א', 26 בפברואר

הדף היום מוקדש ע"י מריל והרולד ססונוביץ לע"נ אמותיהם, מלכה בת חיה אתל ומרדכי וטובי רייזל בת רחל וצבי. בית שמאי ובית הלל חלוקים בשאלה האם אפשר להחזיק בבית יין של תרומה טמאה כדי שישמש לאורך זמן ליצירת ריח טוב בבית (זילוף) או שצריך לדאוג שהוא עלול לגרום לעבירה שכן אפשר לשכוח שהיין טמא ועלול לשתות אותו (חוששים לתקלה או לא). רבי ישמעאל ברבי יוסי מציע גישת פשרה, אולם אחרים לא אהבו את ההצעה. לפי המשנה, אם מטפטף דבש מכלי ובעל הדבש מבטיח לבעל היין שאם ישפוך את היין, בעל הדבש יפצה אותו על אובדן היין, אז בעל הדבש חייב לשלם כפי שהבטיח. הגמרא מקשה שמברייתא אחרת נראה שאפשר לטעון "לא באמת התכוונתי למה שאמרתי, משטה אני בך". איך נפתר הקושי? למה המשנה מביאה לא רק מארזמקרה של דבש/יין אלא גם עם שני אנשים שלכל אחד יש חמור (האחד שווה יותר מהשני) שנסחף בנהר ואחד מבקש מהשני להציל את שלו במקום להציל את החמור של עצמו? נשאלות שתי שאלות אחרות על מקרה החמור. מה אם אחד יציל את חמור השני והבטיחו לו פיצוי על החמור של עצמו אבל אז החמור שלו יוצא מהנהר - האם הם עדיין מקבלים פיצוי כפי שהובטח? מה אם מישהו מנסה להציל את החמור אך לא מצליח להצילו? התוספתא בבבא מציעא ז:ז מובאת שבה יש כמה מקרים של חלוקת הוצאות לקבוצת אנשים שנוסעת יחד אם למשל באים שודדים או אם הם צריכים לשכור מורה דרך. מהם הקריטריונים המשמשים לקביעת שיטת החלוקה? התוספתא ממשיכה עם מקרה של אנשים על ספינה שמתחילה לטבוע – איך קובעים כמה צריך כל אדם לזרוק מהסירה כדי להציל את עצמו? אם אדם גונב שדה ואז נותן אותה לבריונים שבאים לתפוס רכוש, האם הגנב צריך להחזיר את שווי השדה לנגזל או האם הוא יכול לומר לבעלים "הרי שלך לפניך" כלומר, לך תביא אותה מהבריונים? במה זה תלוי?