בסיס האם 8- פרפקציוניזם ואמהות

תמיד ידעתי שאני פרפקציוניסטית, זה אף פעם לא היה שנוי במחלוקת אצלי. התכונה הזו שלי, כך חשבתי, שיש לי איתה יחסי אהבה-שינאה מימים ימימה, הניעה אותי להיות תלמידה טובה מאוד ועובדת טובה מאוד. היא גם הניעה אותי לרצות להצליח בכל מחיר, להפחית כמה שיותר את אי הוודאות, להיות בשליטה. ואז הפכתי להיות אמא. ורציתי להיות האמא הכי טובה שיכלתי להיות. וכידוע... הרגשתי האמא הגרועה ביותר. לא ידעתי לקרוא את הבכי של עדי שלי. לא ידעתי מה היא רוצה, משחקי הניחושים הללו התישו אותי. למרות שיש רשימה קצרה יחסית של מענים לתת לתינוקת בוכה, הרגשתי שהמענה ניתן תמיד באיחור, תמיד זו האפשרות האחרונה באלימינציה. ואז... מחשבות יתר. אני לא טובה, אני לא מספיק. בניתי לי סיפור עליי ועל כל אחת שעברה בסביבה. כולן היו טובות יותר ממני. והרגשתי לא בסדר, והרגשתי לבד. אני והפרפקציוניזם, שזקף את פרצופו המכוער ביותר בתקופה שלאחר הלידה. ובשנים האחרונות הבנתי משהו על פרפקציוניזם. הבנתי שהוא גישה, הרגל מנטלי שנמצא במרחבים מסוימים, והבנתי איך אפשר להתמודד עם ההשלכות ההרסניות שלו עבורי. הפרק הזה עוסק בדיוק במה למדתי על פרפקציוניזם, ובמיוחד מבוסס על ספר נהדר בנושא שנקרא ״אושר אפשרי״ של ד״ר טל בן-שחר.