הרמבם היומי - הלכות ייבום וחליצה פרק ד סעיף א עד יח

בס"ד הלכות ייבום וחליצה פרק ד https://mechon-mamre.org/i/4304.htm א  כיצד מצות חליצה:  היבמה הולכת אחר יבמה למקום שהוא שם, ובאה לדיינין, והן קוראין לו, ונותנין לו עצה ההוגנת לו ולה.  אם עצה טובה לייבם, יועצין אותו לייבם; ואם עצה טובה לחלוץ--כגון שהייתה היא ילדה והוא זקן, או היא זקנה והוא ילד--יועצין אותו לחלוץ. ב  וצריכין הדיינין לקבוע מקום שיישבו בו, ואחר כך תחלוץ שם בפניהם, שנאמר "ועלתה יבמתו השערה . . ." (דברים כה,ז).  לא נועדו ולא קבעו מקום, אלא נקראו נקרה ונקראת היא והוא לפניהן, וחלצו--חליצתה כשרה. ג  ומלמדין אותה ואת היבם לקרות, עד שיהיו רגילין; ותהיה יכולה לקרות "לא אבה" (דברים כה,ז) בנשימה אחת, ואחר כך תאמר "יבמי" (שם)--כדי שלא יהיה משמע דבריה, אבה יבמי.  [ד] ומאחר שתהיה רגילה לקרות, אף על פי שלא קראת בנשימה אחת, אין מקפידין על זה; אבל אם אינה יכולה, מרגילין אותה עד שתדע. ד  [ה] והחליצה ביום, ולא בלילה, ובפני שלושה שיודעין להקרות כשורה.  ואם היה אחד מן השלושה גר--פסול, ואפילו היה אביו גר ואימו ישראלית:  עד שיהיה אביו ואימו מישראל.  ומצותה בחמישה, כדי לפרסם הדבר; ואותן השניים, אפילו היו עמי הארץ. ה  [ו] כיצד חולצין:  מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב, ואינו תפור בפשתן; ולובשו בימין, וקושר רצועותיו על רגלו; ועומד הוא והיא בבית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקודש "מיאן יבמי . . ." (דברים כה,ז), ואחר כך מקרין ליבם "לא חפצתי לקחתה" (דברים כה,ח); ונועץ רגלו בארץ, והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין, ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו, וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ; ומשיישמט רוב העקב, הותרה היבמה לזר. ו  [ז] ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו, רוק הנראה לדיינין--שמצות חליצה שיהיו שניהן עומדין בשעת קריאה, ובשעת רקיקה; וצריכין הדיינין לראות הרוק יוצא מפיה.  ואחר כך מקרין לה "ככה ייעשה לאיש . . . ונקרא שמו, בישראל . . ." (דברים כה,ט-י).  [ח] הכול בלשון הקודש, שנאמר "ככה" בלשון הזה; וכל היושבין שם עונין אחריה "חלוץ הנעל" "חלוץ הנעל" (דברים כה,י), שלושה פעמים. ז  וצריך שתתכוון היבמה שתחלוץ לו, ויתכוון הוא שיחלוץ לה; ויעשו מעשים אלו, לשמן.  והסומה אינו חולץ, שנאמר "וירקה בפניו" (דברים כה,ט); ואין זה רואה הרוק. ח  [ט] נמצא סדר חליצה כך הוא:  קוראה היא תחילה "מיאן יבמי . . ." (דברים כה,ז); ואחר כך קורא הוא "לא חפצתי . . ." (דברים כה,ח); ואחר כך תחלוץ, ואחר כך תרוק; ואחר כך תקרא "ככה ייעשה לאיש . . . ונקרא שמו . . ." (דברים כה,ט-י).  [י] ואין הסדר מעכב, אלא אם לא קראה בתחילה, לא היא ולא הוא, או שרקקה ואחר כך חלצה, או שקראה ואחר כך רקקה--חליצתה כשרה.  [יא] ולמה לא תחזור ותרוק על הסדר, שמא יאמרו, רקיקה לבדה אינה כלום, ואינה פוסלת מן האחין. ט  [יב] חלצה בלבד, ולא קראה ולא רקקה--חליצתה כשרה; ואין צריך לומר, שחלצה וקראה ולא רקקה, או שחלצה ורקקה ולא קראה--שחליצתה כשרה.  [יג] במה דברים אמורים, בשהיו יכולין לדבר, שהרי הן ראויין לקרות.  אבל אילמת או אילם, אינן חולצין; ואם חלצו, חליצתן פסולה:  ואינן כחירש או חירשת שחלצו, שלא עשו כלום--לפי שהחירש והחירשת, אינן בני דעת. י  [יד] רקקה בלבד, או שרקקה וקראה ולא חלצה--הרי זו כחליצה פסולה.  קראה היא והוא, ולא חלצה ולא רקקה--לא עשה כלום:  שנאמר "ככה ייעשה לאיש" (דברים כה,ט)--המעשה שהוא החליצה והרקיקה, הוא שמועיל; אבל הקריאה אינה מעכבת, ואינה מועלת. יא  [טו] חלצה ורקקה וקראת, והן יושבין או מוטין על צידיהן, או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה, או שחלצה בפני שלושה עמי הארץ שאינן יודעין להקרות, וכן הסומה שחלצה--חליצתה כשרה. יב  [טז] חלצה בלילה, או שחלצה בפני שניים, או בפני שלושה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה, או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא, או שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא, או שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא, וכן קטנה שחלצה לגדול--חליצתה פסולה. יג  וכן אם חלצה בפני יחיד, ואפילו בינו לבינה, ובלילה--הרי זו חליצה פסולה; אבל חירש שוטה וקטן שחלצו, וכן החולץ למי שהיא פטורה מן החליצה ומן הייבום--אינה חליצה. יד  [יז] יבם שרגלו הימנית חתוכה, אינו חולץ בשמאל; ואם חלצה מעל שמאלו, חליצתה פסולה.  הייתה רגלו עקומה לאחור, או הפוכה על צידה, או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו--הרי זה אינו חולץ, שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול; ואם חלצה למי שרגלו כך, חליצתה פסולה.  [יח] ויבמה שידיה חתוכות--חולצת לכתחילה ואפילו בשיניה, שלא נאמר וחלצה בידה.