חולין סא - ט"ו בתמוז, 30 ביוני

המשנה קובעת כי ארבעת סימני הכשרות של העוף אינם מפורשים בתורה, אלא נקבעו על ידי חכמים. הגמרא מקשה על קביעה זו מברייתא המציינת כי סימני העופות הטהורים נלמדים למעשה מתוך השוואת המאפיינים האנטומיים של כל עוף — ובמיוחד מתוך השוואה בין הנשר (העוף הטמא המובהק) לבין התור (הידוע כעוף כשר מתוקף השימוש בו להקרבה). אביי מיישב קושיא זו ומסביר כי ניתוח ההבדלים הפיזיים בין התור לנשר המובא בברייתא, הוא-הוא המתודולוגיה שבאמצעותה גיבשו חכמים את הסימנים הללו הלכה למעשה. רבי חייא מביא ברייתא לפיה עוף שיש לו אפילו סימן טהרה אחד בלבד הרי הוא כשר, שכן רק עוף הדומה לנשר — החסר את כל ארבעת הסימנים — נחשב לטמא מעיקרו, מלבד אותם עופות המנויים במפורש בתורה. הגמרא מקשה שניתן לטעון את ההפך הגמור: ללמוד מן התור שרק עוף בעל כל ארבעת סימני הטהרה ייחשב כשר. כיוון ששאר העופות הטמאים המנויים בתורה מחזיקים בסימן אחד, שניים או שלושה, הקושיא מיושבת בהסבר שאילו היה צורך בכל ארבעת הסימנים כדי להכשיר, לא היה לתורה כל צורך למנות את שאר כ"ג העופות הטמאים, שהרי היה זה מובן מאליו שהם טמאים. לאחר מכן הגמרא מעלה שורה של קושיות: מדוע לא נלמד את הכללים מן העופות הטמאים המנויים שיש להם שלושה סימנים, שניים או אחד? בכל פעם הגמרא משיבה בלוגיקה של יתור המקרא: אילו אותו מקרה היה משמש כבניין אב, לא היה צורך להביא בתורה מקרים אחרים של עופות בעלי פחות סימני כשרות. ההנחה של הקושיא האחרונה היא שפרס ועזנייה (עופות בעלי סימן כשרות אחד) יכלו לשמש כבניין אב אלמלא מקרה הנשר. אך הגמרא מקשה על כך, שהרי קבוע הכלל ש"שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים" (אינם יוצרים בניין אב). כיוון שיש כאן שני עופות בעלי אותן תכונות, כיצד ניתן היה להציע שהם יהוו בניין אב? התשובה הניתנת היא שמדובר בשני מקרים שונים, שכן אחד מהם הוא ייחודי לחלוטין בהיותו העוף היחיד מכל רשימת העופות הטמאים שמחזיק בסימן טהרה מסוים שאינו מצוי בכל השאר. לסיכום, בניין האב המנחה הוא הנשר (המייצג עוף שאין לו אף סימן טהרה), וממנו למדים שכל עוד יש לעוף אפילו סימן אחד – הוא כשר. אין אנו למדים מן התור; התור מוזכר בתורה אך ורק כדי להודיענו שהוא כשר להקרבה על גבי המזבח, ולא כדי לשמש כבניין אב לעופות כשרים.