ניכוס תרבותי

ספן שנשבה במארב גרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה מצליח לברוח בסירה ואובד באוקיינוס. לאחר ימים של שיט הוא מגיע לשממה שחורה ומזופתת שעלתה מקרקעית הים בעקבות רעידת אדמה תת ימית. כשהוא יוצא לחקור את השטח, נגלה לעיניו מונולית משונה המכוסה הירוגליפים ותחריטים אניגמטיים. ואז, מתוך המעמקים, עולה יצור עצום ונאחז במונולית. בעקבות המראה הזה הספן מאבד את שפיותו, כשהוא רדוף על ידי מחזה שאינו מצליח לתאר במילים, משום שנחשף למשהו שאולי לא היה אמור להיחשף אליו כלל.זהו אחד מסיפוריו המוקדמים של ה. פ. לאבקראפט, "דגון". הרבה לפני קת'ולהו, הרבה לפני ה-Deep Ones וכל המיתולוגיה שהפכה את לאבקראפט לאחד היוצרים המזוהים ביותר עם תרבות הפופ - מקומיקס ומשחקי מחשב ועד סרטי אימה ולהקות מטאל. אלא שלאבקראפט הוא הרבה יותר מסנדק האימה הקוסמית, ודווקא דרך "דגון" מתגלה סופר שמבקש לערער על עצם מקומו של האדם בעולם.כמו אביו הרוחני אדגר אלן פו, גם לאבקראפט השפיע עמוקות על הספרות, הקולנוע, המוזיקה, האמנות והפילוסופיה. אך בעוד שפו חקר את תהומות הנפש, לאבקראפט העניק קול למה שאינו אנושי, ובכך ניסח אימה מסוג אחר. אימה שמקורה הוא לא רק ממפלצות או מתהומות הקוסמוס. זו אימה שטמונה בה האפשרות שהמציאות עצמה גדולה מכפי שהשפה, ההיגיון והתרבות מסוגלים להכיל.במהלך השיחה עם ד"ר עודד וולקשטיין, סופר, מתרגם, עורך וחוקר ספרות, שתרגם לעברית בין היתר את "קריאתו של קת'ולהו" ואת "הצל מעל אינסמות'", הלכנו בעקבות "דגון" וגילינו לאבקראפט שכמעט ואינו מוכר מן השיח הפופולרי. דרך הסיפור הקצר והכמעט עירום הזה שוחחנו על הנשגב, על גבולות השפה, על תפקידם של הארכיון, המסמך והמיתוס, ועל האפשרות המטרידה שדווקא האמנות, היופי והתרבות, אותם כוחות שנועדו להעניק לאדם משמעות, אינם מגינים עליו מפני האימה, ולמעשה משמשים כסוכנים המוליכים אותו היישר אל תוך לועה השחור; מחשבה המהדהדת באופן מפתיע את טענתו המאוחרת של ולטר בנימין כי אין מסמך תרבות שאינו גם מסמך של ברבריות.אבל בניגוד לבנימין, לאבקראפט אינו מציע נחמה, גאולה או מוצא. דווקא משום כך, יותר ממאה שנים לאחר כתיבתו של "דגון", נדמה שסיפורו ממשיך להאיר באור מטריד את החרדות של העידן שלנו. אולי משום כך, דווקא היום, הוא נשמע אקטואלי מאי פעם.

סוריאליזם הוא מזמן לא מושג ששגור רק בפי קבוצת האמנים שהגתה אותו ב-1924, ובטח שלא שייך רק לאקדמיה. בכל מקום אנחנו שומעים "היה לי יום סוריאליסטי", "איזו חוויה סוריאליסטית", סוריאליזם פה, סוריאליזם שם. והנה עברו מאה וקצת שנים מאז פרסם מנהיג החבורה ושומר הסף שלה, אנדרה ברטון, את המניפסט הסוריאליסטי ובו הצהיר כי זוהי "האמונה בכל יכולתו של החלום, במשחקה נטול התכלית של המחשבה". נדמה שהחזון שלו התגשם, ואולי אפילו הרבה מעבר למה שציפה.אבל האם סוריאליזם הוא באמת רק שם נרדף למצבים מוזרים ומשונים? לשעונים נוזליים, סלעים מרחפים וחלומות בהקיץ? ומה לגבי העובדה שקבוצה שנראית במבט ראשון כמי שראשה בעננים, הייתה למעשה מושרשת מאוד בקרקע הפוליטית והחברתית של זמנה? קבוצה שאימצה רעיונות של מרקסיזם, אנרכיזם ושחרור חברתי מתוך אמונה כי הלא מודע והדמיון מעבר להיותם עניין אמנותי, הם גם כוח שיכול לשנות את העולם.הסוריאליזם לא היה רק זרם בציור. הוא היה תרבות שלמה שהתקיימה בספרות, בצילום, בקולנוע ובחיי היומיום. הוא ביקש ללמד אותנו לא רק לחלום, אלא גם להביט אחרת במציאות. לשוטט בעיר כשהגוף ברחוב אך הראש כאמור בעננים, למצוא משמעות במקריות, ולהאמין כי מאחורי הדברים המובנים מאליהם מסתתרים קשרים נסתרים.אבל כמו כל תנועה מהפכנית, גם הסוריאליזם נשא בתוכו סתירות עמוקות. מה היה יחס חברי הקבוצה לאמניות שנאלצו להיאבק בניסיון להפוך אותן למוזות במקום ליוצרות? כיצד אפשר ליישב את סקרנותם שגם היא לא חמקה מן המבט המערבי האקזוטי כלפי תרבויות רחוקות עם העובדה שהם היו מתנגדים חריפים לקולוניאליזם? ומה קורה כאשר הכוחות הלא רציונליים שאמורים לשחרר את האדם מתחילים להופיע גם בזירה הפוליטית?אם הסוריאליסטים האמינו שהחלום יכול לשחרר את האנושות, שנות השלושים הציבו בפניהם שאלה קשה בהרבה. מה קורה כאשר גם הפוליטיקה מתחילה לדבר בשפת המיתוס, הרגש והדמיון? עליית הפאשיזם, מלחמת האזרחים בספרד וניצחונו של פרנקו העמידו במבחן את האמונה הסוריאליסטית בכוחו המשחרר של הלא מודע. לפתע עלתה האפשרות שאותו דמיון פורץ גבולות עלול גם להוליד מפלצות.כדי להבין את כל האנדרלמוסיה הזאת, ישבתי עם האוצרת הראשית לאמנות מודרנית במוזיאון ישראל, ד"ר עדינה קמיאן, לשיחה על מאה שנים של סוריאליזם. מעבר לכל הדיבורים על חלומות, תת מודע, העיר כמרחב של תשוקה ודמיון, מרחפת גם השאלה שממשיכה לרחף גם היום:האם הסוריאליזם נכשל? או שהוא הצליח כל כך, שאנחנו כבר לא מזהים אותו סביבנו?מדיוויד לינץ', דרך הממים של הרשתות החברתיות ועד לבינה המלאכותית, ייתכן מאוד שהסוריאליזם חדל להיות תנועה אמנותית והפך לאחת הדרכים המרכזיות שבהן העולם המודרני מדמיין את עצמו, כשהחלום מזמן כבר לא מתרחש רק בלילה.

התוקף של המתנות שקיבלנו מהנאורות ומהמסורת הליברלית מתחיל לפוג. זכויות נשים, גם במאה ה-21, מוסיפות להיות נושא שנוי במחלוקת. לעיתים האיום מגיע מן הכיוונים הצפויים של שמרנות דתית המבקשת לצמצם את מקומה של האישה במרחב הציבורי, ולעיתים דווקא מתוך זרמים חדשים המבקשים לערער על מושגים שבעבורם נלחמו הדורות הקודמים של התנועה הפמיניסטית.בתוך המציאות הזאת כדאי לחזור אל אחד הטקסטים המכוננים של המודרנה: הגנה על זכויות האישה של מרי וולסטונקרפט, שראה אור בשנת 1792 והכה גלים ברעיונות שנראו לרבים מבני זמנו מהפכניים, אם לא מדע בדיוני לכל דבר.הרעיון המרכזי של וולסטונקרפט פשוט להפליא, ובכל זאת רדיקלי עד היום: אישה היא בראש ובראשונה בת אדם. לא צמח נוי, לא קישוט חברתי, לא שפחה מן ההרמון. אדם ככל האדם. מתוך עמדה זו היא תבעה חינוך לנשים, עצמאות מחשבתית, שותפות בין המינים, וזכות להשתתף במרחב האזרחי והפוליטי כסובייקט רציונלי שווה זכויות.וולסטונקרפט כתבה על זכותן של נשים להשכלה, על זוגיות בין גבר לאישה כשותפות המבוססת על אחריות ורעות ולא רק על תשוקה, על הגבול שבין אהבה לידידות, ועל חינוך ילדים הזקוקים למודלים ראויים לחיקוי ולא למערכת חברתית המטפחת תלות וחוסר עצמאות.בשביל לצלול אל הטקסט ורעיונותיו, ישבתי עם פרופ' שרון הלוי מאוניברסיטת חיפה, שעמדה בראש התכנית ללימודי נשים ומגדר, שם הייתה שותפה להקמת התואר השני בתחום, לשיחה על הספר ועל העולם שבו נכתב. יחד צללנו אל המהפכה הצרפתית, אל הנאורות ואל העימות הגדול של וולסטונקרפט עם אחד מנציגיה - ז'אן ז'אק רוסו.בין היתר, שוחחנו על האופן שבו וולסטונקרפט משתמשת בנאורות כנגד הנאורות עצמה, על היחס בין ביולוגיה למגדר, על נשים כצמחי נוי, על נישואין, חינוך ודת כמנגנוני כוח, ועל השאלה כיצד רעיונותיה מהדהדים גם בעידן של פוליטיקת זהויות, עליית ריאקציוניזם דתי ונשים המגיעות לעמדות כוח אך עדיין נשפטות דרך עדשת המגדר.יותר ממאתיים שנה לאחר פרסום הספר, ואיכשהו הוא עדיין רלוונטי. בוודאי לנוכח השערוריות המתחוללות במרחב הישראלי ובעולם ומאיימות על מקומה של האישה בחברה שוויונית, נדמה שהרבה אנשים משני מידי המפה עדיין מתקשים להפנים את הרעיון הפשוט מאוד של וולסטונקרפט: אישה אינה סמל, היא בת אדם.

הרבה פעמים מדובר על משבר במקצוע האדריכלי. מתלונות על אדריכלים ואדריכליות שמדברים על חזון מסוים שנשאר בגדר חזון בתוצאה הסופית, ועד ל"הורדה בדרגה" של הארכיטקט שנותר לעצב רק את מעטפת המבנה, בזמן שהמהנדסים ושאר היועצים הם אלו שמתעסקים במערכות הפונקציונליות של הבניין.אפשר לחשוב שתחילתו של המשבר הזה נעוצה כבר בסוף המאה ה-19, עם כניסתן של תשתיות חדשות ששינו לחלוטין את חוקי המשחק בתכנון מבנים ובהמשך גם בתכנון עירוני. מתאורת גז ומאוחר יותר תאורה חשמלית, ועד למיזוג אוויר.אל הבעיות האלו התייחס כבר בשנות החמישים והשישים היסטוריון ומבקר האדריכלות ריינר בנהם. מי שהיה לרוק סטאר של הדיסקורס האדריכלי ושמו מעט נשכח עם השנים, פרסם ב-1969 את ספרו "ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת". ספר סרקסטי ומשעשע בהומור הבריטי היבש שלו, שמפנה אצבע מאשימה כלפי אדריכלים ששאפו בעיקר לערכים חזותיים ולפלסטיות של המבנה, בזמן שהתשתיות והפן הטכנולוגי נדחו על ידם כמו "עלוקות" שמפריעות לחזון האמנותי.אחרי הגל הראשון של המודרניזם, שהציג בניינים שנראו כמו מכונות אבל לא באמת תפקדו כמכונות, בנהם מדבר על ארכיטקטורה חדשה, אינטיליגנטית יותר, שתשים דגש על המערכות הטכנולוגיות שאמורות להפוך את הבניין לחלק מסביבת מחייה המאפשרת חיים נאותים, עידנים אחרי המחשבה על הבית כמחסה בלבד.עם זאת, גם בנהם עצמו לא נותר חסין מביקורת. משבר האנרגיה של שנות השבעים הפנה אצבע מאשימה כלפי ההתלהבות שלו ממערכות מיזוג וסביבות מלאכותיות, תוך טענה כי הוא ממעיט בהשלכות הסביבתיות של התלות באנרגיה ושל פליטת החום והזיהום שמייצרות אותן מערכות. הביקורת הזו הובילה את בנהם לשוב אל הספר במהדורה מחודשת בשנות השמונים, בתקופה שבה שאלות של אנרגיה, אקולוגיה וסביבה כבר לא יכלו להידחק לשוליים.כדי להבין איך הבעיות שבנהם הצביע עליהן נותרו בעינן, ואולי אף החמירו, ישבתי עם פרופ' אדר' אור אלכסנדרוביץ', מרצה בטכניון ועורך סדרת "ארכיטקטורות" המכוננת בהוצאת הוצאת בבל, שבמסגרתה תרגם גם את הספר הזה לעברית.ספר שמרגיש רלוונטי היום יותר מאי פעם, במיוחד לנוכח האחריות שעדיין מוטלת על אדריכלים ואדריכליות בתכנון מבנים שמצטלמים היטב ומייצרים דימוי חזק, אך לעיתים בלי מחשבה מספקת על הטכנולוגיות, המערכות וחומרי הבנייה שעלולים לייצר נזק סביבתי מצטבר.

בימי כטינאייג'ר שגילה את מוזיקת המטאל, הערצתי מאוד את איירון מיידן ובמסגרת המסע הזה, נחשפתי ליצירה בת 13 דקות בשם Rime of the Ancient Mariner שהתבססה על הפואמה באותו שם של המשורר הרומנטי, סמואל טיילור קולרידג'.היותי בן דור האינטרנט הובילה אותי מסקרנות להיכנס לערך הוויקיפדי של הפואמה ולהרגיש את עוצמתה ונשגבותה דרך התחריטים משרי האימה של גוסטב דורה. בשנות ה-20 המוקדמות שלי, קראתי לראשונה את הפואמה. רגע מכונן ששלח אותי למסע מסויט ואכזר של ספן אחד שיצא להפלגה שלקחה אותו לקוטב הדרומי, ומשם אל תוך אודיסאה מפרכת שכוללת ציפור אלבטרוס, ישויות קוסמיות על טבעיות, מלאכים ושדים ויצורים ימיים חלקלקים.הפואמה הזו שכבר קצת יותר מ200 שנה מכניסה אותנו לעולם דימויים עשיר ומפחיד שהצית דמיון ברבים, רק במבט רדוד מתפרשת כהזיית אופיום של יוצרה שכתב משל נוצרי שבו צריך לאהוב את האל ואת כל בריאותיו. אבל קריאה מעמיקה בפואמה מראה שזה רק אספקט אחד של הסיפור ושהספן הוא דמות שמייצגת גם את הסכנה בטירוף שאוחז באמן שנלכד בחזיונות דמוניים פרועים שמרחיקים אותו מן החברה ומונעים ממנו לנהל חיים נורמליים.בשביל לצלול תרתי משמע אל האוקיינוס הזה, ישבתי לשיחה עם פרופ' גליה בנזימן, חברת סגל החוג לאנגלית שבאוניברסיטה העברית, ויחד עסקנו במה שאוצרת המעשייה הימית הזו: על החמקמקות של הגאולה, על הרגע שבו מתבהר לנו כי ריבוי פרשנויות מצביע על חוסר היאחזות בקרקע מוצקה, על הסכנה שבמתנה בהיות אמן גדול, המודעות האקולוגית של השיר בטרום עידן האנתרופוקן, ההכרח לספר סיפור שוב ושוב, ואיך הפואמה הזו מסוף המאה ה-18 חצתה גבולות ודורות מהבי מטאל וסרטי אימה ועד לבובספוג.אל הפרק מצורפת קריאה סוחפת של הפואמה כשבין הקוראים והקוראות: ג'רמי איירונס, טילדה סווינסטון, וילם דפו, איגי פופ, מריאן פיית'פול, בת' גיבונס (פורטיסהד) ועוד רבים ורבות טובות וטובים.

אולמות אירועים של בר מצווה שנראים כמו מקדש יווני, קניון באילת שנראה כמו ארמון מדיסני ועוד מיני בניינים שמעוררים אצלנו גיחוך, אבל הם חלק בלתי נפרד מהעיר. במידה רבה, אפשר לזקוף אותם לזכות שלושה אדריכלים: רוברט ונטורי, דניס סקוט בראון וסטיבן איזנהור. בשנת 1972, הם פרסמו את הספר "ללמוד מלאס וגאס". אחד משני המניפסטים המרכזיים של האדריכלות הפוסט מודרנית.הספר נולד מתוך סטודיו שהעבירו לסטודנטים בייל, והוא בעצם קריאה לקהילה האדריכלית להפסיק להתנשא, ולהתחיל להסתכל ברצינות על עיר החטאים כפי שהיא באמת. שש שנים קודם לכן, ונטורי כבר עצבן את הטהרנים שבמודרניזם עם "מורכבות וניגודיות בארכיטקטורה", שבו יצא נגד הפונקציונליזם הטהור ושיבח את הבנאלי, האקלקטי והסתירות, כשזכור במיוחד המשפט: Less is a bore.אבל אם הספר הראשון עסק בהיסטוריה הקאנונית, "ללמוד מלאס וגאס" עסק בהווה. ולא סתם בהווה, אלא במקום שנחשב אז למיץ של הזבל של האדריכלות בפרט והתרבות בכלל. השלושה טענו שלאס וגאס אינה כישלון אדריכלי אלא מערכת תקשורת. שהשלט הוא לא קישוט, הוא המבנה. ושהעיר הזו מדברת אל האנשים יותר טוב מאדריכלות "נכונה".הקהילה האדריכלית האליטיסטית זעמה יותר מאי פעם, הם ראו תפאורות מלאכותיות מפלסטיק, בעוד המחברים ראו שפה עירונית חיה. וכמו כל רגע מהפכני, ההשפעה הייתה עצומה. פתאום אדריכלים התחילו לתכנן מבנים צבעוניים, מצטטים היסטוריה, שבהם הסמל הוא גם הפונקציה.אבל עם שנות השמונים, הניאו ליברליזם, ואולי במיוחד בעידן טראמפ, נדמה שהספר נענש על ההצלחה שלו. האסתטיקה שהוא ניסה להבין השתלטה על המציאות והתיאוריה חזרה אל המקומות המפוקפקים מהם הגיעה, כשהעולם האקדמי התרחק ממנה מחדש. גם כאן, במרחב הישראלי והפלסטיני, לא באמת למדנו מלאס וגאס.אבל הספר הוא הרבה יותר ממניפסט בשבחי הקיטש והפסטיש. הוא ניסיון כן להאיר הרגלים חולים של פרדיגמה ישנה וברעיונותיו, הוא מדבר עם הציבור במקום מעליו עם השאלה מה קורה כשאדריכלות לוקחת ברצינות את מה שאנשים באמת אוהבים.כדי להיכנס לעומק הספר ורעיונותיו, ישבתי לשיחה עם האדריכל ערן טמיר. שותף במשרד "שושני-סומברג-טמיר", לשעבר האוצר הראשי של בית האדריכל.ית ביפו ובעל הבלוג "ערסיטקטורה".דיברנו על משמעות וסמל בעיר, על כלכלה ואדריכלות, על איך ישראל כן למדה קצת מלאס וגאס והאם עוד יש מה ללמוד ממנה ואולי בכל זאת יש עדיין מקום לאדריכלות שמרשה לעצמה להשתעשע קצת עם הומור ואירוניה.

הביאנלה בוונציה היא ה"מכה" של עולם האמנות כבר 130 שנה. כל אמן או אמנית שמגיעים לשם מבינים שקנו את עולמם, ושמם נחתם בתוך ההיסטוריה של האמנות העכשווית.מה שהתחיל בסוף המאה ה-19 כתערוכה שמטרתה להציג אמנות עדכנית ולשמור יד על הדופק, הפך מהר מאוד לזירה של שערוריות. כבר בתחילתה, ציור אחד שהוזז ממקומו בשל היותו "בלתי הולם" הוזז לצידי החלל והצליח למשוך מאות מבקרים. רגע שסימן שהביאנלה היא לא רק מקום להצגת אמנות אלא מקום שבו האופן שבו מציגים אמנות ותוכנה של יצירת האמנות, משמשים כר פורה לכותרות וסקנדלים שהם ההוכחה ההולמת לכך ש"there's no such thing as bad publicity".הרגע הזה יקבל משמעות חדשה במאה ה-20, כשב-1964 זוכה רוברט ראושנברג בפרס הגדול. זו לא הייתה רק זכייה של אמן. זו הייתה הצהרה גיאופוליטית: לראשונה ארצות הברית גברה על אירופה בשדה האמנות המודרנית. הביאנלה שכבר מזמן הפסיקה להיות רק מדד אסתטי, הפכה לזירת מלחמה קרה תרבותית. כל ביתן לאומי הוא גם שגרירות.הביאנלה כאמור, היא הרבה יותר משיח על אמנות ואסתטיקה. היא מנגנון פוליטי, תרבותי מובהק, שעבר גלגולים ומהפכות, ולעיתים, דווקא כשהוא מנסה לשקף את רוח הזמן, הוא הופך לממסד שמייצר אותה. גם הכלכלה נכנסת לקלחת: בין שוק האמנות, תיירות, מיתוג עירוני וספונסרים, הביאנלה הולכת על הקו הדק בין תערוכה למסחרה.כשהארכיטקטורה נכנסת לביאנלה ב-1980, גם התחום נכנס לשינוי מצב. הדיסציפלינה מפסיקה להכריז על עצמה דרך מניפסטים וספרים, ומתחילה לחשוב דרך תערוכות. הארכיטקט כבר לא רק מתכנן בניינים; הוא בונה טענות, נרטיבים ודימויים. הביאנלה הופכת למעבדה שבה אדריכלים מציגים לא פרויקטים אלא עמדות. במקום עיר - תערוכה. ובמקום מבנה - רעיון.והבלגן לא מסתיים כאן. מדינות שולחות אמנים לייצג אותן, אבל מה קורה כשהאמן לא יליד המקום? כשהביתן מבקר את המדינה שמימנה אותו? כשמדינות מחליפות ביניהן ביתנים? כשהאמנות הופכת ביקורתית מדי או להפך, דיפלומטית מדי?בשביל להבין את הביאנלה כזירה שהיא הרבה מעבר לאמנות, ישבתי עם האוצרת לאמנות עכשווית של מוזיאון ישראל, נירית נלסון. כלכלה, פוליטיקה, מגדר וטריטוריה וגם אסתטיקה מקיפים את השיחה וכל אלו גם משחקים בזירה בה העבודות שמוצגות כחלק ממאמץ לאומי שבו מדינות שולחות את מיטב אמניהן לייצגן, גם כשהם עצמם לא תמיד מוכנים לייצג.על הדרך, אנחנו מגלים מה קורה כשהגבולות מיטשטשים. מי באמת בעל הבית? המדינה, האוצר או האמן? ואיך האי הקטן שהיה פעם צומת דרכים הפך למרכז האמנות העולמי, ששרד מלחמות עולם ומהפכות סטודנטים ועדיין חי על ויכוחים פוליטיים?כי גם היום, הביאנלה (ובטח זו שעתידה להתקיים השנה) מתקיימת בתוך שאלה: בעידן שבו מדינות נסגרות מחדש והאמנות כבר לא בהכרח ביקורתית כמו בעבר, האם הביאנלה עדיין משקפת שאיפה גלובלית מכילה של עולם אחד ומגוון רחב, או שזה רק דימוי שהביאנלה בפרט ועולם האמנות בכלל מנסה לשמר? דימוי שמאוים עכשיו יותר מאי פעם כשמדינות העולם נוטות מקו מכיל וגלובלי אל עבר ריאקציוניזם מסוגר במסגרת האקלים הפוליטי הסוער.

במשך שני העשורים האחרונים תומאס הובס נדחק לשוליים של השיח הפוליטי. עידן הגלובליזציה, האמונה בהסדרים חוזיים, בדמוקרטיה ליברלית ובאירופה ללא גבולות העדיף לחשוב במונחים של לוק ורוסו ופחות על מדינה ריבונית חזקה שמושתתת על פחד, ציות וסמכות.אלא שהכאוס הפוליטי-חברתי-תיאולוגי של השנים האחרונות מערער את האשליה הזו. הפלישה הרוסית לאוקראינה, מתקפת חמאס על ישראל, וההתחמשות המחודשת של מדינות ברחבי העולם, חושפים עד כמה הסדרים “שקטים” יכולים להתפורר בן לילה. גם בזירה הפנימית, חופש בלתי מרוסן והיעדר סמכות ברורה מראים כיצד חברה עלולה להידרדר למה שהובס כינה “מלחמת הכל בכל”.בפרק הזה, אני צולל אל מעמקי "לווייתן" - החיבור המכונן של הובס והלחם והחמאה של לימודי מדע המדינה, כדי לשאול מה באמת הוא טען ואיך הטענות הללו משפיעות על הלך הרוח הפוליטי גם כיום. בניגוד לדימוי הרווח, הובס לא טען שהאדם רע מטבעו, ולא כתב כתב אישום פשוט נגד הדמוקרטיה. למען האמת, הוא אפילו כתב בגנות הכנסייה והתערבותה בניהול המדינה. בשביל להבין את החיבור הזה על כל מורכבותו, ישבתי לשיחה עם ד״ר אבשלום שוורץ, מרצה בכיר לתיאוריה פוליטית באוניברסיטת SMU בדאלאס טקסס, שחוקר דמיון פוליטי והאופן שבו הוא מייצר ייצוגים מנטליים של העולם.דרך הדימוי ההובסיאני של המדינה כגוף אדם מלאכותי, דיברנו על פחד כנקודת המוצא של הסדר הפוליטי, על שאלת הערעור על הריבון, על יחסי דת ומדינה, ועל האופן שבו דמגוגים בעידן המדיה והרשתות, מערערים סמכות ומפרקים סדר.הובס אולי לא חזה את הרשתות החברתיות, אבל הוא הבין היטב איך אי סדר נולד, ואיך מדינות קורסות כשאין מי שמחזיק את הלווייתן יציב.

ב-130 השנים שהמדיום הקולנועי קיים, אין סרט כמו "המזח" של כריס מרקר שיצא ב-1962. ישר תתחילו לטעון שאני אומר את זה בגלל האיכות. טוב כן, אבל הסיבה העיקרית היא גם הצורה שלו. מדובר בסרט מדע בדיוני באורך של פחות מחצי שעה, שלמעט מכמה שניות בודדות של תמונה נעה, הסרט כל כולו מורכב מתצלומי סטילס שמספרים את הסיפור יחד עם קריינות.לספר סיפור נרטיבי באמצעים שאנחנו מכירים מקולנוע דוקומנטרי הם דבר אחד, אבל כריס מרקר עושה הרבה יותר מכך. בסרט העלילתי היחיד שלו, מרקר מכסה ועוסק בתמות שיכולות להעסיק קריירות שלמות של יוצרים ואנשי רוח.כדי לצלול אל עומקו של הסרט ולהתחיל להבין את רבדיו, ישבתי לשיחה עם ד"ר אורלי שבי שמרצה באוניברסיטת תל אביב ובבצלאל ומתעסקת בדימויים ובהווייתם. במהלך השיחה, עסקנו בקונספט הזמן, הזיכרון שמקבל משמעויות רבות בין אם קולקטיבי ובין אם אישי, על הניסיון לעשות אמנות אחרי הירושימה ואושוויץ, וכמובן הרלוונטיות שחזרה לככב בסרט בעצם היותו עוסק בסכנה הממשית של מלחמת עולם שלישית וכן גם האטום.שנתיים אחרי שהתרבות הפופולרית חזרה לדבר על הגרעין עם שבירת הקופות של נולאן עם "אופנהיימר" ובוודאי אנחנו שחווינו את מירוץ הגרעין על בשרנו הקיץ הזה, זה מתבקש לחזור לכריס מרקר שדרך דימויים מספר על יכולת הרסנית האצורה ברציונל שאחרי זה מנסה לעצור את מה שיצר וכן גם על איך למרות הכול, באדם אצורה היכולת להתנגד להרס הזה ולפעול למען הצלתו.

נדמה כי מאז כניסת העשור השלישי של המאה ה-21, נכנסנו לכאוס חברתי-פוליטי-תרבותי-ביולוגי סוער ולא צפוי. האתגר הראשון שהעולם יזכור כנראה עם כניסת העשור הזה, הוא עניין מגפת הקורונה. כולנו זוכרים את הסגרים, המסכות, הבהלה והויכוח סביב החיסונים, אך כמובן שמלבד הקטסטרופה הבריאותית, ישנו גם הרגע שבו אנחנו בעת משבר עולמי פנינו לתחום התרבות לרפלקציה עצמית בדמות יצירה קאנונית. והיצירה הזו הייתה הדקאמרון לג'ובאני בוקאצ'ו.בנסיבות הלא משמחות שהיו ועודן יש, הדקאמרון הפך רלוונטי יותר מאי פעם. גם אחרי הקורונה. הספר בן 100 הסיפורים שיצא לו אי שם בנקודת התפר בין ימי הביניים לרנסאנס, מעולם לא היה דוגמה טובה יותר לחיינו שלנו. זו אמנם יצירה בת 600 שנים, אבל ההתרחשויות בה והנושאים העולים ממנה מעולם לא היו קרובים אלינו יותר במה שאפשר לכנות כאב טיפוס לרומן המודרני כפי שאנחנו מכירים.אך כאמור, הוא גם מודרני כי הוא יכול להוות בסיס לאלפי סדרות וסרטים המתרחשים בימינו אנו. מוסר, חמלה, אהבה, בגידה, ארוטיקה, בוז לממסד דתי, הכול שם ומוכר לנו היטב. הסיפורים שמסופרים בעת שהמגפה השחורה מוחקת שליש ויש שיגידו אף חצי מאוכלוסיית אירופה, לא מהווים בכלל אסקפיזם מתלאות ההווה, אלא משמשים מראה בהיות הסיפורים האלו מעין לקסיקון להתנהגות אנושית.בניגוד להרבה מאוד מהיצירות בקאנון הספרותי, הדאקמרון הוא ייחודי. הוא לא מתיימר לעסוק ברומו של עולם, אך הוא אינו פשטני. הסיפורים המיניים שבו לא מובנים מאליהם גם כיום, אך אף פעם לא פורנוגרפיים. הסיפורים שבו יכולים להיות טרגיים אבל גם כאלה שקורעים מצחוק עד כדי צחוק בקול. זה ספר מעמיק, לא בעל מסרים חד משמעיים, אבל ספר לא רגוע בעליל ויש שיגידו "מלעוני" אבל לא ספר "עמך".כדי להבין ולהתמסר לקסם של הדקאמרון, ישבתי לשיחה עם פרופ' גור זק. ראש המכון לספרויות ומרצה בחוגים לספרות כללית והשוואתית וללימודים רומאניים באוניברסיטה העברית בירושלים. והוא מספק תובנות רבות לכוונותיו ויצירתו של בוקאצ'ו שהשפיעה על דמויות היסטוריות משמעותיות ואף שנויות במחלוקת (צ'ה גווארה וזאב ז'בוטינסקי למשל).בין היתר נעסוק במוסר שבסיפורים הללו וכיצד הוא נבחן דרך פעולות אנושיות שונות כמו חמלה ונקמה, בהתפוררות מבנה חברתי מוכר כשסכנת המוות מרחפת, על אהבה בין אם בצורה הפיזית שלה או בצורה הרוחנית והנעלה שלה, הקשר הרוחני הבלתי ניתן לפרימה של בוקאצ'ו והדקאמרון לבין דנטה והקומדיה שלו וכמובן, הרלוונטיות שהסיפורים הללו אוצרים בתוכם.

שנת 1967 תיזכר למדינות ותרבויות שונות כשנה משמעותית ומשנת משחק. ארה"ב ואנגליה התמסרו לקיץ האהבה, מדינת ישראל מנצחת במלחמה בת 6 ימים 3 חזיתות בצפון ובדרום ולצרפת, 1967 היא בעיקר השנה שלפני 1968.לפני שדני האדום ושות' שבתו ויצאו לרחובות פריז כמחאה נגד המשטר של דה גול, התהליכים הפוליטיים והחברתיים החלו לרתוח ולבעבע שנה לפני כן והשפיעו על החוגים האינטלקטואליים בפריז. זה לא פסח גם על הקולנוע הצרפתי ובוודאי שלא על אחד מילדי הפוסטר שלו.ז'אן לוק גודאר היה הילד הרע של הקולנוע הצרפתי אם לא בכלל. עד 1967, הוא הוציא 12 סרטים ב-6 שנים כל אחד מהם ניסיוני ונועז, אבל תקשורתי עם איזשהו מבנה עלילתי. ב-1967, מוציא גודאר שלושה סרטים, כל אחד מהם שונה בדרכו, למרות שהם כולם יוצרים מקשה אחת - "2 או 3 דברים שאני יודע אודותיה", "הסינית" ו"סופשבוע".אלו שלושה סרטים שמסמנים רגע לפני שגודאר עוזב לחלוטין את הקולנוע כאמנות בידורית ומתמסר לתהום של וידאו ארט ניסיוניים פוליטיים, כשאותה טרילוגייה מבשרת על העתיד לבוא. בפרק הזה אני משוחח עם ד"ר שאול סתר, ראש התוכנית לתואר השני למדיניות ותיאוריה של האומנויות בבצלאל ועורך כתב העת של מכון ון ליר "תיאוריה וביקורת" על שלושת הסרטים הללו, הרקע התרבותי-חברתי-פוליטי ששימש לקרקע הפורייה בה נוצרו ומה בסרטים הללו האנטי בורגניים, אנטי אמריקאיים ופרו מרקסיסטיים-מאואיסטיים משמש כרפלקציה רלוונטית למלחמת התרבות הקיצונית שהעולם המערבי נקלע אליה כיום?

ישנן הרבה תנועות תרבותיות המבוססות בערים שהפכו את האחרונות למוקדים אייקונים לעלייה לרגל. פירנצה במאה ה-15, צפת במאה ה-16, וינה במאה ה-19, בפרק הראשון אי פעם של "ניכוס תרבותי" אני משוחח עם מני ארנון (כותב בלוג "אוזן קשבת" בעיתון "הארץ" ואיש רדיו "הקצה") על סצנה אחת שבעינינו לא נופלת מאלה שהוזכרו.מנצ'סטר במחצית השנייה של המאה ה-20 הפכה למוקד תרבותי קריטי בכל הקשור למוזיקה אלטרנטיבית מחתרתית והצליחה לברוא עצמה מחדש אחרי שנים רבות שהעיר הייתה שם נרדף למרחב אורבני תעשייתי, אפרורי וקודר. במהלך הפרק נשוחח על תהליכים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים שהובילו למפץ הגדול שקרה במנצ'סטר בכל הנוגע למוזיקה ותרבות חזותית. מההתחלה בסוף הסבנטיז עם הקמת חברת התקליטים העצמאית פקטורי אל הרגע שבו המאדצ'סטר הופך למונח השגור ועד הסוף ומעבר לו.בין הקופצים לבקר טוני וילסון, ג'וי דיוויז'ן שהופכים לניו אורדר, הסמית'ס, באזקוקס, הפול, האפי מאנדייז, ESG, סטון רוזס, פיטר סאביל, בן קלי ועוד רבים משלל תחומים.