חומש, נשא, יום שבת

פרשת נשא, שביעי (במדבר ז:פ״ד-ז:פ״ט) מסכמת את חנוכת המזבח על ידי נשיאי ישראל, תוך פירוט סך כל כלי הכסף והזהב שנתרמו ומניין הבהמות שהוקרבו לעולה, לחטאת ולשלמים בו ביום שהמזבח נמשח. רש"י מדגיש כי כלי המקדש נותרו שלמים לחלוטין ללא כל פסול, ומשקלם היה מכוון ומדויק להפליא בין אם נשקלו בנפרד ובין אם נשקלו יחד, כשהוא מבהיר שכפות הזהב היו עשויות מזהב טהור ממש. חלקו השני והמרתק של הקטע מתאר את אופן התקשורת הנבואית באוהל מועד; רש"י פותר סתירה מקראית ומסביר כי משה עמד בחלל האוהל אך הקול בקע מתוך קודש הקודשים - מעל הכפורת ומבין שני הכרובים - לשם ירד ישירות מן השמיים. הדיבור האלוהי מתואר בלשון "מִדַּבֵּר" (מתדבר), כביכול ה' מדבר בינו לבין עצמו ומשה רק שומע ומאזין לו מתוך כבוד למעלה, כאשר עוצמת הקול הייתה אדירה כבמעמד הר סיני, אך בנס מופלא הוא נקטע כליל בפתח האוהל ולא יצא מחוצה לו, ובכך ייחד את משה לבדו ומיעט את אהרן מן הדיבור המשתף.