מה קרה לבריאות הנפש? כשאין לאן לחזור

לא משנה איזה יום עברנו, או עם מה אנחנו מתמודדים כאן ועכשיו. בסוף, תמיד אפשר לחזור הביתה. חולצים נעליים, נזרקים על הספה, משאירים את הבלתי נסבל של היום מחוץ לדלת. [קום, קום!] וכל זה טוב ויפה. אבל מה קורה כשאין את הבית לחזור אליו? יש משהו בחוויית ההתמודדות הנפשית שייתכן מאוד שזורק אותנו הרחק מהבית. איך זה משפיע על החיים עצמם? [קום מהר! איפה המפתחות של הצוללת?] עמרי ותומר מצחצחים את המפתחות, מנגבים רגליים בשטיחון ונכנסים באומץ היישר אל השאלות הקשות. במבואה הם מוצאים את עמנואל קוצ'יה שמספר להם עובדה מטרידה – אין דבר כזה לחיות בעיר באמת. הבית הוא המתווך שלנו לעולם שם בחוץ. [פחחחח מהר, המפתחות, איפה הם?] הם עוד מנסים להירגע כשמגיעה פטרישיה בוסקין-כרוז ומבהירה לנו – הבית זה הדבר הראשון שהאדם יוצר לעצמו. אז אי אפשר לשאול שוב – מה קורה כשאין לנו את הדבר הראשוני, המתווך הזה? [רגע, מה זה? מאיפה המפתח הזה הגיע?] בינתיים גאי דנה מגיח מהמסדרון ומזכיר לנו את מונח הסטביטט של לאקאן ואז נוצר החיבור – האם הפסיכוזה היא היעדר תחושת הבית? [ממתי יש לך צוללת?! זו צוללת גרעינית?!] ואיך כל זה מתחדד אפילו יותר כשמתבהר לנו שגם ברמה הקונקרטית ביותר אין למתמודד בית? מה קורה כשהאשפוז הופך לדלת מסתובבת? [תברחו!] וואו, שאלות-שאלות. איך נתמודד עם כולן? בואו, שימו יד , תנו לייק ושייר ותצטרפו למאמץ, אולי נגלה יחד משהו חדש.