חולין ס - י"ד בתמוז, 29 ביוני

הגמרא מביאה סדרת ויכוחים תיאולוגיים בין רבי יהושע בן חנניה לקיסר הרומי, הממחישים את נשגבותו של האל דרך חוסר יכולתו של האדם להביט ישירות בשמש או לכלכל את צבאות הטבע המשרתים את הבורא. דיון דומה עם בת הקיסר, שלעגה בהשגחת הקב"ה בעולם, מוביל לעונש צרעת שהוטל עליה, ומדגיש את העיקרון שהקדוש ברוך הוא מעניק מתנות אך אינו נוטלן חזרה. רב יהודה מגדיר אמות מידות של שור וחמור המשפיעות על דיני מקח וממכר, וקובע כי השור שהקריב אדם הראשון היה בעל קרן אחת בלבד במצחו, וכי קרניו קדמו לפרסותיו בבריאה. קדימות מבנית זו מסייעת לשיטת רבי יהושע בן לוי, לפיה כל מעשה בראשית נבראו בקומתם, בדעתם ובצביונם המלא. כמו כן, רבי חנינא בר פפא דורש כי שר העולם שיבח את הדשאים כאשר דרשו קל וחומר ויצא למינו (בלי כלאים) באופן יזום, העולה מבראשית א:יא-יב. הדיון עובר לניתוחו של רבי שמעון בן פזי המיישב את הסתירה המקראית בנוגע לבריאת המאורות, ומפרט את טענת הירח על כך שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, אשר גררה את הצו האלוהי למעט את עצמה. כדי לפייס את הירח, העניק לה הבורא ממשלה ביום ובלילה, קשר את תולדותיה במניין הימים והשנים של ישראל ובשמותיהם של צדיקים, ולבסוף, אף קבע את שעיר ראש חודש ככפרה לקב"ה על מיעוטה. רב אסי מיישב סתירה בבריאה בנוגע להוצאת הדשאים, ומסביר כי הדשא נותר חבויה בפתח הקרקע עד שתפילתו של אדם הראשון הורידה גשמים והצמיחה אותם, דבר המלמד על תאוותו של הקב"ה לתפילתם של צדיקים. רב חנן בר רבא מזהה את ה"שסועה" כבריה ייחודית בעלת שני גבים ושתי שדראות, ידיעה בלעדית של משה רבנו המשמשת הוכחה שתורה מן השמים. הגמרא מנתחת שורה של פסוקים הנראים לכאורה מיותרים, כאשר ריש לקיש מדגיש כי הם מהווים את גופי התורה עצמה; כך למשל, תיאור החלפת העמים בארץ פלשתים ובארץ מואב על ידי כיבושי ביניים נועד להתיר את כיבוש הארץ על ידי בני ישראל מבלי להפר שבועות קדומות או צווים אלוקיים.