המתים חיים בתוכנו

פרק מיוחד ליום הזיכרון העוסק בשכול ואובדן ומפגיש אותנו עם סר"ן נמרוד כוכבי ז"ל באמצעות זיכרונותיה של טובה סלס כוכבי אחותו שהיתה ילדה בת 13 בנפילתו במלחמת יום הכפורים הפרק, בנוסף לשיקוף דמותו של נמרוד מאפשר לנו הצצה למערכת הזיכרונות שאנו מנהלים עם המתים בהעדרם לאפשר למתים לחיות בזיכרונות שלנו היא הדרך הבריאה והמאוזנת להתגבר על הפצע הרגשי העמוק שנצרב עם האובדן לאחר הראיון עלו בטובה חששות שמא היא חשופה מדי ולאחר שיח החליטה לבחור באומץ לספר את סיפור המשפחה כולה שחוותה טלטלה עזה עם נפילתו מצרפת כאן חלקים נבחרים ממכתב שכתבה טובה לנמרוד הבוקר מכתב המשלב בין געגוע להחמצה, בין חיים למוות, בין בחירה בחיים מול כאב בלתי פוסק בין געגוע להשלמה מוזמנים לקרוא אח שלי אהוב ויקר, חלפו כמעט 50 שנה מאז שהלכת, אבל בעצם לא הלכת מעולם... אתה איתי, בתוכי, בנשמתי, חלק בלתי נפרד מחיי וככזה תישאר היית לי הרבה יותר מאח, היית עבורי משענת של כוח וגאווה, ליכדת סביבך את כל המשפחה והיית לה זרקור של אור, בטחון ואהבה. היית העוגן של המשפחה ושל אמא במיוחד והיה לך חיבור מיוחד עם סבתא כשנשמעה האזעקה בשעה 2 ביום הכיפורים אחז בי רעד נוראי ורצתי עם אבא וברוך למחסן שמתחת לבית לחפש הגנה. אמא סירבה להצטרף אלינו ידענו כולנו היכן אתה נמצא ומה יכולה להיות המשמעות לכך. דיברת בבית תוך פתיחת מפות (ששמורות אצלי עד היום), במיוחד עם אבא, על האפשרות של יום קרב/מתקפה סורית ומה יהיו נתיבי התקיפה המשוערים. לא שמענו ממך ולא קיבלנו שום ידיעה לגביך ימים ארוכים עד שרותי הצליחה לאתר אותך בבית חולים רמב"ם באמצעות אמא שלה שהייתה אחות ראשית בבית חולים רוטשילד. אבא ואמא ירדו לבית החולים לראות אותך וחזרו הביתה קודרים ונפולים ורק אמרו "הלך לנו הילד"... מספר ימים לאחר מכן נפטרת מפצעיך אמא ואבא לא יכלו לשאת את הכאב וכל אחד מהם הגיע בהמשך לאשפוז פסיכיאטרי. נשארנו אני וברוך בבית כשסבתא מגיעה מן הקיבוץ כדי לדאוג ולטפל בנו. זכיתי לאח מופלא, יפה עד כדי כאב, מוכשר בצורה קיצונית ובעל ידע רב בתחומים רבים ועד היום אני נפעמת מאיך אפשר היה לצבור כל כך הרבה ידע בתקופת חיים קצרה כל כך. התעניינת במיוחד בתחומים המדעיים – פיזיקה, כימיה, אלקטרוניקה, תעופה, צילום, מוזיקה ועוד אבל היית גם בקיא מאוד בידיעת הארץ והרבת לטייל בה חמוש במשקפת ובמצלמה זוכרת איך היית מפרק את המכשירים האלקטרוניים בבית ומנסה להרכיבם בחזרה, לא תמיד בהצלחה הייתה לך בחדר גם מעבדת צילום בה היית מפתח ומדפיס את התמונות הרבות שצילמת במצלמת ה-canon שרכשת עם עדשות שונות לצילומי תקריב, נוף ועוד. אהבתי מאוד להיות שם אתך בחדר החושך בזמן שפיתחת את הסרטים ותלית אותם לייבוש אחרי שעברו בתמיסות השונות ואחר כך כך כשעמלת על הדפסתן היית מנוי על בטאון חיל האוויר והיה לך אוסף של ספרי מטוסים, קטנים כאלה, שכל אחד מהם הוקדש למטוס אחר וכל מטוס שטס בשמיים היית מסוגל לזהות ואפילו רק על פי הרעש או השובל שהשאיר בשמיים. בנית דגמים רבים של מטוסים וטיסנים ממונעים שאכלסו את מדפי כוננית הספרים שבחדרך הייתה חנות ברחוב החלוץ בהדר שבה היית רוכש אותם, כל פעם של דגם אחר. התלוותי אליך בשמחה רבה לא אחת לקניות שלהם וגם להטסות שלעיתים הסתיימו בהתפרקות כאשר נתקלו במכשול או בזמן הנחיתה על הקרקע חלמת להיות טייס ואכן התגייסת לקורס טייס ממנו בהמשך נשרת. לקחת את זה מאוד קשה ובימים שהיית בבית לאחר מכן היית שפוף ומצוברח מאוד היית שחיין מצוין והרבית לקפוץ קפיצת ראש מהמקפצה של המים העמוקים בבריכה שבקיבוץ יגור בכל פעם שהיינו נוסעים לבקר את סבתא. שם גם לימדת אותי לשחות והיית מרכיב אותי על גבך ושוחה איתי ביחד לאורכה הרבית להאזין למוזיקה מתקליטים על גבי הפטיפון שהיה בבית. במיוחד אהבת את החיפושיות אותם זכיתי להכיר דרכך. ערכת לי את מסיבת בת המצווה, היית מגיע לאסוף אותי מאירועים כיתתיים כדי שלא אלך לבד בחושך. היית מצחיק אותי עם משחק המספרים שהיה רק שלנו. אני יכולה להמשיך ולהעלות עוד ועוד זיכרונות של רגעים להתרפק עליהם, אבל האמת שחיי ספגו באותו יום מכה כל כך כואבת שאותותיה נשארו בי עד היום שהשפיעה על כל היבט בחיי. הרגשתי אבודה בלעדיך, חסרת גב, ללא שייכות מגינה, מאבדת אמון במדינה ובעולם ובוכה בוכה נורא כל פעם ששואלים אותי כמה אחים יש לי. שנים שלא יכולתי לדבר עליך כי הדמעות היו מתפרצות וחונקות את גרוני. חלמתי עליך שוב ושוב, פגשתי אותך חי בחלומותיי, מבקשת שתחזור, מלינה למה לא סיפרת את האמת ומתעוררת לכאב בלתי נסבל אוהבת אותך עד בלי די , אחותך טובה. מאחלת האזנה עוצמתית לפרק החשוב הזה שלכם, ורד www.veredgcoach.com