כשאי אפשר לבכות גם השמחה נעלמת |פרק 14| יפעת פרס עם אילת מאיר

יותר מדי אנשים עוברים יותר מדי דברים על פני תקופה ארוכה מדי. בשנתיים האחרונות, קורה לנו משהו משותף, גדול וכואב. אנחנו עוברים את זה כקהילה, כעם. בנוסף- ההתמודדויות האישיות שלנו, לא נעלמות, החיים הרגילים גם ככה, מביאים איתם כאבים ואובדנים, וצער, כי ככה בנויים החיים. כשאנחנו מצליחים לשתף, לבכות, להתאבל, אנחנו מצליחים גם לחזור לחיים. אני מרגישה ואני שומעת שזה יותר מדי, כמה אפשר לכאוב, לבכות, ואיך אפשר להתאבל אם בתוך כל זה, אנחנו עובדים, מגדלים ילדים, ונדרשים לתפקד. העומס הרגשי גדל, הסימנים שלו הם רגישות מוגברת, או ייאוש וניתוק. טקס האבל הקהילתי הוא מסורת ילידית, היא מציעה שהמקום שלנו להביע, להרגיש, ולהתאבל, הוא יחד. אני רגילה לשבת בקליניקה, אחד על אחד, כמטפלת וגם כמטופלת. אבל מבינה שצריך פה יותר מזה. וככה אני מגיעה לטקס הקהילתי, אני מחפשת מקום לכאבים שלי, בקבוצה, וככה אחריו אני יוזמת 'טקס אבל' כזה נוסף. אתם מוזמנים- לתת לרגש לזרום, כקהילה, וכפרטים. שלעיתים תומכים, ולרגעים נתמכים. נחווה הכנה טובה לפני, ושעתיים מתוך היום עצמו יוקדשו לטקס עצמו- מלוות על ידי מוזיקה חיה של מתופפים בתופים אפריקאים הפרק מלא בחוכמה עתיקה משולבת בקצת ידע מודרני על מערכת העצבים. הטקס ייערך במושב 'כפר-אוריה' ביום חמישי | 13/11/25 10:00-19:00 שעות לינק ⁠https://docs.google.com/forms/d/e/1FAIpQLSc52HjCNUGsuJ0hfRWWBNlUhFR4_sTRTYVvL3UKC7HGR-SWjg/viewform?usp=header⁠ לינק לפרק בפודקאסט שאילת ממליצה עליו בשיחה ⁠https://open.spotify.com/episode/7LD0xc6pfl8cCjMJuAktwp?si=HYx6nbDNQsibgqlN8ro99Q⁠⁠