חולין טז - שבת כ"ט באייר, 16 במאי

הגמרא מביאה ברייתא כדי להוכיח שרבי מבחין בין שחיטה שנעשתה בכלי המחובר לקרקע לבין שחיטה שנעשתה בכלי שהיה תלוש ולבסוף חברו לקרקע. סתירה פנימית בתוך הברייתא מיושבת באמצעות הבחנה זו. הגמרא מעמיקה בפרטי הברייתא. תחילה היא עוסקת במקרה של שחיטה באמצעות מכשיר. לאחר שמועלית סתירה מברייתא אחרת הפוסלת שחיטה כזו, העניין מיושב על ידי הבחנה בין מכשיר המופעל על ידי כוח גברא (פעולה אנושית ישירה), לבין מכשיר שאינו מופעל על ידי אדם או שהשפעת האדם עליו היא עקיפה ביותר. רבא דן האם חפץ שהיה תלוש ולבסוף חברו לקרקע נחשב כ"מחובר" או כ"תלוש" לעניין הלכות שונות: עבודה זרה, הכשר לקבל טומאה ושחיטה. הוא מציין שביחס לעבודה זרה החפץ נחשב תלוש; לעניין הכשר לקבל טומאה ישנה מחלוקת תנאים; ואילו לעניין שחיטה הוא נותר בספק. הגמרא מביאה שלושה ציטוטים מהברייתא שהוזכרה קודם לכן בניסיון למצוא תשובה, אך כל אחת מהאפשרויות נדחית כאינה מכריעה. שמואל מגביל את הדין בברייתא לגבי שחיטה בסכין התקועה בכותל למקרה שבו הבהמה נמצאת למטה מהסכין. עם זאת, מובאת ברייתא סותרת שאינה מבחינה בין אם הבהמה הייתה למעלה או למטה. הגמרא מציעה שני תירוצים אפשריים ליישוב הסתירה. רב חסדא (או ברייתא) מתייחס לחמישה דינים שנאמרו לגבי קרומית של קנה, האוסרים את השימוש בו בפעולות שונות מחשש ליצירת שבבים. אחד הדינים הוא שאין שוחטים בו, דבר הסותר מקור אחר הקובע שניתן לשחוט בקרומית של קנה. ההבחנה היא בין קנה רך (הגדל באגם) לבין קנה קשה, שנוטה יותר להתפצל ולהוציא שבבים. המשנה מסבירה כי "הכל שוחטים ולעולם שוחטים". המילה "הכל" באה לרבות עופות הטעונים שחיטה. למה מתייחסת המילה "לעולם"? רבה מסביר שהדבר הולך לשיטת רבי ישמעאל, ובא להתיר אכילת בשר גם לאחר חורבן בית המקדש. רב יוסף מעלה שתי קושיות על הסברו של רבה.