עדיין לומדים מלאס וגאס - שיחה עם אדר' ערן טמיר

אולמות אירועים של בר מצווה שנראים כמו מקדש יווני, קניון באילת שנראה כמו ארמון מדיסני ועוד מיני בניינים שמעוררים אצלנו גיחוך, אבל הם חלק בלתי נפרד מהעיר. במידה רבה, אפשר לזקוף אותם לזכות שלושה אדריכלים: רוברט ונטורי, דניס סקוט בראון וסטיבן איזנהור. בשנת 1972, הם פרסמו את הספר "ללמוד מלאס וגאס". אחד משני המניפסטים המרכזיים של האדריכלות הפוסט מודרנית.הספר נולד מתוך סטודיו שהעבירו לסטודנטים בייל, והוא בעצם קריאה לקהילה האדריכלית להפסיק להתנשא, ולהתחיל להסתכל ברצינות על עיר החטאים כפי שהיא באמת. שש שנים קודם לכן, ונטורי כבר עצבן את הטהרנים שבמודרניזם עם "מורכבות וניגודיות בארכיטקטורה", שבו יצא נגד הפונקציונליזם הטהור ושיבח את הבנאלי, האקלקטי והסתירות, כשזכור במיוחד המשפט: Less is a bore.אבל אם הספר הראשון עסק בהיסטוריה הקאנונית, "ללמוד מלאס וגאס" עסק בהווה. ולא סתם בהווה, אלא במקום שנחשב אז למיץ של הזבל של האדריכלות בפרט והתרבות בכלל. השלושה טענו שלאס וגאס אינה כישלון אדריכלי אלא מערכת תקשורת. שהשלט הוא לא קישוט, הוא המבנה. ושהעיר הזו מדברת אל האנשים יותר טוב מאדריכלות "נכונה".הקהילה האדריכלית האליטיסטית זעמה יותר מאי פעם, הם ראו תפאורות מלאכותיות מפלסטיק, בעוד המחברים ראו שפה עירונית חיה. וכמו כל רגע מהפכני, ההשפעה הייתה עצומה. פתאום אדריכלים התחילו לתכנן מבנים צבעוניים, מצטטים היסטוריה, שבהם הסמל הוא גם הפונקציה.אבל עם שנות השמונים, הניאו ליברליזם, ואולי במיוחד בעידן טראמפ, נדמה שהספר נענש על ההצלחה שלו. האסתטיקה שהוא ניסה להבין השתלטה על המציאות והתיאוריה חזרה אל המקומות המפוקפקים מהם הגיעה, כשהעולם האקדמי התרחק ממנה מחדש. גם כאן, במרחב הישראלי והפלסטיני, לא באמת למדנו מלאס וגאס.אבל הספר הוא הרבה יותר ממניפסט בשבחי הקיטש והפסטיש. הוא ניסיון כן להאיר הרגלים חולים של פרדיגמה ישנה וברעיונותיו, הוא מדבר עם הציבור במקום מעליו עם השאלה מה קורה כשאדריכלות לוקחת ברצינות את מה שאנשים באמת אוהבים.כדי להיכנס לעומק הספר ורעיונותיו, ישבתי לשיחה עם האדריכל ערן טמיר. שותף במשרד "שושני-סומברג-טמיר", לשעבר האוצר הראשי של בית האדריכל.ית ביפו ובעל הבלוג "ערסיטקטורה".דיברנו על משמעות וסמל בעיר, על כלכלה ואדריכלות, על איך ישראל כן למדה קצת מלאס וגאס והאם עוד יש מה ללמוד ממנה ואולי בכל זאת יש עדיין מקום לאדריכלות שמרשה לעצמה להשתעשע קצת עם הומור ואירוניה.