חולין קכו - כ"א באלול, 3 בספטמבר

הגמרא ממשיכה לנתח את נסיונו של רבא להוכיח ש"מגע" יכול לכלול טומאת אוהל על פי פסיקתו של רבי יוסי בנוגע לכרעי המיטה ורשת החלון. אביי דוחה הוכחה זו ומסביר שמדובר בשיעור של פחות מטפח, ולאור קושייה על הסברו, אביי נדחק לפרש שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת. הוא מוכיח את דבריו לגבי טומאה טמונה ממשנה שמתייחסת למקרה של מגדל ודברי ר' יוסי על משנה זו. מקשים על דברי אביי כי ר' יוסי במקרה אחר (בכלב שאכל בשר מת ונמצא על האסקופה) סובר כנראה שטומאה טמונה בוקעת ועולה. רבא מתרץ שרבי יוסי אינו מסתמך על בקיעת טומאה טמונה, אלא דבריו (במחלוקתו עם ר' מאיר לגבי הכלב) מבוססים על עניינים אחרים -  אם בחלל הטומאה יש שיעור של טפח ושהאסקופה לא נחשבת כחלק מהבית. הגמרא חוזרת להבין מי הוא בעל מחלוקתו של ר' יוסי, הסובר שטמאת אוהל לא כלול במילה "מגע." מזהים את רבי שמעון החולק על ר' יוסי בתוספתא כשאומר שיש שלושה פריטים שטמאים בטומאת המת והם בעלי שני מצבי טומאה בלבד מתוך השלושה המקובלים (מגע, משא, אוהל): מלא תרבד רקב מטמא במשא ובאוהל אך לא במגע; עצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא אך לא באוהל; וגולל ודופק מטמאים במגע ובאוהל אך לא במשא. דבריו בטומאת רקב מראים שהוא לא מחשיב אוהל כמגע. בהמשך לעצם הקולית של נבלה, הברייתא מביאה מקור בפסוקים לדין שקולית סתומה לא מטמאת ונקובה כן. רב אושעיא מסתפק האם קולית סתומה שאדם מתכוון לנקבה נחשבת "מחוסר מעשה" משום שנדרש בה ניקוב, או שמא היא כבר נחשבת כנקובה ויכולה להעביר טומאה. הוא מסיק כי כוונתו של אדם לנקבה הופכת את העצם מוכנה לקבל טומאה. המשנה קובעת שביצת השרץ המרוקמת טהורה אלא אם כן ניקבה. בשר עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנגע בבשר טמא - ולפי רבי יהודה, הנגע באדמה כנגד הבשר גם כן טמא. בניתוח המשנה, הגמרא מציינת שהברייתא לומדת שביצת שרץ דורשת ריקום עוברי וניקוב כחוט השערה כדי לטמא. רבי יהושע בן לוי מבהיר שהעכבר המחצה אדמה מטמא רק אם הבשר גדל על פני כולו. ברייתא דנה בשאלה האם לעכבר הים יש דיני טומאה כמו העכבר.