חולין יד - כ"ז באייר, 14 במאי

  המשנה קובעת כי השוחט בהמה בשבת או ביום הכיפורים – שחיטתו כשרה. עם זאת, רב קובע כי הבשר אסור באכילה באותה שבת, אפילו כשהוא נא. חכמי הישיבה הסבירו כי עמדתו של רב תואמת את שיטת רבי יהודה בדיני שבת, והגמרא מנסה לברר לאיזו מהלכותיו של רבי יהודה מתכוונים. רבי אבא מציע כי הדבר מבוסס על דעת רבי יהודה בעניין הכנה – הצורך בכך שחפץ יוכן לשימוש לפני שבת – כפי שעולה מהדוגמה של איסור רבי יהודה לחתוך בהמה שמתה בשבת כדי להאכילה לכלבים. אביי דוחה הסבר זה בטענה שבהמות העומדות לאכילה נחשבות מוכנות לשחיטה לצורך אכילת אדם (אך לא לצורך אכילת כלבים) כבר בעודן בחיים, ומביא לכך ראיה מדיני יום טוב. למרות שרבי אבא מנסה ליישב את הקושי באמצעות מושג הברירה (קביעה למפרע) כדי להבין את הדין ביום טוב, הצעה זו נדחית כיוון שרבי יהודה אינו סובר שיש ברירה. הגמרא מנסה למצוא את המקור לכך שרבי יהודה אינו סובר שיש ברירה. בתחילה היא מנסה להוכיח זאת ממקרה של הפרשת תרומה ביין, אך לאחר דחיית הוכחה זו, היא מוכיחה זאת מעמדתו של רבי יהודה בנושא עירובי תחומין. רב יוסף מציע שמקור הדין הוא בשיטת רבי יהודה לגבי שברי כלים שנשברו בשבת, האסורים לדעת רבי יהודה אם אינם יכולים למלא את תפקודם המקורי. אולם, השוואה זו נדחית כיוון שהבהמה נחשבת כ"אוכל" עוד לפני שחיטתה. עניין זה מתאים לדעת רבי יהודה לגבי משקים שזבו מפירות. הגמרא מציעה הצעה שלישית המבוססת על האופן שבו שמואל מבין את שיטת רבי יהודה בעניין משקים שזבו מזיתים וענבים. שמואל סבור שרבי יהודה מסכים עם חכמים שהמשקים הללו אסורים גזירה שמא יסחוט את הפירות בכוונה; בדומה לכך, התרת בשר שנשחט בשבת עלולה להוביל לכך שאדם ישחט לכתחילה בשבת. הצעה זו נדחית כיוון שרב חולק על פרשנותו של שמואל לשיטת רבי יהודה בעניין זיתים וענבים; ומכיוון שמנסים להסביר את עמדתו של רב, לא ניתן לבסס אותה על סברה שרב עצמו אינו מקבל. רב ששת מציע אפשרות רביעית המבוססת על דעת רבי יהודה בעניין נרות. לדעת רבי יהודה, נרות של חרס אסורים בטלטול משום שהם מאוסים (מוקצה מחמת מיאוס); בדומה לכך, הבהמה תהיה מוקצה כיוון שאינה ראויה לאכילה במצבה הנוכחי (בעודנה חיה). גם הצעה זו נדחית, שכן הגמרא מבחינה בין "מוקצה מחמת מיאוס" לבין "מוקצה מחמת איסור".