על "המזח" לכריס מרקר - שיחה עם ד"ר אורלי שבי

ב-130 השנים שהמדיום הקולנועי קיים, אין סרט כמו "המזח" של כריס מרקר שיצא ב-1962. ישר תתחילו לטעון שאני אומר את זה בגלל האיכות. טוב כן, אבל הסיבה העיקרית היא גם הצורה שלו. מדובר בסרט מדע בדיוני באורך של פחות מחצי שעה, שלמעט מכמה שניות בודדות של תמונה נעה, הסרט כל כולו מורכב מתצלומי סטילס שמספרים את הסיפור יחד עם קריינות.לספר סיפור נרטיבי באמצעים שאנחנו מכירים מקולנוע דוקומנטרי הם דבר אחד, אבל כריס מרקר עושה הרבה יותר מכך. בסרט העלילתי היחיד שלו, מרקר מכסה ועוסק בתמות שיכולות להעסיק קריירות שלמות של יוצרים ואנשי רוח.כדי לצלול אל עומקו של הסרט ולהתחיל להבין את רבדיו, ישבתי לשיחה עם ד"ר אורלי שבי שמרצה באוניברסיטת תל אביב ובבצלאל ומתעסקת בדימויים ובהווייתם. במהלך השיחה, עסקנו בקונספט הזמן, הזיכרון שמקבל משמעויות רבות בין אם קולקטיבי ובין אם אישי, על הניסיון לעשות אמנות אחרי הירושימה ואושוויץ, וכמובן הרלוונטיות שחזרה לככב בסרט בעצם היותו עוסק בסכנה הממשית של מלחמת עולם שלישית וכן גם האטום.שנתיים אחרי שהתרבות הפופולרית חזרה לדבר על הגרעין עם שבירת הקופות של נולאן עם "אופנהיימר" ובוודאי אנחנו שחווינו את מירוץ הגרעין על בשרנו הקיץ הזה, זה מתבקש לחזור לכריס מרקר שדרך דימויים מספר על יכולת הרסנית האצורה ברציונל שאחרי זה מנסה לעצור את מה שיצר וכן גם על איך למרות הכול, באדם אצורה היכולת להתנגד להרס הזה ולפעול למען הצלתו.