מה אני, אני רק בת אדם!, על "הגנה על זכויות האישה" למרי וולסטונקרפט - שיחה עם פרופ' שרון הלוי

התוקף של המתנות שקיבלנו מהנאורות ומהמסורת הליברלית מתחיל לפוג. זכויות נשים, גם במאה ה-21, מוסיפות להיות נושא שנוי במחלוקת. לעיתים האיום מגיע מן הכיוונים הצפויים של שמרנות דתית המבקשת לצמצם את מקומה של האישה במרחב הציבורי, ולעיתים דווקא מתוך זרמים חדשים המבקשים לערער על מושגים שבעבורם נלחמו הדורות הקודמים של התנועה הפמיניסטית.בתוך המציאות הזאת כדאי לחזור אל אחד הטקסטים המכוננים של המודרנה: הגנה על זכויות האישה של מרי וולסטונקרפט, שראה אור בשנת 1792 והכה גלים ברעיונות שנראו לרבים מבני זמנו מהפכניים, אם לא מדע בדיוני לכל דבר.הרעיון המרכזי של וולסטונקרפט פשוט להפליא, ובכל זאת רדיקלי עד היום: אישה היא בראש ובראשונה בת אדם. לא צמח נוי, לא קישוט חברתי, לא שפחה מן ההרמון. אדם ככל האדם. מתוך עמדה זו היא תבעה חינוך לנשים, עצמאות מחשבתית, שותפות בין המינים, וזכות להשתתף במרחב האזרחי והפוליטי כסובייקט רציונלי שווה זכויות.וולסטונקרפט כתבה על זכותן של נשים להשכלה, על זוגיות בין גבר לאישה כשותפות המבוססת על אחריות ורעות ולא רק על תשוקה, על הגבול שבין אהבה לידידות, ועל חינוך ילדים הזקוקים למודלים ראויים לחיקוי ולא למערכת חברתית המטפחת תלות וחוסר עצמאות.בשביל לצלול אל הטקסט ורעיונותיו, ישבתי עם פרופ' שרון הלוי מאוניברסיטת חיפה, שעמדה בראש התכנית ללימודי נשים ומגדר, שם הייתה שותפה להקמת התואר השני בתחום, לשיחה על הספר ועל העולם שבו נכתב. יחד צללנו אל המהפכה הצרפתית, אל הנאורות ואל העימות הגדול של וולסטונקרפט עם אחד מנציגיה - ז'אן ז'אק רוסו.בין היתר, שוחחנו על האופן שבו וולסטונקרפט משתמשת בנאורות כנגד הנאורות עצמה, על היחס בין ביולוגיה למגדר, על נשים כצמחי נוי, על נישואין, חינוך ודת כמנגנוני כוח, ועל השאלה כיצד רעיונותיה מהדהדים גם בעידן של פוליטיקת זהויות, עליית ריאקציוניזם דתי ונשים המגיעות לעמדות כוח אך עדיין נשפטות דרך עדשת המגדר.יותר ממאתיים שנה לאחר פרסום הספר, ואיכשהו הוא עדיין רלוונטי. בוודאי לנוכח השערוריות המתחוללות במרחב הישראלי ובעולם ומאיימות על מקומה של האישה בחברה שוויונית, נדמה שהרבה אנשים משני מידי המפה עדיין מתקשים להפנים את הרעיון הפשוט מאוד של וולסטונקרפט: אישה אינה סמל, היא בת אדם.