חולין קלז - ג' בתשרי, 14 בספטמבר

דף נלווה חיוב ראשית הגז נוהג בכבשים בלבד. אף על פי שהגמרא מציעה בתחילה גזרה שווה המשווה בין המילה "גז" (בדברים יח:ה) לבין המופיע באיוב (לא:כ "ומגז כבשי יתחמם"), בסופו של דבר היא לומדת את הדין מהפסוק "לעמוד לשרת", וקובעת כי החומר חייב להיות ראוי לשירות הכהונה, שזה מוציא נוצה של עזים וכבשים שצמרן קשה. שטיפת כבשים, הגורמת להסרת חלק מהצמר, נתונה במחלוקת תנאים: רבי יוסי פוטר שטיפה ממצוות ראשית הגז כיוון שאינה דרך הגזיזה המקובלת, ואילו חכמים מחייבים כיוון שהיא מסירה את הצמר. התנאים חולקים לגבי מספר הצאן המינימלי החייב: בית שמאי מחייבים בשני כבשים על פי הפסוק "שתי צאן". בית הלל מחייבים בחמשה מ"חמש צאן עשויות". הגמרא מסבירה למה הוא הסתמך על פסוק זה ולא על הפסוק שציטט בית שמאי. רבי ישמעאל ברבי יוסי מחייב בארבעה בהסתמך על דיני גנבת צאן שבהם התשלום הוא ארבע צאן. רבי מעדיף את עמדתו של רבי ישמעאל ברבי יוסי, ורבי יוחנן מסביר כי ישנה מסורת מקובלת מחגי, זכריה ומלאכי לפסוק כמותו. בנוגע לשיעור הצמר, חכמים חולקים על רבי דוסא בן הרכינס וקובעים כי כל גזיזה (כל שהוא) מחמשה כבשים מחייבת, כאשר האמוראים מציגים שיעורי מינימום שונים לפי שיטתם, ורק עמדה אחת מתוך השלוש מקבלת את דבריהם כפשוטם שאין לזה שיעור מינימלי. רב דורש מנה ופרס (37.5 סלעים), שמואל דורש שישים סלעים תוך קביעת שיעור של 1:60 לכהן, ורבי יוחנן דורש שש סלעים שחמש מתוכן ניתנות לכהן. הגמרא מנסה ליישב עמדות אלו עם קביעת המשנה הנדרשת ליתן משקל חמש סלעים לכהן. רב ושמואל משווים חיוב מדרבנן זה של 1:60 בראשית הגז לשיעורים המקובלים בתרומה ובפאה. והגמרא עורכת דיון בהבנת שיעורים אלו לתרומה ולפאה לאור מקורות אחרים שמתייחסים לשיעורים אחרים. כשאיסי בר היני עולה לארץ ישראל, ר' יוחנן מביע עליו ביקורת גם מהטעויות שהוא עושה בגירסת המשנה (רחלים במקום רחלות) וגם בחוסר כבוד שהוא מראה כלפי רב. ר' יוחנן גם מביע עמדתו לגבי הבנת שיטת חכמים במשנתינו באומרם "כל שהוא" ודבריו סותרים את דבריו שנאמרו מקודם בסוגיה. כשרב דימי בא מארץ ישראל ומוסר דברי ר' יוחנן, אביי מבין מתוך דבריו איך לפתור את הסתירה.