מקרל

שמאל (מתון כמובן!), שמאל (מתון כמובן!), שמאל, ימין, שמאל (מתון כמובן!). עמוד דום! לימין שור! אחורה פנה! קדימה... צעד!כולנו רוצים לחוות עצמאות, אבל האם אכן אוטונומיה אפשרית בכל היבטי הקיום שלנו? ייתכן שיש במוסיקה ובקצב משהו שגורם לנו ללכת שבי אחר רעיונות, מסרים, מילים ומושגים שבצורתם הטהורה היינו מתעלמים מהם, או אולי אפילו מתנגדים להם?"איזו מדינה, איזו מדינה איזו מדינה מיוחדת במינה ממשלה לוחצת, מדינה נלחצת, איזו מדינה, איזו מדינה."לא בטוחים? נסו רק לדמיין דיאלוגים בסצנות קומדיה רומנטית בלי הכינורות ברקע, וכמה זה היה סוחף אתכם.עמרי ותומר ממשיכים את השיח על המלחמה ומבינים שגם במציאות החיים הקונקרטית שלנו, יש כינורות כאלו כל הזמן. החיים מלאים בריתמיקה, מסרים מוכתבים לא רק ברמת התוכן, אלא גם באופן בו הם מחולקים, בקצב, בהפסקות הקטנות."הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב אז מה אם בדרך שיקר וגנב, פניו משתקפים בחלון בפינה הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה"אז ממשיכים לצעוד, לקול הלמות התוף, בדרך פוגשים את דה גרלנדיה ולאקאן, שיספרו לנו משהו על מבנה, על חלוקה ועל הפרדה. מה יש בה במוסיקה שמפעיל עלינו כוח כל כך משמעותי?" פורופופופה, פה זה לא אירופה פה זה ישראל, תתחיל להתרגל כפרה, הופה, פה זה לא אירופה פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן"משם נעשה אחורה פנה ונצעד היישר אל מדבר סיני, בדיוק בזמן כדי להאזין לאלוהים קורא למשה. האם קריאה בקול, קריאת טקסט וריתמיקה חד הן?"הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה אמרתי לו ממרוקו אמר לי תצא מפה אמר לי תצא מפה"ואיך כל זה קשור למסרים בתקשורת, להתרעות פיקוד העורף? לאזעקות ופיצוצים? בשביל למצוא צריך לחפש, והחיפוש מתחיל כאן." בלי מדים ובלי חוקים ובלי שום אלוהים מכה ללא רחם בכל הילדים"אז יאללה, כבו את המנגל, עשו לייק ושייר ושבו להאזין איתנו.[שירי מחאה ישראלים: איזו מדינה / אלי לוזון, פרצופה של מדינה / תיסלם, פה זה לא אירופה / צנעני, לשכת עבודה / ג'ו עמר, רכז מידע / ברק כהן]

"הכי חשוב להמשיך ולהשביעם", הוא הסביר לנאמניו. "אין זה משנה אם הם מתכוונים לכך או לא. מסיבה זו משביעים ילדים קטנים אמונים אפילו בטרם הבינו בדיוק את פירוש המילים 'שבועה' ו'אמונים'".ערב טוב לכולם, סתמו ת'פה. זה עתה נכנסנו אל השבוע השישי של מבצע יללת הקולונוסקופיה. מה? שאגת הארי, זה מה שאמרתי! סתמו ת'פה. השבוע השישי של מבצע שאגת הארי שליט"א. עכשיו יותר מתמיד אנו מצפים לסבלנות, נחישות, חוסן ואומץ לב. ואני מדבר גם אליכם, אלו מכם שמתעקשים לגרור רגליים ולא מספיקים להגיע למקלט. אתם צריכים להתבייש בעצמכם. זיכרו – כל הרוג פוגע במורל הלאומי.עמרי ותומר חוקרים הפעם ממה עשויה אותה ציפור שיר פלאית ומסתורית ששמה "נאמנות". מהי בעצם וממה היא עשויה? כמובן שזוהי לא אותה נאמנות שאנו מייחסים לכלב, שנשאר עם אדונו גם לאחר שהוא בועט בו ומרעיב אותו. הו, לא... לא ייתכן שזה מה שנדרש...בשלב הראשון של המשימה, יצאו עמרי ותומר לטיסת אימונים עם מייג'ור מייג'ור, לא לפני שחתמו על שבועת נאמנות על פי כל הנהלים. האם נאמנות היא רקורסיה אינסופית?עקב שיבוש חמור במערכת המוסר הלאומי של המטוס, נאלצו השלושה לבצע נחיתת אונס (התיק נסגר מחוסר אשמה) על אי בודד. שם פגשו את ז'אק אלן מילר מתצפת לו במשקפת על לאקאן, שישב על סלע והתבונן ברובינזון קרוזו וידידו ששת. סביב המדורה בלילה, הם חשפו תובנות חדשות על שיח האדון של הגל  שהיו שימושיות מאוד כשהתחיל הדיון את מי יאכלו הלילה.כמה עצוב שנאמנות אי אפשר לאכול... אבל אפשר לסתום איתה את הפה טוב טוב. אז מה איתכם? מוכנים לסתום ולהקשיב כבר לפרק? קדימה, די לילל, לעשות לייק ושייר וצאו איתנו לסיבוב!

"אה, זהו ודאי שימוש לא רגיל למילה בטוחים שלא הייתי ער לו עד היום"כה אמר ארתור דנט, הטרמפיסט הגלקטי המפורסם ביותר בכדור הארץ. קל להזדהות עם המשפט הזה היום, או שאולי לא? מה תגידו? אההה, הכול תלוי מי מספר את הסיפור אתם אומרים. ומי מספר את הסיפור שלנו? של ישראל, של איראן, של מלחמות, ניצחונות ומפלות? והנה שאלה באמת בלתי נסבלת – למה כל כך איכפת לנו מהסיפורים האלה?עמרי ותומר לוקחים איתם מגבת (בלי פאניקה, כמובן) ונופלים לכיוון ספינת החלל הראשונה שנקרית בדרכם, כדי להמשיך ולחקור את מערכת היחסים שלנו עם המלחמה. והפעם, נראה כיצד אנחנו הולכים שבי אחר המסמנים.כדי להתחיל בגדול, הם ניגשו קודם כל אל המחשב הגדול ביותר שנבנה אי-פעם (האמנם?), הרי הוא "מחשבה עמוקה" (הרהור עמוק?) וניסו להבין מה יש לדגלאס אדמס לספר לנו על הצורך הבלתי ניתן לשובע שלנו לקבל תשובות לשאלות שלנו, ועוד להאמין שהתשובות יספקו אותנו.מגלקסיות מפותחות הרחק אי שם, קפצו היישר אל עידן הברונזה, כאן על הכדור הבלתי מזיק ברובו שלנו. שם הם פגשו את שמואל הנביא ששיתף אותם בתסכולים שלו, בדרישה התמוהה של העם למלך וגם בהבנה שלו ושל הבחור שם למעלה, שמדובר בלופ שחוזר שוב ושוב, ולא בטוח שיש לו תרופה.בדרך יקפצו כל מיני אורחים משונים כמו הבאבא ביבי, החלילן והמלין (הילכו שניהם יחדיו?) ושאר אושפיזין בין גלקטיים.כמה סיפורים, כמה בדיות, כמה מילים שנשמעות כה נעים לאוזן ומושכות אותנו ללכת שבי אחריהן. האם נדע לספר סיפור אחר? עד שתהיה לנו תשובה, שימו פליי, תנו לייק ושיתוף וטוסו יחד איתנו.

ערב טוב וברוכים הבאים לעוד פרק של... ה-פעעעעעעם הולכייייייים עד הסוווווף! השעשועון היחיד שיש לו את האומץ לפרק, לזעבר ולחרווע עד היסוד את אויבינו!כללי המשחק פשוטים, בוחרים פועל בעברית וחוזרים עליו שוב ושוב, עושים מלא בום-בום ואז... מתחילים מההתחלה. אבל הפעם – עד הסוף!עמרי ותומר ממשיכים במסע אל תמצית תפיסת הניצחון הישראלית. כי לפני שבועיים כתשנו את היכולות של איראן, בשבוע שעבר דרסנו והחל מהשבוע אנחנו מרדדים. מה יש בנו ובאופן בו אנחנו מבינים מלחמות שמאפשר לאחת מהמדינות העתיקות בעולם להפוך מתבלין לבצק בשבועיים בלבד?כדי להשיב על השאלה, זימנו למהדורת הבוקר ידיד ותיק, ג'ורג' אורוול קשישא, שחלק איתנו תובנה או שתיים על אופייה [ולא רק אפייה] של הלאומנות והיכולת הפנומנלית שלה להתעלם מעובדות.למבזק צוהריים הגיע הפאנליסט הקבוע שלנו ז'אק לאקאן, שמזכיר לנו עובדה יסודית (וכואבת!) בפסיכואנליזה – בבואך להתענג ללא גבול, היכון להיתקל בסירוס. אם נעבור מספיק גבולות והגבלות, בסוף נתנגש בחומה של כאב.ולפעמים אולי זו לא חומה שם בחוץ, אלא אולי סיפור שסיפרנו לעצמנו יותר מדי פעמים? אולי בין כתישת החיטה, לדריסת הגרגירים ורידוד הבצק, שכחנו לבדוק ממה עשויים הכלים שלנו? כדי להשיב על כך, הבאנו לכם כתבת מגזין מרתקת למהדורת הערב – ראיון חושפני עם מיכיהו בן ימלה בו יספר לנו על מלך מושחת ומחרחר מלחמות ונבואה אחת מפוקפקת במיוחד.ולאן כל זה מוביל? רק אנחנו נקבע. אבל רגע לפני שקובעים, תנו לנו איזה לייק ושיתוף, שבו להאזין בנחת. אין על העם הזה, הרווחתם את זה.

שַׁאֲגַת אַרְיֵה וְקוֹל שָׁחַל, וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ. לַיִשׁ אָבַד מִבְּלִי טָרֶף, וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ.התוכלו לשמוע את קול השאגה מטלטל את העולם? מפנה את עיני העולם כולו אל מעוז קודשו של הארי הגדול? הופך אותנו ללב הפועם העצום של התבל הגדולה?מה, לא?עמרי ותומר קוטעים לרגע את הדיון על בריאות הנפש (ואולי, רק מרחיבים אותו) ובוחרים לחקור לרגע את הפינות האפלות של המקלט, הרחק מהבכחנליה המתרגשת ורוחשת סביב הארי השואג. מה יש במלחמה שמעורר כזו חדווה? והאם הארי הזה עוד עתיד ליסוב ולישוך אותנו במקום בו השמש לא זורחת?בני לביא נתפרדים בימים האלו – נאמני משטר ומתנגדיו, צייתנים ווכחנים, אמיצים ופחדנים. אבל כולם ללא יוצא מן הכלל, נשארים בכאן ובעכשיו. אנחנו במקרל מבקשים היום לדבר גם על הימים העתידים לבוא. עם ניטשה, ניזכר בניצחון מזהיר אחר ונראה איך פרידריך הטוב מבאס לכולם את החגיגה עם טקסט נבואי קודר ומצמרר. מה נוכל ללמוד ממנו?פרויד ולאקאן גם נכנסים ברגע האחרון אל המקלט החמים שלנו, כשהשמש שוקעת והגיע הזמן לנמנם. איתם, ננסה להבין מהו החלום הזה שאנחנו חולמים כעת – אל שינוי פני המזרח התיכון, על הניצחון ההחלטי המוחלט בהחלט. כיצד אנו מיטיבים לחלום כדי לא להקיץ עוד לעולם?אז אם מתחשק לכם, אפילו רק לרגע, להסיט את המבט ממזבח החוסן גם אל הפחד, הספק והתסכול שהתקופה הזו מביאה איתה, מזמינים אתכם למעגל הסנובים שלנו. ואל תשכחו לתרום למאמץ המלחמתי עם איזה לייק ושייר. תהיו טובים, בחייאת.

"וזאת התורה אשר שם משה: זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה"ומה יכול להפוך את הטיפול לסם מיתה? האם זה תלוי באופן שבו אנחנו עושים שימוש בידע? אולי באופן שבו אנחנו משתמשים במטופל? ואיפה אנחנו נכנסים אל כל הסיפור הזה, ואיך? הרבה מילים שפכנו כאן בפרקים האחרונים על בריאות הנפש, אבל דבר אחד לא הצלחנו להבין – איך הופכת הנפש לבריאה?עמרי ותומר ממשיכים את המסע אל מעמקי הנפש ומדוויה. ראשון על הספה יעלו אפלטון ופידרוס ויציגו בפנינו את הקוסמולוגיה הקדומה של הנפש. כאן נתחיל להרהר לראשונה בקול רם – מהי מידת השליטה והסוכנות שיש לאדם על בריאותו הנפשית שלו עצמו?כשקארל יאספרס נכנס לחדר, ברחו כל הפסיכיאטרים ובעיקר הפסיכופתולוגים. איתו נבחן מה נשאר מהאדם מעבר לכל המודלים והאבחנות, וכיצד הוא יכול להיעשות מה שהינו בתהליך הטיפולי. ואולי בכלל מרתה נוסבאום צודקת, ועולם הרגש כולו מתחיל ונגמר בשיפוט ערכי?אז האם בריאות הנפש היא סוגיה אתית, רפואית או פוליטית? זו שאלה שננסה להכריע בהחלט בפרק הזה. אלא שאז פרויד יטרוף לנו את כל הקלפים, כי מה בכלל אפשר לומר על מודלים, על עמדות ועל הכרעות אתיות כשהלא-מודע נכנס למשחק הזה?פרויד, במילותיו של אריק לוראן, יגרום לנו לתהות, עם איזה ידע נכנס האנליטיקאי לקליניקה, אם בכלל, וכיצד הדבר הזה יכול להתבטא במציאות הנוכחית, שבה אנחנו מתיימרים להפוך את בריאות הנפש לנתון מדיד?וזה לא סוף הדיון, עוד לא סיימנו לדבר.אז האזינו איתנו, דברו איתנו, ואל תתביישו לתת לייק ושיתוף.

האם משבר מסתכם בבדידות מוחלטת, או אולי לסביבה יש מקום לקחת חלק בו?בפרק הזה של מקרל, מצטרפת אלינו לשיחה סיון עו"ס סיוון בר און, מייסדת שותפה ומנכ"לית של דיאלוג פתוח ישראל, לשוחח על האפשרות לגשת למשבר נפשי לא רק דרך הפרטני, אלא גם דרך הסביבתי: המשפחה, החברים ואנשי המקצוע שכבר בתמונה. מה אם משבר שאדם חווה, אינו רק שאלה של האדם הבודד, אלא גם שאלה של הסביבה הקרובה? ומה אם לנתק את האדם מהסביבה, מהבית, זה לא בהכרח התשובה המתאימה?בעולם ששואף להסברים ברורים, ננסה להבין מה קורה אם ניגשים למשברים מבלי לדעת בדיוק איך הדרך נסללת. אם כל פגישה מובילה לפגישה לאחר מכן, ובכל פגישה קובעים את המסלול, את הדרך, את תוכנית השיקום, או מקבלים את ההחלטות החשובות – אך מתוך שיח.דווקא בימים אלו, בהם הקוטביות והגורמים המפתיעים כה עזים שמאיימים לפרק כל אפשרות להחזיק ולהתקדם, נגלה שדווקא דרך ההתעקשות על יצירת מקום של שיח, מקום שבו מתמקדים בעבודה, אפשר אולי למצוא וליצור כיצד לעשות עם המשבר. ולמה זה כל כך קשה במדינה שלנו, בימים אלו?אז מה קרה לבריאות הנפש? ננסה גם הפעם להבין, וכמו תמיד - מזווית קצת אחרת. מוזמנים להצטרף אלינו לפרק קצת אחר של מקרל.ואם אתם חווים משבר, או מישהו קרוב לכם, ויש לכם צורך בייעוץ, תוכלו לקבל פרטים נוספים באתר של דיאלוג פתוח:https://opendialogue.co.il/therapy/

תגיד, תגידי, אתם שקוראים את זה עכשיו... כן כן, אתם... לא להזיז את הראש מהמסך! להתמקד. שנייה אחת מזמנכם. שאלה: משהו מטריד אותך?אתם יודעים שמשהו מטריד אתכם, כי זה מפריע, זה מונע ממכם לעשות את מה שאתם חושבים שצריך לעשות. ואם הייתם נותנים לזה קול, הייתם צועקים את זה, משתוללים עם זה, מתפרעים ומפריעים... אתם יודעים שזה מפריע כי המורה אומרת שזה מפריע לכל הכיתה. אתם יודעים שזה מפריע כי אם זה היה במקום ציבורי היו ניגשים אליכם, מבקשים מכם להירגע, לשתות כוס מים, ולחזור לשגרה. ואם הייתם משתוללים יותר מדי, אולי מישהו במדים היה עוצר אתכם, לוקח אתכם החוצה מהציבור, אל מקום אחר, שם הייתם נדרשים לקחת אחריות.האם בריאות הנפש היא פונקציה של סדר ציבורי? האם היא שאלה של אחריות? אשמה? בפרק הזה של מקרל, תומר ועמרי מנסים להפריע לדעות הקדומות שלנו, ההנחות היסודיות שלנו, סביב השאלה – מה זה בריאות הנפש ומה קרה לה.ז'אק-אלן מילר ילווה אותנו לקריאה קרובה של מאמרו על בריאות הנפש והסדר הציבורי, וראשו הקירח של מישל פוקו יגיח מפעם לפעם עם הערות שנונות על כוח ושליטה. כך או כך, נמצא את עצמנו מהר מאוד תוהים גם האם המדינה שלנו, זו שאנו חיים בה עכשיו, דואגת יותר לסדר הציבורי או לגחמות הטורפניות של יצרים הרסניים.במילותיו של שמואל פיזאר, בספרו המצמרר "כעוף החול", נגיע בסוף למסקנה המתבקשת – "קשה לבנות גשרים על פני התהום המפרידה בינינו. אבל האינטרס המשותף שלנו בקיום דורש שנמשיך במלאכה."אז בואו, עם מה שמטריד אתכם, אנחנו לא חוששים – תביאו לייק, תנו תגובה, ונמשיך במלאכה לדבר על בריאות הנפש.

לא משנה איזה יום עברנו, או עם מה אנחנו מתמודדים כאן ועכשיו. בסוף, תמיד אפשר לחזור הביתה.חולצים נעליים, נזרקים על הספה, משאירים את הבלתי נסבל של היום מחוץ לדלת. [קום, קום!] וכל זה טוב ויפה. אבל מה קורה כשאין את הבית לחזור אליו? יש משהו בחוויית ההתמודדות הנפשית שייתכן מאוד שזורק אותנו הרחק מהבית. איך זה משפיע על החיים עצמם? [קום מהר! איפה המפתחות של הצוללת?]עמרי ותומר מצחצחים את המפתחות, מנגבים רגליים בשטיחון ונכנסים באומץ היישר אל השאלות הקשות. במבואה הם מוצאים את עמנואל קוצ'יה שמספר להם עובדה מטרידה – אין דבר כזה לחיות בעיר באמת. הבית הוא המתווך שלנו לעולם שם בחוץ. [פחחחח מהר, המפתחות, איפה הם?]הם עוד מנסים להירגע כשמגיעה פטרישיה בוסקין-כרוז ומבהירה לנו – הבית זה הדבר הראשון שהאדם יוצר לעצמו. אז אי אפשר לשאול שוב – מה קורה כשאין לנו את הדבר הראשוני, המתווך הזה? [רגע, מה זה? מאיפה המפתח הזה הגיע?] בינתיים גאי דנה מגיח מהמסדרון ומזכיר לנו את מונח הסטביטט של לאקאן ואז נוצר החיבור – האם הפסיכוזה היא היעדר תחושת הבית? [ממתי יש לך צוללת?! זו צוללת גרעינית?!]ואיך כל זה מתחדד אפילו יותר כשמתבהר לנו שגם ברמה הקונקרטית ביותר אין למתמודד בית? מה קורה כשהאשפוז הופך לדלת מסתובבת? [תברחו!]וואו, שאלות-שאלות. איך נתמודד עם כולן? בואו, שימו יד , תנו לייק ושייר ותצטרפו למאמץ, אולי נגלה יחד משהו חדש.

מהאהבה, היישר אל השיגעון... האם זה צירוף מקרים? [ברוכים הבאים לקו הסיוע בבינה מלאכותית של מדינת ישראל.]האם אנחנו מאמינים בכלל בצירופי מקרים? [אם אתם חווים התקף חרדה ורוצים שיחת הרגעה עם נציג הליכוד, לחצו 1]מה שבטוח הוא שאין אפילו היבט אחד בעולם בריאות הנפש שלא השתנה לחלוטין בשנים האחרונות בלבד. מהמטופל, למטפל ועד למערכת כולה – בלי ששמנו לב, העולם כולו מלופף אחרת סביב שאלת הנורמלי. [אם אתם חווים התקף פראנואידי ורוצים לשוחח נציג עוצמה יהודית, לחצו 2 או התחילו לרוץ. ומהר.]עמרי ותומר לוקחים כדור עם כוס מים גדולה, מציירים סימן על המצח וניגשים לעבודה. כמו חוקרים טובים, הכול מתחיל בבירוקרטיה. [אם אתם חווים קטטוניה ממארת ומעוניינים לדבר עם יש עתיד, לחצו 3 או המתינו שהנציג יחזור מחו"ל]אז החלטנו להיכנס אל הקישקעס של חוזר מנכ"ל משרד הבריאות ובחנו מה קורה ממש עכשיו למערכת שמתמודדת עם צונאמי פוסט טראומטי [אם אתם סובלים מפוסט טראומה ורוצים לשוחח עם נציג של ש"ס, לחצו 4 – השטריימל והסידור בדרך אליכם יחד עם מינוי בעירייה]משם לקחנו פניית פרסה ב-80 קמ"ש בצליל חריקת בלמים מרהיב, היישר אל שלהי המאה ה-19 [אם אתם סובלים מדיכאון עמוק ורוצים לדבר עם נציג של הדמוקרטים, לחצו 5 והמתינו שהדמוקרטיה תגיע]שם נפגשנו עם ידידינו זיגמונד וניסינו להבין את גודל המהפכה שחולל - מה קורה כשמתחילים לדבר עם המטופל, ולא רק כדי לאבחן, אלא כדי אולי אפילו... ללמוד? [אם אתם סובלים מהתקף מאני ורוצים לשוחח עם נציג של המחנה הממלכתי, לחצו 6 או הצטרפו מתחת לאלונקה]וכל זה זורק אותנו אל השאלה הבלתי נמנעת – מיהו בעל הידע במערכת הזו? [לא הוקשה שלוחה, רע"ם וחד"ש ממתינים שתלחצו]כשלוקחים את כל המאזן העדין הזה אל שאלות מערכתיות, בעולם של הקפיטליזם המאוחר, מה קורה ליחסי הכוח בהקשר הזה בדיוק, של הבעלות על הידע? [תודה על שיחתכם ועל הקשתכם, אבל אין מענה בצד השני. אנא נסו שנית. להתראות.]המון שאלות ומולן מקרל אחד קטן. וזוהי רק ההתחלה... אז אל תחכו, פשוט תתחילו לדבר! אנחנו כאן בשבילכם, עם כל מה שמעיק. לא מבטיחים הקלה משמעותית, אבל אפשר לארגן איזה לייק ושיתוף – זה יעשה לכם טוב, תנסו, מה איכפת לכם.

וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶת שַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר, זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַיחותמים את פרקי האהבה שלנו עם השיר שאיתו התחלנו. [איזה שיר אידיוטי, למה אני קורא אותו בכלל?] כי בסוף מה נשאר? אחרי כל הדברים המתוקים, כל החנדלאך, החיזור, הציפייה ורגעי התשוקה – בסוף שוב ממתין לנו הכאב. [אין שום כאב, לא מזיז לי!] כבר רמזנו על כך בפרקים הקודמים: באהבה יש נפגעים. [פחחח, מי נפגע, ממי? ממך?] על זה, רובנו מעדיפים לא לדעת דבר. אבל למה בעצם זה קורה?עמרי ותומר מצטיידים בדלי של בן אנד ג'ריז ופוצחים במרתון רום-קומז כדי למצוא את התשובה. [נמושות!] מתחת לכרבולית, הם מגלים את ז'יליין בנדה שאתחיל להפנות אצבעות מאשימות ולצווח על נטישת הערכים האוניברסליים. האם ייתכן שהתשוקה היא אויבת השוויון? [מה זה ההפרשה המוזרה הזו מהעיניים שלי?]הם שלחו אותו לדרכו והדליקו את המרקע, אלא שבמקום "כשהארי פגש את סאלי" [אחח רוב ריינר, אללה ירחמו], הופיעה על המסך אנאל-ליבוביץ' קנהן ויש לה דבר או שניים לספר לנו על שנאה, ובעיקר השנאה לדמוקרטיה. האם זהו פרק על פוליטיקה? לא בהכרח, לא בהכרח – עוד נראה לאן אפשר לקחת את זה! [קחו אותי, קחו אותי מהעולם הזה כבר!]כי שוב מגיע ללא הזמנה ידידינו [נישאר ידידים או שסתם אמרת?] הסלובני ז'יז'ק, שהסליק את עצמו פנימה בתוך דלי הגלידה, ועושה לנו סדר בכל הסמטוחה הזו. כמובן שבאהבה יש נפגעים, וברור שהיא לא שוויונית. אהבה היא למעשה אקט אלים! הפך השוויון!ואפילו רובין וויליאמס ומילה קוניס יקפצו לביקור קטן, אז עם כל הסלבים האלה וכל הדמעות שנזיל יחד [בוהוהוהו!], איך לא תבואו לשמוע? אז יאללה, כנסו לכרבולית, תנו לייק ושיתוף – ולחצו על פליי.

אֵי מוֹלֶדֶת אַהֲבָה?לֵב אוֹ רֹאשׁ לָהּ נַאֲוָה?מַה לָּה מַאֲכַל־תַּאֲוָה?עֱנוּ, עֱנוּ!את שאלת השאלות שייקספיר שואל פה דרך פיה של פורציה, לא? [סליחה?] אהבה, זה בראש או בלב? [סליחה, מישהו פה יכול לעזור?] מהו יעד התשוקה? האם זו כלל תשוקה? אחחח כמה שאלות [מישהו יכול להזמין פורץ? ננעלתי בתיבה!]. ננסה לאט-לאט לפרום את פקעת החוטים הזו.עמרי ותומר רוכבים על גב המקרל וצוללים עמו אל מחוזות חדשים במצולות האהבה. [מישהו...? הצילו...] כי עם כל הכבוד לשייקספיר וכל המליצות היפות, היום רובנו מוצאים אהבה בטינדר, או בבאמבל אם אנחנו מחזיקים מעצמנו פרוגרסיביים. צדפה נוצצת נפתחת בפנינו ומתוכה פורצת אווה אילוז – ויש לה מה לספר לנו על אהבה בעולם המודרני ובעיקר, למה היא כל כך כואבת. [עופרת, אלוהים, אני נושם עופרת!] כן-כן, הקפיטליזם הוא שוב החשוד המיידי.מאחורי שושנת ים ענוגה, מציץ ידידנו הוותיק זיגמונד ועושה לנו סדר – לאהבה שני זרמים. חיבה ותשוקה פועלים במקביל. זה לא "או, או" כפי שהיינו רוצים להאמין, או כפי שפורציה תוהה לעצמה. [הכול סוגר עלי... בוא אופל מתוק, חבק אותי].אבל החגיגה האמיתית מתחילה כששלמה יהודה שיינפלד מגיח מסילון תת קרקעי חמים ומציע פרשנות מופלאה למוטיב שלושת התיבות ב"סוחר מוונציה" [תיבות...? יש פה מישהו? הו, תודה לאל! אני כאן! אני כאן!] מה מנסה שייקספיר לספר לנו על המתח בין אהבה ופנטזיה? על האישה שהביאה אותנו לעולם, שנחיה איתה ושאליה ניאסף בבוא העת? [אני כאן!].רגע לפני שנצוף חזרה אל האוויר הצלול [אוויר! אוויר!], רוז-פול וינסיגוארה מראה כיצד מתפקדת האישה כסימפטום עבור הגבר.אז קדימה, שימו שנורקלים, תנו לייק ושייר, וצאו איתנו לסיבוב.

"רַכּוֹת רַגְלֶיהָ, כִּי לְעוֹלָם אֵינֶנָּהּ נוֹגַעַת בַּקַּרְקַע,“עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ פּוֹסַעַת עַל רָאשֵׁי-הַגְּבָרִים בִּמְעוּפָה”.ככה אנחנו אוהבים אותה, את האהבה – למעלה, למעלה בשמיים, מנשקת לנו את הראש בעדינות, לעולם לא בקרקע. אלא שבסוף, אנחנו צריכים לחיות עם האהבה כאן בעולם [ארכיפה! בואי, בואי]. התחלנו את המסע שלנו אל מהות האהבה דרך השירה, אבל בין הפואטיקה ובין המציאות כאן ועכשיו – תהום פעורה [ארכיפה! תפני לי את שולחן 3!].עמרי ותומר עושים את המתבקש ביותר וניגשים לטקסט אלמותי שכולו נסוב סביב השאלה העתיקה: "מה זאת אהבה?". השתרענו על הכריות, מזגנו כוס יין, והצטרפנו אל אגאתון, אריסטופנס, סוקרטס ועוד חברים (כולל הופעת אורח מפתיעה, שלא נאמר אתנחתא קומית), אל אחד מהדיאלוגים היפים ביותר שנכתבו על ידי אפלטון [תעבירי לי פה סמרטוט, זהירות על החלילנית!].סוקרטס על ההתחלה מפוצץ את הבועה המתענגת והמתפייטת שעליה אנחנו מתרפקים כשמדברים על האהבה. הוא מזמן את הכוהנת דיוטימה ומשתף אותנו בסוד כמוס – ה-Origin Story של ארוס הוותיק והטוב [ארכיפה! כמה אני עוד אקרא לך?!].הרבה רמזים מרתקים הוא זורק לנו כאן: האם הארוס הוא החתירה שלנו אל שחסר בנו? האם ישנו מדרג בין סוגי התשוקות השונות? אהבה טובה יותר ופחות? ומה ראוי שנאהב יותר? סוקרטס אכן חכם גדול כשהוא מעלה את השאלות האלו בין חברים, עם כוס יין וקצת בידור [ארכיפה, יאללה תמזגי להם עוד סיבוב!].אבל הכול מתהפך כשהוא נדרש להתמודד עם סיטואציה, כאן ועכשיו, בה בחור צעיר ומאוהב פגוע, ותובע ממנו מענה. כי בסוף, לאהבה יש נפגעים. ובדיוק כפי שבסוף המסיבה, אחרי שכולם ילכו הביתה, תגיע המשרתת לנקות אחריהם, כך גם מעבר לכל המליצות, השירה, ההגיגים והמילים היפות – נמצאים הנאהבים שחותרים אליה, מבולבלים, מבוישים, שיכורים, בלתי מסופקים.אבל לא צריך להיות עצובים, הרימו ראש, מזגו כוס יין, תנו לייק, שתפו, לחצו על פליי.מתחילים.

עֲלִי כְּבָר, שֶׁמֶשׁ, לְבָנָה סַלְּקִי,הִיא כְּבָר חוֹלָה, חִוֶּרֶת מִקִּנְאָה,כִּי אַתְּ יָפָה מִמֶּנָּה, יָפָתִי.אחחחח, כמה מילים כבר נכתבו על האהבה [אחי..], כמה השתפכויות, כמה ערגה [גבר...], כמה זמן שהמתינו אוהבים [באמת כמה זמן..]. אבל בינינו, עם כל מה שיש לנו על הראש, בעיקר בזמן האחרון, למי יש עצבים לכל זה? [אחשלי, אני רעב טילים...]אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים [האמנם?], מצהירים שאנחנו אוהבים [כיצד?!] ומוכנים לפעמים גם למות בשביל האהבה [או בשביל מנה פלאפל...]. אבל תכלס –אנחנו יודעים מה זה לאהוב? [לדעתי, אהבה זה עמבה]עמרי ותומר לוקחים פניה חדה במסדרונות הדחויים ונכנסים אל קיטון בלתי צפוי [יש למישהו מילון?]. באיזה אופן הפכה האהבה לדבר הדחוי? [זה הסחוג, קצת שורף בחך, יעבור]נתחיל במסע בין המילים שנכתבו על אהבה ואוהבים [לא קלט ת'רמז זה...], על פני שלושת רבעי מאה [הפלאפל הומצא באלף הראשונה... הא! ניצחתי!] וננסה להבין מה בחרנו לדחות בזמן הזה [מה לדחות... אל תתביישו, יש מספיק לכולם!].לאה גולדברג [אוהבת הרבה פטרוזיליה] תגלה לנו שלפעמים המוות עדיף על אהובים אדישים [כאלו שלא אוהבים פטרוזיליה, בוגדים בקיצור]. אבל שום דבר לא יכין אתכם לכותבת הנוספת, שמוצאת את תביעות האהבה שלה דווקא בקפה של הבוקר [דירבאלאק לא שחור!] ואפילו ביומן [זאתי אוהבת בלאפה עם חומוסי, בדוק, יש סרטון טיקטוק].במדף הסמוך, יחכה לנו מבקר הספרות פול ואלרי [הבחור לא טעם פלאפל מימיו] ויספר לנו עם מה באמת כותבים שירה [עם הרבה בצל...], וכיצד ניתן עם המכשיר המופלא הזה להפוך אויב לאוהב [ביס יחמם לבב אנוש!]רומאן יאקובסון [עוד שחוך-פלאפל מקופח] יספר לנו על קולנוע שכבר שכחנו שהתקיים. מה טמן הממד הפיקטורלי [הא?] של הקולנוע הראשוני [למה לקלל...] שייתכן שבחרנו להשאיר מחוץ למה שאנחנו מכנים "אהבה"? [לא הבנתי...] שווה לשמוע, יש אפילו סיפור פיקנטי [הופה! חריף!] על ניצול יחסי מרות [חריף אש... לוהט!].ולבסוף, שניה לפני שסוגרים את הדלת [של השירותים אחרי] ואוטמים שוב את קיטון האהבה לעד [סליחה... זה החומוס...], מסלסל יצחק יהודה גולדיצהר [בלוע פלאפל רציני!] מזמור סופי בהטעמה פרסית [עם לימון שחור] ומזכיר לנו כמה מתוקה יכולה להיות אהבה [כל ביס ביס!], כשמוכנים לקחת סיכון [עם כל החריף, אל תתאשכנזו לנו]. ואולי אפילו לגלות בסוף הדרך, שלא היה שם סיכון מעולם [שורף מכל כיוון, אבל בריא!].טוב מה התחלתם להתייפייף לנו פה? אנחנו במלחמה, יאללה להתעורר! [תעמיס עוד מנה!]שימו לייק, תנו שייר לפרק, האזינו, דברו איתנו וקדימה, אין זמן – האהבה לא מחכה! [וגם לא החציל...]

עמוק בחדר האפל, אנו לא רק צופים – אלא נצפיםבפרק הקודם עזבנו אתכם כך מול המסך, ניצבים מול ערימה של איברים מבותרים [תודה על זה ז'יז'ק!]. ואנחנו, היושבים בחשכה, מגששים ומחפשים אחר הפאלוס, אך ייתכן שמה שאנו מחפשים לא נמצא שם בחוץ, אלא הרחק הרחק מתחום המודע. אז שנצלול פנימה?על הדרך, זהו את כל הציטוטים של גיבורי הקולנוע ששילבנו כאן, בימים שעוד היו גיבורים. בין הפותרים נכונה, יוגרל סירוס!עמרי ותומר גוללים אחורה, אל המקום בו הפורנוגרפיה חדלה מלהיות סיפור. וגם מולבי מופיעה שוב, אבל עכשיו נשארת השאלה, האם המבט אכן גברי או נשי כאשר הוא נטול כל סובייקט, כשהאיבר מנותק מגוף קונקרטי? ["?You talking to me"] ואיך בכלל נכנס הלא מודע לכל הסיפור הזה, ומה הוא עושה לשאלת דימוי האישה בקולנוע? והאם זה בכלל דימוי?אז זימנו את המומחה לענייני הלא מודע. פרויד מביא איתו את הגיבור האמיתי של תהליך הצפייה. האגו רוצה לקחת חלק סיפור, הוא רוצה, הוא מזדהה. בינתיים, הסופר-אגו, מחכה לנו בשקט מאחורי המסך. הוא מזכיר לנו שאחרי שהתענגנו, צחקנו, בכינו, שמחנו ונפלנו, גם נחווה את האומללות שלאחר-מעשה, את הרגע בו האחר אובד. ["The horror… the horror"].לאקאן מתפרץ בדרמטיות ומנכיח מחדש את המסמן האבוד. הפורנו, הוא אומר סותם את האיווי בכך שהוא נותן לנו הכול כאן ועכשיו. אין חסר, אין יצירה ואז אנחנו נאלצים שוב לשאול, האם לאור כל זה, הפורנו הוא אכן בכלל אמנות?אז היכן האישה בכל זה? אובייקט? דימוי? מסמן של האיווי של האחר הגדול? דבר אחד בטוח, כשהפורנו מצמצם הכול לאיבר, נמחק החסר ונמחק האיווי. אז אם פורנו איננו יצירה, ולא פנטזיה במובן המשחקי, ואולי כבר איננו אפילו מדיום - אז מה הוא? מציאות? דימוי של מציאות?ננסה יחד להבין האם אנו הצופים גיבורים רומנטיים, קורבנות טראגיים או בכלל שותפים לדבר עבירה. ואולי על הדרך להבין מה חסר לנו שם [כי  “There is no Spoon”], אבל איבר – בהחלט יש! אז הצטרפו אלינו, זרקו איזה לייק ושיתוף ואם יש כל תהיה, שאלה, ויכוח או נאצה ["I’ll Be Right Here"].

מצלמות, סאונד, זקפה, רול – אקשן!איזה בלגן, איזה בלגן... וכמה עוד בלגן אפשר שיהיה? אל תדאגו, הפרק הזה הולך לבלגן לכם את הראש.בפרק הקודם, תומר ועמרי חזרו אל המבט הגברי [אה...] וגילו שם את האישה [חצופים] במבע האירוטי [יאללה יופי...] בקולנוע הקלאסי [יש את זה ביותר קלישאתי בבקשה?]. עם מולביי הם שוחחו על פלוצנטריזם [מי?!] ומצאו עצמם תקועים עם השאלה - מי האובייקט בכל הסלט המטריד [מה אתם משחקים אותה!] של הפורנו?אבל מה קורה כשעוברים מסקרלט אוהרה אל פורנוגרפיה [מעבר מעבר...]? פתאום אנחנו מגלים הרבה סימני שאלה, שמונחים איפה שקודם לכן הבמאי והמפיק הציבו מבע קולנוע חד-משמעי [באמת?]. אז מה קורה שם... מעבר למבט... ואיפה נכנס הפאלוס לכל הסיפור? [נו באמת...]פתאום, בלי שום התרעה, ז'יז'ק [אמאלה!!!] נכנס לתמונה [לא שמישהו הזמין אותו, כן?]. ז'יז'ק מביא עמו [כמו תמיד] דימויים גרפיים מטרידים שיוציאו לכם את החשק מפורנו לחודש שלם [או לפחות אנחנו מקווים, ואל תספרו לנו אם לא]. אבל גם הוא מציב בפנינו שאלה – איפה הפאלוס?! [לא נמאס לכם?]מקלאסיקה לפרוורסיה, ממבע קולנועי למבט פולשני, תומר ועמרי יגלו – מי באמת מסורס בכל הסיפור הזה, ובאיזה אופן הסירוס פועל פה, ולומדים דבר או שניים נשיות. אה כן... וגם על מוצארט! [יש למישהו איזה קונצ'רטו מיותר?]עשרת הראשונים שיעשו לייק יקבלו סימפוניה של תודה בתגובה.

**טוק, טוק, טוק**"שלום גברת, הבנתי שיש לך פה סתימה"."מקווה שהבאת את מפתח הצינורות הגדול..."**וואו וואו, צ'יקה צ'יקה!**כן, זה עדיין הסטריאוטיפ שלנו [שלכם? שלהם? אוף...] על הפורנוגרפיה. אבל בינינו, כמה שנים היא כבר לא נראית ככה? [תמיד עסוקים באיך היא נראית...] משהו בעולם הדימויים של התוכן הארוטי השתנה, כוחה של השפה מתנקז ממנו, משהו נותר עירום.עמרי ותומר לוחצים על פליי [קליק], וממשיכים את הקלטת מהמקום בו הפסיקה בפעם האחרונה שנפרדנו [אי אפשר קצת להפריד ביניהם?]. מה קורה כשהפורנוגרפיה מתנתקת מהמסגרת הסיפורית והופכת לבליל של אקטים מפורשים ללא הקשר שאנו פשוט גוללים דרכם?ואנדרווקן הוא הראשון שנפגוש בדרך וייקח אותנו צעד אחד קדימה [יד ביד, ולב בלב?]. מה שאנו מזהים בפורנוגרפיה מתחיל כבר בשפה שלנו היום [שלכם!]. כשהממד הסמנטי מפנה את מקומו יותר ויותר ל"אמיתי" [בדיונות בשקל! מי רוצה בדיונות בשקל!]. היומרה שלנו לתפוס את השפה כבעלת כוח מצווה [לא בקטע של עלייה לתורה, כן? תירגעו], שאם נקרא לדברים בשם "הנכון", המציאות תתוקן. האם זו הסיבה שההפשטה [הופה!] הזו מתרחשת גם בפורנוגרפיה? ומה זה עושה לנו?עוד זה מדבר וסוזנה פאסונן כבר מכחכחת בגרונה [כולם לעצור, סוזנה מדברת!], מזכירה לנו שמה שפעם כלל עלילות מורכבות ופתלתלות, הצטמצם היום לכותרת קצרצרה. ואת כל הפנטזיה שלנו אנחנו מנקזים אליה. [אה...]אך זה לא נגמר בדימויים עצמם, אלא גם באופן שבו אנו [אתם!] מתבוננים בהם. מולבי כבר תופסת את מקומה ומזכירה לנו שלפני הכול, יש שם אישה ואופי ההצגה שלה בקולנוע המודרני, הופך למעשה את העין לאיבר מיני [פרויד יגיד – איבר ארוגני]. אתם מדברים איתנו על פורנו, אבל למעשה – "המבט הגברי" הוא נחלתו של המדיום הקולנועי, נקודה. [היינו שמים סימן קריאה אבל... עם הפאליות לא מתעסקים! אופס...]ואיך יוצאים מכל הפלונטר הזה? ניחשתם נכון, עם פרק נוסף! [אוי לא...] אבל למה לצאת כל כך מהר? [אתם באמת שואלים!?] יש משהו חמים ומחבק גם בתוך הפלונטר, לא ככה? [לברוח!!!] אז בואו, האזינו איתנו, תנו איזה לייק ושייר, אולי תיהנו כל כך שלא תרצו לצאת...**וואו וואו, צ'יקה צ'יקה!**

בין אם זה מסקרן אתכם, מדליק אתכם, אולי מגעיל ודוחה אתכם – הפורנוגרפיה הפכה להיות המוצר הנצרך הנפוץ ביותר ברחבי העולם... ורוב הסיכויים? שגם אתם הייתם, לפחות פעם אחת, צרכנים.היא מלווה אותנו עוד מימי המערות ומאז שידענו ליצור, יצרנו זימה. והיום, הזימה עולה בסערה השמיימה – אל הענן. החוברות המקומטות והמצהיבות שהיו בעבר מוחבאות בקפידה מתחת למזרן המיטה, זמינות היום בקצות האצבעות. מה קורה היום לאל המפוקפק הזה, שאסור לדבר עליו, אך כולם עובדים? הנסתר והנגלה?עמרי ותומר נועלים את הדלת, מסירים את האבק מעל הווידאו הישן ומתחקים אחר הנקודה הסינגולרית הזו, בה תמונות נעות הפכו לרכוש שניתן לצרוך בפרטיות ביתך. כדי להבין מה קרה לפורנוגרפיה, נצטרך להבין איזו מן חיה היא. עם תומס קולקה, נעלה לשאלה – האם הפורנוגרפיה היא בעצם אמנות קיטש?לעתים קרובות בדיונים על נושא הפורנוגרפיה, דנים ביוצרים ובמשתתפים ועולות שאלות על ניצול והחפצה, אך לא פחות חשוב מכך לשאול: מה עושה הפורנוגרפיה לצופה? עם גיל כרוז, נניף את השלט ההרלדי שלנו וניקח את הגוף למסע פנטזיה קטן בימי האבירים, לצלילי שירת הסירנות של הפורנוגרפיה. מה יש במדיום הזה שגורם לסמלי לקרוס ומותיר אותנו מרודדים לאומללות גופנו?וכמה אנשים בכלל צורכים פורנו? ובאיזה אופן? ומתי הופק סרט ה-Casting Couch הראשון בהיסטוריה? על השאלות הללו ועל עוד רבות אחרות ננסה להשיב בפרק הזה. אז יאללה, תשתובבו קצת איתנו, ואם באמת בא לכם לרגש, תנו איזה לייק ושייר, פרגנו.קריאה נוספת:תומס קולקה, "קיטש מהו?", עיון: רבעון פילוסופי ל"א 88-101 (1982)לקריאה ברשת: https://www.jstor.org/stable/23349700Caroz, Gil. “Moments of Crisis”, NLS Congress 2015, Hurly-Burly 12.

ב-22 למאי השנה, התפרסמה ב-Ynet רשימת 25 חופי הנודיסטים הטובים בעולם של CNN. שם דווח, כי חוף מצוקי דרגות בים המלח הוא אחד היעדים המומלצים ביותר. ברשימת CNN נכתב, "צופו בעירום במים החמים והמלוחים במיוחד של ים המלח, שמאפשרים ציפה יוצאת דופן, ומרחו על גופכם העירום בוץ שחור מרגיע ועשיר במינרלים, הכול בחוף סלעי ופראי על הגדה המערבית של ים המלח", לצד הערה קטנטנה, "ייתכן שזה המקום היחיד במזרח התיכון שבו תמצאו סובלנות כלשהי כלפי עירום בציבור".סובלנות, זו מילה מעניינת ביותר. איפה ניתן למקם את הסובלנות הישראלית בשנת 2025? באיזו סובלנות מדובר? והאם הסובלנות הישראלית הזו, אם היא אכן קיימת, יודעת לעשות היטב עם המילה – "לא"?עמרי ותומר יורדים מהבמה הקדמית (תודה לך גופמן, רק אל תגמור את המים החמים בבקשה) וממשיכים להתחקות אחר הפריצות (גופמן, בבקשה תסגור את הדלת כשאתה במקלחת... באמת...). ביציאה מאולם המופעים ממתין לנו שאטל ישירות אל חוף מצוקי דרגות, ומה שהולך שם... לא תאמינו. אבל פגשנו שם תיירת צרפתייה, הפסיכואנליטיקאית פרנסואז דולטו, אשר יד ביד מובילה אותנו לאורך החוף לשיחה קולחת אל שאלות מהותיות: מהם ערכים? למה אנחנו צריכים אותם בכלל? איך זה קשור במשפחה? באדם? והאדם נודיזם זה לכל אחד?אך עמרי ותומר חשו באי-נוחות מסוימת (לא בגלל הערום, גופמן כבר שבר אותנו עם הבמה האחורית שלו), פשוט... אומנם הייתה כתבה ב-Ynet, מפרגנת והכול... אבל האם ייתכן וישראל לא אוהבת לחשוף את עצמה? אולי היא מעדיפה להצטנע? גם מפני האזרח? האם ייתכן שהגבול בין מהוגן לבין פריצות, הוא לא חקוק בסלע? אלא תלוי גם ביכולת שלנו, של כל אחד, לומר לא?הרבה שאלות עלו, ודבר אחד בטוח – לא על כולן נקבל תשובות. הערב ירד, השמיים התקדרו, וזיקוקי הדינור מרחוק נראו... ולפתע תומר שואל – "תגיד עמרי, גופמן, זה לא מרגיש לכם קצת שישראל דומה לשלב הזה של ארגון מסיבת רווקים?"נותרנו עם פיות פעורים, וגם אתם מוזמנים להשיל את השכבות מעליכם – רק אם תרצו כמובן – ולקפוץ אל המים המלוחים של הסובלנות הישראלית. מהרו לפני החקיקה הבאה של הקואליציה, שלא תאפשר לכם אפילו להתפשט במקלחת. גם אם אתם לא מסכימים.

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה"אוי לנו כי שוברנו!ידעו-נא כל יושבי עירנו: מגיפה נוראה מתפשטת ברחובותינו!  פריצות, חוצפה ופורנוגרפיא רחמנא ליצלן פוגשים בכל.קמח החכמים המצוינים עמרי ותומר דעיה"ק נתניא לתהות על קנקנה.תניא, הלא לימדנו גופמן: כל החיים — הצגה אחת גדולה! והנה שחקני השקר יצאו מן הבימה, והביאו לכולנו מחזות של תועבה!ואליבא דלוינס — המבט, הוי המבט!!! במקום לראות את פני הזולת כקדושה — הופכים אותו לראי פרוץ, למסך חשוף!אנו מזמינים את הציבור הקדוש להיאסף למפגש כוח אדיר לעילוי נשמת הגאון החסיד יוחנן לקאן זצוקללה"ה ולזעןק כיצד היה הדבר שהפכה הפריצותשכל עין רואה בו, וכל אוזן שומעת עליו?בברכת לייק ושער,בית מדרש מקרעל

תלמיד: מורה נעלה, מדוע אינני מצליח להירדם עוד?מורה: אולי זו השאלה שגורמת לך לנדודי שינה.תלמיד: אתה מתעתע בי.מורה: בהחלט, אך רק על מנת שתעתע בעצמך פחות.תלמיד (מהמהם בהבנה): אז אין גורם.מורה: האם כשאתה חותך בצל, זהו הבצל שבוכה?תלמיד: ...מורה: יופי, עכשיו לך לשטוף כלים.ואכן, יש את סוגי הכאב שכל שאנו מבקשים מהם הוא רק מנוח. עם זאת, מרובם אנחנו דורשים הסבר. כפי שראינו, הכאב הוא חוויה מהותית לקיום, הוא מלווה אותנו בדיוק כמו פעימות הלב. ועדיין, בכל פעם שהוא צץ, אנחנו שואלים, שלא נאמר זועקים: למה?עמרי ותומר תוהים בקול רם, מה לכאב ולסיבתיות? בתחתית הבור שחפרנו, גילינו יחד עם ידידנו הוותיק לאקאן שסיבתיות היא היחידה הקטנה ביותר. האם אנחנו עדיין תחת הצל של אריסטו וארבעת הסיבות שלו? האם אנו מצייתים למערכת מוסרית-משפטית שבנויה על תודעת גמול, או שמא אנו שבויים בנרטיב שדורש אשמה והודאה בה כדי להעניק תוקף לגאולה? ומה בין סיבתיות להסבר?בדרך אל בטן האדמה של הכאב, חפירה אחר חפירה, פגשנו את הבודהה והקספה הערום ["איפה אתה חושב שאתה נמצא?! שים עליך משהו, בחייאת!"] מנהלים דיאלוג טורדני משהו. ממנו עולה שלכאב יש נוסחה מסודרת, אך האם זוהי סיבתיות? ומה בשאלות התלמיד מחולל את הכאב הרבה יותר מהתוכן שעומד מאחוריהן?לאקאן מסיים לנשנש את ליטרת הבשר שלו, מכחכח בגרונו, ושואל בנימוס [שלא כדרכו]: "אהמ, חברים, אפשר אולי להציע משהו? על מה אתה מדבר קספה?". היה לו עוד הרבה מה לומר, אבל בשלב זה ראשו של הבודהה התפוצץ. לאקאן הביט בעיניו הכואבות של קספה הערום, דרכן ראה קספה את עצמו משתקף, ואת עיניו משתקפות בעיניו בהשתקפות – עד אינסוף, והצביע על כך שמעבר לראייה, שם נמצאת העין. סארטר דחק עצמו דרך חור המנעול, הבודהה עצם את עיניו כמעט עד הסוף וקספה... ובכן...קיבלתם כאב ראש מכל זה? מצוין, עוד צעד. אז תנו לנו יד ותצטרפו אלינו? כי אם לא, התלמיד מבקש עזרה בשטיפת כלים. וכולנו יודעים מה עדיף – לשטוף כלים או לתת לנו לייק ושיתוף. ככה זה - כדי לקבל, צריך לתת. רק קספה, תלבש משהו בחייאת... שטיפת כלים בעירום אפילו סיינפלד לא מרשה.

לעצום עיניים.ניקח נשימה עמוקה.ששששש.מעגנים את הנשימה בעומק הבטן. והנה מופיעה מחשבה.רגע לפני שניפרד ממנה ונחזור לנשימות, ניתן לה מקום...עמרי ותומר מטים אוזן אל הקול הקורא מן המזרח, ובוחנים מקרוב את המושג החרוש ביותר בהגות הדתות הדהרמיות, הביץ' הנצחית: ה-קארמה.מהי הקארמה אם לא מערכת התחשיבים להצדקת הכאב בעולם?[פתחו יומני חשבונאות, זה הזמן לערוך רשימות זכות וחובה, טוב ורע, מה המאזן שלכם?]האם הקארמה היא גורל בלתי ניתן לשינוי? [המשיח בוא יבוא!]או אולי קריאה לאחריות אינסופית של הסובייקט? [שופנהאואר צועק – אתיקה!]דרך סבך אופנישדות וסוטרות, נפצח את גלגוליה של הקארמה, נלמד איך צוברים אותה [יש לכם כרטיס חיוב?], איך שורפים אותה [זכיתם בלוטו?], ואיך נזירים עירומים כביום היוולדם קשורים לכל הסיפור [סמוטריץ' לא מרשה].ועכשיו, רגע לפני שנחזור לנשימה, אל התרגול, אל הרגיעה בחיים, שלחו מחשבות על לייקים ופתחו את ברז השיתוף - הבטיחו לעצמכם גלגול נאה וגאולה מן העולם הבא. כאן ועכשיו. [נו!? איפה הלייק!?]

זה מתחיל עם יללות תנים ברקע.שעות הלילה פולשות דרך הבגדים, קורעות את המעטפת, ומשתפשפות כנגד העור החשוף – צמרמורת אוחזת בהם, זה מתקרב. הם רוצים שזה יתקרב. הם עצמם שואפים לשם... לנקודה הזו מעבר... אל המקום הזה שבו יש "יותר מדי"... מה כל כך מפתה ב"יותר מדי" הזה?תומר ועמרי ממשיכים בדרך אחר הדחוי, אבל הפעם מהנקודה ההופכית – הדחוי שהופך למבוקש, למה ששואפים אליו, לנקודה שמאפשרת משהו אחר. "To boldly go where no one has gone before"!אז קראנו לאורן בן יוסף שיחזור וינחה אותנו במסלול המוליך אל מעבר לאילוסטרציה, אל הסבל או הכאב ששועטים אליו בהתלהבות! נראה שיש משהו בחוויה הזו, של מה שאי אפשר לשאתו, דבר-מה שמרומם אותנו, שמאפשר לגעת בנשגב.דפיקות על הדלת, חלונות רועדים, טלוויזיות מרצדות, רעשים בלתי-נסבלים, והאוזניים... העיניים... זה סרט אימה או מציאות? למה אנחנו כל כך נמשכים אל הכאב שאנחנו מסבים לעצמנו? ולמה האדם מסב כל כך הרבה כאב לסובבים אותו, לאחרים וגם לאחרות של עולם החי, ואולי אף העולם עצמו...?עם סוזן סונטג ננסה ללמוד משהו על הכאב של אחרים, על הסבל שאנו גורמים לאחרים, ועל ההתענגות הכרוכה בכך בנו. מה לצמחונות וטבעונות ולשאלת הכאב? ומה בנוגע לעולם, לאקולוגיה, לשמירה על העולם? האם גם בזה יש משהו מה"יותר מדי"? ואיך זה קשור ביצירה?מבין פיסות האומנות, המוזיקה הקשה, סרטי האימה, והרגעים הללו שמצמררים אותנו עד לשד עצמותנו אורן מוביל אותנו צעד אחד מעבר – אל מחוץ להבנה, האידיאולוגיה והאני – אל גלקסיות רחוקות, סאונד צורם, בחירות קולינריות ומשאלה קטנה אחת של ילד – ננסה לצלול אל מופע של כאב שאנו כמעט לא מדברים עליו, אבל חווים, מחפשים ואולי... יוצרים עמו מדי יום.ממשיכים ללכת אל עבר הלא-נודע, ומזמינים אתכם להצטרף אלינו ולהיות מופתעים... ואם לא קופץ עליכם איזה משהו מתוך המסך שגורם לכם לצרוח באימה – אז תביאו לייק ואיזה שיתוף, מה... זה כואב לכם?

[דפיקה על הדלת]שלום!כנס, כנס. שב. כרטיס בבקשה.שלום דוקטור, אני רק –קודם כל כרטיס.לעמרי ותומר עוד לא כאב מספיק, אז הם החליטו להעמיק חפור מהטראומה, הישר אל הכאב הגולמי. מהי התחושה הזו, שאנחנו חווים בעומק הגוף והנפש, שנראה שלעתים הופכת להיות הקיום כולו? להבין איך בדיוק חשים אותו, אולי מספר לא מעט לרופאים – אבל לעצמנו? מעט מאוד. אז החלטנו לבחון את מהות הכאב דרך שני הוגים – ועוד שלושה."כואב לך משהו?" הוא שואל, ככה, בלי להרים מבט. אבל אין לך מושג מה להגיד. זה לא בדיוק איפה, זה שאני מאז לא מפסיק להרגיש את הכאב הזה. זה כמו שאמר היידגר, דוקטור – יש שם פצע בהוויה. קרע."אני לא מבין... פצע, קרע, לוחץ... על מה אתה מדבר?" כי זו לא שאלה של "איפה". והכאב הוא לא אירוע, הוא מצב מתמשך. כמו שולחן שפתאום לוחץ עליך, בלי שנגעת בו. אמרנו את זה לרופא, אבל הוא לא ממש הבין – מה לעשות, לא קרא את ראסל.והכאב הזה – הוא לא לבד. הוא נלמד. הגוף למד אותו. התרגל לשבת נכון, ללכת נכון, לדבר בשקט, להיראות חזק. והכאב, במקום להתפרץ, התארגן. עד שהפך לטבע. אבל הרופא גם לא קרא בורדייה, אז גם פה אין ישועה.אין לזה מילה. כי כמו שכתב בארת. ברגע שזה קורה, נבין את העובדה הבלתי נסבלת – אותו הדבר שמכאיב לנו, בין אם אנחנו חשים אותו או לא, הוא המקום בו אנחנו פוגעים באחרים.לא, זה...כואב לך משהו? תזדרז בבקשה, יש הרבה בתור.אני מנסה פשוט, זה לא כזה פשוט.אז מה מפריע לך? מה כואב?זו תחושה לא ברורה, זה לא... זה התחיל אולי בכאב, אבל זה יותר כמו... נוכחות בזו.נוכחות? לא מבין. מה נוכח? מר... ראסל, כן? מה הבעיה?הכול התחיל בגלל שולחן דוקטור, ראיתי אותו, חשתי אותו, פתאום זה לוחץ.שולחן?כן דוקטור, שולחן.אני לא מבין, הנה, זה שולחן. מה שאני נוגע בו. כזה?לא דוקטור, לא השולחן הזה... זה גם לא השולחן עצמו... זה משהו לוחץ.לוחץ? איפה?הדיון של תומר ועמרי בדחויים ממשיך, הפעם מדברים על כאב – האם אנחנו דוחים את הכאב מעלינו? ומה זה עושה לנו? איזו מן חברה או תרבות אנחנו הופכים להיות כאשר הכאב שלנו, וגם הכאב של אחרים, דהוי, מושתק, מורדם. אה כן, וגם שופנהאואר יהיה, אז כבר מובטח שיהיה כיף.אז בואו, צאו מהאדישות, הקשיבו, שתפו, תנו בלייק.לא נרדמים בשמירה.

-אתה יודע איפה אתה? שאלה מצוינת, דוקטור. אני קם בבוקר, שוטף פנים ורק אז - בודק את הדופק. אבל בכל יום אני צריך לשאול את עצמי, האם זה הגוף שלי שאת הדופק שלו אני מודד, או רק התחפושת.עמרי ותומר התחפשו לזבוב והתיישבו על קיר קליניקת הפסיכיאטר. בסוף, בין אם יצליח הלום הקרב להישמע או לא, אם יוכל לדבר, אם נצליח לגייס הקשבה רדיקלית עבורו ובין אם לאו – נשארת שאלה אחת: האם הדרך החוצה מהבלתי נסבל תלויה באחר? והאם... יש בכלל דרך החוצה?אבל בואו, בואו נחזור לקליניקה...-אתה מתכוון שאינך יודע כבר מי אתה?יאללה, מה אני נראה לך... לא יודע מי אני, כמו בשיר של מרוואן מחול? לא, לא – אני מתכוון למשהו עמוק יותר. תראה, שם בשטח, זה ממש מרגיש כמו סיוט, כאילו ירדת מדרגה אחת יותר מדי למטה בסולם יעקב, ואתה שואל את עצמך, האם אלו שדים שמבקשים לקרוע אותך לגזרים או מלאכים שבאים לקחת אותך אל ממלכת הנצח? והאם באמת עדיף לשלוט בגהינום מאשר לשרת בגן העדן? כל פעם שהוא דיבר, אתה רצית להאמין לו. כי לשקר יש קול מוכר. אולי אפילו הקול של אמא שלך מהעבר.-אתה מרגיש שאתה עדיין שם?אתה שואל אם חזרתי? (מצחקק במרירות) חזרתי מאיפה? אל מי? איך קרא לזה ההוא, עם הסיגר? הדחף לחזור למצב האנאורגני. אל תסתכל עלי ככה, אני לא רוצה למות - רק להפסיק להיות. זה לא אותו דבר, תזכור את זה.ואנחנו? עדיין זוכרים את זה? דבר אחד בטוח, שווה תמיד להאזין, גם אם לא מבינים עד הסוף.ועל הדרך, תנו לנו איזה לייק ושיתוף. תהיו חברים.

...אומפה אומפה אומפה אומפההיה אז בוקר היום ה-645 למלחמה בישראל.האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת האנושות.לחמנו שם מאז 31 במרץ 2009.התנהל קרב עקשני, קטלני, הפשיסטים נלחמו בעקשנות.ממשלת ישראל הייתה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי שני פודקאסטרים בלבד.האופק הקדיר במערב, עמרי ותומר היו בעיצומה של חפירה מול המיקרופונים – הדיון על הלומי הקרב טרם נשלם, אך את הכאב עוד חשים מאז הפרק הקודם. עצרנו כשהמילה לא הכילה עוד את החוויה, אך מה מתרחש, מה נשבר שם? זה נלחם בנו בעקשנות, הטראומה, יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.עמוד השחר עוד לא קם, חצי פלוגה שכבה בדם, אך אנו כבר היינו שם כשהגיעו טנקרד וקלורינדה הנאהבים, הם נשאו זכר לימים בהם מותר היה לדבר על אהבה אסורה בין בני עמים אויבים. עלינו משם בכוח של שתי פלוגות, כשהפצע נפער מולנו הקול הדהד בכל הגבעה, לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם האחר הגדול ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו.בשתיים, שתיים ושלושים, הגיע פרויד פושט מדים, הכריז שטראומה זה דבר אחר... הפצצה שנפלה בחדר – זה לא זה. אצל כל אחד זה בהכרח שונה, לא יעזור וגם לא יועיל הלם חשמלי, כדי ללבוש מדים ולשוב חזרה אל החזית. הוא התעקש על היצירה האנושית, מול בונקרים מבוצרים ומאה עשרים (ועוד) ח"כים מעונבים.בין הגדרות והמוקשים, בין מכות חשמל והפצעים, הגיח אריק לוראן והכריז שהקשר עם האחר הגדול נפל, ההלם אל החלל חודר, אך כאן אין עוצרים - צריך להמציא משהו אחר.ורצנו אבודי חושים, שיתוף ולייק נתתם – למה? לא יודעים. בסך הכול רצינו לשחרר עוד פרק בשלום... אך מי שעוד רצה לחיות אסור היה לו להיות... במלחמת חדלי האישים.אומפה אומפה אומפה אומפה...אתם יודעים שאתם רוצים לתת לזה לייק.

"עד שישוב הים מזעפו / לא, לא נדע / כמה זה עולה לנו"ומדהים לראות עד כמה דווקא הנציג הבלעדי של ארץ ישראל היפה מזהה בנו דבר מאוד לא יפה. ואולי אפילו, שלא ניתן לשאת אותו כלל. כמה זה עולה לנו, קריאת התיגר הנצחית הזו, חדוות המלחמה, הנאמנות המוחלטת שמאפשרת לנו לשלוח את ילדינו ללא היסוס אל המלחמה, אבל להכניס להם לתיק את כל הפינוקים, שיהיה להם נעים?עמרי ותומר מארחים לפרק כואב במיוחד של מקרל את רון בן טובים, חוקר ספרות, מחבר ומרצה המחפש אחר מענה לשאלה שאינה נותנת מנוח: מה קורה לשפה בזמן מלחמה?כי המלחמה אינה שוברת רק את הגוף ואת הרוח – היא משסעת את השפה עצמה. מילים שעד אתמול היו עבורנו מובנות מאליהן, כבר אינן מצליחות להכיל את שחווינו. המכל מתפקע וגודש האירועים מתפרץ אל מעבר לגדרות המילה. אותיות פורחות באוויר והחוויה נותרת תלויה בחלל – בלתי ניתנת לתרגום ולכן, בלתי נסבלת.רון ייקח אותנו למסע בו ננסה להבין באיזה אופן משפיעה חווייתם של אלו שנפגעו במלחמה על השפה וכיצד הדברים באים לידי ביטוי ממש ביום-יום. הוא יראה לנו כיצד השפה, שהייתה אמורה לעזור לנו לעבד, לדבר, לשתף – אינה עומדת בעומס. ואז מה שנשאר, נשאר בגוף. בטראומה. בבדידות של מי שנפגע – ולא פחות חשוב מכך, של הקרובים לו.ואם כבר הסובבים אותו, כיצד הם מתמודדים עם האדם החדש שמולם, שהשפה הוחרגה ממנו? יש משהו בהיעדר המילים שפוצע גם את האחר, שמהווה תזכורת בלתי נסבלת למה שאנו לא רוצים לזכור – שזה עולה עולה עולה לנו, וכמה זה עולה לנו.אז איך כותבים את זה? איך מתארים את מה שהשפה דוחה? בפרק הקרוב, נצלול עם רון בן טובים אל המקומות שבהם הספרות והשירה – ובעיקר שירת הלוחמים – מנסות לעשות את הבלתי אפשרי: לומר את שלא ניתן לומר.המעט שנוכל לעשות, הוא להקשיב. ולתת לייק או שיתוף עוד לא הרג אף אחד.

חזרנוואנחנו כועסים, אבל מה זה כועסים!למה? כי למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים שוב ושוב נקטע, שירת הסירנות מסיטה אותנו ממסלולנו ואנחנו נזכרים – יש לי גוף, והוא פגיע. אז איך פועלים כשאנחנו יוצאים מתוך עצמנו שוב ושוב בעל כורחנו?הפעם, עמרי ותומר מגייסים את האמנות כדי לחפש תשובות. הם לובשים את מיטב מחלצותיהם, מפדרים את הלחיים ושמים פעמיהם אל תערוכה של פרנסיס בייקון. שם, כבר מחכה להם דידייה אנזיה, מצחצח את שעון הכיס שלו. מאוד מהר הם מבינים, אלו דווקא פניהם המשתקפות על הזכוכית המכסה את הציור שהופכים את מעשה האמנות למבעית באמת.אל הגלריה נכנס אביגדור המאירי, ומאלץ אותנו להישיר מבט אל הזוועה הזו. לזכור שלאורגזמת המלחמה יש מחיר, דורש שנכיר בו. שם, מעבר לאסתטיקה, מעבר למעטה היופי, מתחת להגנות, המעטפות, מעבר לנראה – שם אנו נתקלים בבלתי נסבל, במבט המביט בך, חושף אותך, ונפלטת זעקה.ומה הלאה? איך ממשיכים מכאן?בתור התחלה, מאזינים, מדברים, ממשיכים את השיח, גם כשנראה שצלילי היירוטים משתיקים את הכול. ואם אפשר לזרוק לנו גם איזה לייק או שיתוף, אז למה לא?

בית המשפט!תיק מס' 0000063: המדינה נ' פלוני, דברי ההגנה?תודה כבוד השופט! הדיון היום לא עוסק בגניבה של ממון, זהו השקט עצמו שנשדד. לא אל הבית התפרצו, אלא אל נפשו של אדם. כי אם הכול מתועד, מה נשאר מאיתנו אם לא רק חלון ראווה?עמרי ותומר ינסו לספר לכם כאן שזה עניין היסטורי דיאלקטי, אבל זה לא נגמר שם – הם ינסו להעלות לשאלה האם פרטיות בכלל הייתה אי פעם חשובה לנו! עד התביעה הראשון יהיה לא פחות ולא יותר – נח: צדיק, צדיק, אבל בדורותיו.אבל הוא לא היחיד שזומן מהתנ"ך כדי לדבר בשבח הפרטיות. עוד לפני שהספיק להתכסות ולהתנער מההנגאובר, עולה אל הדוכן גם בלעם עם תמיכה בלתי צפויה מחז"ל ויש לו מילה טובה לזרוק על עם הנצח, ואולי גם על חדר השירותים של תומר...?ולבסוף, עדים מומחים שהוטסו למטרות הליך זה מארה"ב - סמואל וורן ולואיס ברנדייס יספרו לנו על "הזכות להיעזב לנפשך" וייקחו אותנו אל הימים הראשונים בהם הזכות לפרטיות החלה ללכת לבד.ואיך קטגוריות בפורנו קשורות לכל התסבוכת הזו? והאם בכלל ניתן באמת לתבוע את עלבוננו? מילולית, לתבוע אותו? אז שתפו אותנו, תנו בלייק ואם נחה עליכם רוח הנדיבות ובא לכם תכנים שווים, תמכו בנו בפטריאון. כי כשזה מה שקורה לפרטיות, מה נשאר לשמור לעצמנו?כל כך הרבה שאלות ורק פרק אחד קטן. איך הוא יכול על כל זה?

כמה אנחנו שומרים על עצמנו היום. אנחנו קנאים לכבודנו וזהותנו, בוחרים את מילותינו בקפדנות, שומרים על ערנות מתמדת פן נגלה ש"אנחנו המוצר", אבל כשזה מגיע לפרטיות שלנו? נראה שהפכנו לתחנת רכבת. עמרי ותומר חובשים כובעים, לובשים מעיל ארוך ועוברים לשחור לבן. כי כדי להבין מה קרה לפרטיות, נדרשת חקירה, והאמת לא בהכרח נעימה.פנים. משרד חקירות. לילהבמשרד מאובק ואפלולי יושבים עמרי ותומר, הם נראים מדוכדכים. תומר מדליק סיגריה, שובר קיר רביעי ומפטיר: "העיר הזו... היא לא ישנה, היא רק עוצמת עין אחת כדי שלא תוכל לראות מה עושה השנייה. מדרכות הרחוב ספוגות בשקרים, ורק אורות הניאון מאירים את הדברים שהסתרנו בחושך.ובלילה כזה בדיוק היא נכנסה, עם המבט הזה, של אחת שפגשה את החושך הזה מקרוב. לך תדע, אולי אפילו חוללה אותו". עמרי מביט בו ומשיב "תומר, אתה עובר שבץ? שאזמין אמבולנס?".למזלנו, בשלב מוקדם הגיע אלינו רמז מהמודיע שלנו (ושל העולם כולו?), אדוארד סנודן, שסיפר לנו שבעצם כולנו לקחנו חלק בסיפור הזה. הרמז הוביל אותנו אל החשוד הראשון בחקירתנו: סארטר. תפסנו את הצפרדעון הסוטה הזה על חם מתבונן מבעד לחור המנעול. לאימתנו, אמנם, גילינו שזה לא היה הוא שם בכלל, אלא רק פעולה טהורה של מבט ללא אני אחדותי שיודע על כך דבר.הבנו שמוטב לנו לצעוד בזהירות. סארטר הנמלט השאיר אחריו פנקס ובו כתוב "הביצה, הערב, 20:30, תגיע לבד". הגענו לשם בדיוק כדי לתפוס את נרקיסוס, שנייה לפני שנפל אל תוך המים. "למה עשית את זה?", שאלנו את אקו, "קנית לו ביטוח חיים על שמך?", "האם זו קשירת קשר?"."עצרו!", נשמעה זעקה לפתע מבין השיחים. לאקאן הגיח, מנער עלים מחליפתו המסוגננת, "זה היה ניסיון התאבדות! אחרי הכול, ברגע שהתבוננו בו, צמצמנו אותו לבושה בלבד. זה היה בלתי נסבל עבורו!".החקירה הזו רק נעשית משונה יותר מרגע לרגע. עוד לילה, עוד תיק סגור למחצה. ובינתיים אני מחכה… כי בעיר הזו, תמיד מישהו יצטרך מישהו כמוני. גם אם כבר לאף אחד לא ברור למה...תומר!סליחה, זה חזק ממני.בקיצור, מוזמנים להאזין, להגיב לנו, לשתף ותמיד כדאי לפרגן בלייק, אנחנו מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם.

סלח לנו אבינו, כי חטאנו: אנחנו מקרל ואנחנו מכורים (אוהבים אתכם, מקרל!)כמה מהר אנחנו רצים אל הפתרון – אל הכוח שנוכל להתרפק עליו, שיחבק אותנו וייקח את כל הכאב. לפעמים הוא זורם מהמזרק אל הווריד, לפעמים מתמוסס על הלשון, אבל לעיתים קרובות – הוא מתחבא דווקא בכנסייה.עמרי ותומר תופסים כוס חד"פ, מכינים לעצמם קפה דלוח ותופסים את מקומם במעגל הכיסאות. רגע הגמילה הגיע!ראשון קם הפסיכואנליטיקאי קוסנזה, שעוד לא סיים לפרוק מהמפגש הקודם. הוא מתחיל בהבטחה שהפעם, יגיד משהו חדש – ואז חוזר על עצמו, כמעט עד המוות.אלא שאז מצילה את המצב חנה פיקארד שמזדקפת על עומדה ופשוט קוטעת את שטף הדיבור. קוסנזה נפגע עד עמקי נשמתו אבל פיקארד נשבעת לו ביקר לה שהיה מדובר בתנועה לא רצונית ולה, אין שום אחריות על מה שקרה.הרוחות התלהטו, ורשימת 12 הצעדים נתלשה מהקיר ובותרה לקרעים-קרעים. נראה היה שלא נותר עוד חוק עקבי ויציב אחד שיכול להציע פתרון לכולם.רגע לפני שהמפגש כולו התפרק לו, צעקה ואן דר הובן: "עצרו!". כולם עמדו והביטו בה המומים, צווחות בקודש הקודשים? "ואולי, לכל אחד התמכרות משלו, הדורשת פתרון משלה?"הם הביטו בה המומים לרגע, לקחו נשימה עמוקה ואז, פרצו כולם בצחוק מתגלגל, התחבקו וקראו - "אלי, תן לי את השלווה", וכו'.אז בואו, תצטרפו. גם אתם רוצים ריפוי, לא? אז הצעד הראשון הוא להכיר בכך שאין לכם שליטה. אחר כך, עשו לייק ותנו בשיתוף (כי אין לכם שליטה). ולבסוף, העלו סרטון שלכם מודים – "שלום, גם אני מכור למקרל" – ואנחנו מבטיחים שנשיב בתגובה – "אנחנו אוהבים אותך."עשו את הצעד וחיי שלווה ממתינים לכם.

חסר אינו יודע שובע....וגם כשיש לנו עוד, ועוד, ועוד... ככל שיש "עוד", כך יש משהו שאינו מסופק, אינו מסתפק, רוצה "עוד". אז אומנם, לעת עתה, הסתיימה לה סדרת פרקים על העוני, אבל הדיון שלנו במקרל לא הסתיים.עם טעם מר בפה, וחור שואג בבטן, אי-אפשר שלא לשאול: האם החיים מוגשים לנו כמסעדת אכול כפי יכולתך? ואם כן, מי יקבע שהגיע הזמן להפסיק? תומר ועמרי מוצאים עצמם מול מזנון הבופה, ומתוך מבחר המנות שומעים את הקול הקטן הזה, שקורא ומפתה – עוד... עוד... עוד... האם גם הפעם נסתער בפה פעור? או שמה נעז ונשאל – מה קרה להתמכרות?עוברים אל השולחן, עמרי ותומר לובשים את מיטב מחלצותיהם, מושכים זה עבור זה את הכיסא, מתיישבים ומניחים מטפחת בחיק. לאמוז בוש מגיע הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדוארד גלובר, מציע תשלובת ססגונית בין הפרשות ומזון מענג, עם נגיעות מרומזות של מיניות. כמעט שהלך לנו התיאבון (או שמא דווקא התגבר?), ואחריו מתקרב הפסיכואנליטיקאי דומניקו קוסנזה עם מצע של איטרציות: הביס הראשון היה התגלות של ממש, התחלת כל ההתחלות, ועם כל ביס זה היה בדיוק כמו הפעם הראשונה.בצעד כמעט מועד, הסופר ויליאם בורוז פורץ אל השולחן, נושא מגוון צלחות בצבעים עזים: מיקרו-ספירות שקופות של עונג על קצהו של מזלג. התבקשנו למסור את השליטה לחלוטין, להתמסר ולצלול אל מסע מסחרר אחר המנה הבאה, שהוביל אותנו באופן מטלטל ומפתיע היישר אל זרועותיה התמנוניים של המדינה.זה היה דווקא בקינוח שהחלטנו ללכת על קלאסיקה לא מתיימרת – לאקאן בפפיון, ככה פשוט, בלי הוד והדר. אבל איזו אינטרפטציה מהממת... איזה מרקם מתהווג! איזו הפרדה מסמנית בין טעמים.חווינו תענוג אמיתי, צחקנו, בכינו, התרגשנו... רצינו עוד... כן! רצינו עוד! כי בשנייה שיצאנו מהמסעדה, הבטן התובענית שואגת, מקרקרת, אינה יודעת שובע... אז החלטנו להזמין גם אתכם, אתם יודעים שאתם רוצים את זה... גם אתם רוצים להיות חלק מהחבר'ה, מהמגניבים... לא תגידו לנו לא, נכון? אז בואו, מנה קטנה, רק טעימה אחת... זה משהו שמעולם לא חוויתם... כל שזה עולה לכם, רק לייק אחד קטן ושיתוף. ומבטיחים לכם – גם אתם תהיו מכורים.

"יש ציבור גדול במדינת ישראל שקם הבוקר ולא שואל את עצמו מי ראש השב"כ, הוא שואל את עצמו - איך אני קונה קניות לפסח", כה אמר לפני כשבועיים אריה דרעי. אמר, חילק תלושי מזון, וחזר לספור את הכסף בוילה בספסופה. יש הנושאים את דגל העוני, אך למרבה הצער, דגל אי אפשר לאכול. את מי זה אמור לעניין, ועל מי מוטלת האחריות לעשות משהו?עמרי ותומר מגיעים אל סוף המרדף בעקבות העוני ומצאו שם בעיקר בלאגן. כמו כל אימא טובה, מיד זעקנו במחאה "מי מתכוון לסדר את זה?!".הראשונים להצביע על אחראים הם לא פחות משני ממזרים, אחים יריבים – מר סמית' ומר מארקס. הראשון מאשים את השכן, השני מחכה שהמערכת תתרסק מעצמה.נפרדנו לשלום מהתאומים המשונים ופגשנו בטיפוס ממושקף וזחוח, אחד מילטון פרידמן. השאלה שלנו הצחיקה אותו מאוד. "מי אתם שתכריחו מישהו לטפל בעוני?", שאל. "השאלה האמיתית היא", צחקק, "מה אתם מתכוונים לעשות בקשר לזה?". התכוונו לשאול מה הוא מתכוון לעשות, אך הוא כבר נעלם, משאיר אחריו רק שלולית של נוזל משונה שטפטף עלינו מלמעלה...הבלאגן מעולם לא נראה כה נוראי, ודרעי כבר עמד להצהיר בפעם המי-זוכר-כמה... כאשר משום מקום הופיע מר סקנלון, מנפנף בחוזה של עמותת ניקיון ומציע לנו כרטיס מועדון – רק לחתום פה פה ושם, וגם אנחנו יכולים להצטרף ליוזמת הניקיון החברתית הראשונה בהיסטוריה. "כי אולי השאלה," הוא מציע, "היא לא מי ייקח אחריות, אלא מה כולנו מוכנים יחד להצדיק, ובעיקר מה לא?"ותומר ועמרי עומדים באמצע הבלאגן, מביטים סביב ושואלים – "ואולי אנחנו לא רוצים לפתור את בעיית העוני?" כי כרגע נראה שאין אף אחד שמוכן לממן את פתרון הבעיה. מימון אין, אבל מימונה? זה יש מספיק לכולם.אז עד שנמצא מישהו שירים את הכפפה – בחייאת, תנו לנו בלייק ובשיתוף. אתם חייבים לנו לפחות את זה.

נתחיל בווידוי קטן ונחוץ - ייתכן שיצאנו קצת טיזרים.בפרק הקודם, הכרזנו שנבין את העוני, התחלנו לעשות צעדים ראשונים ואז – השארנו אתכם לשבת על הגדר. ועוד איזו גדר! ה-גדר ששם האדם הראשון שהבין שיש כזה דבר "שלי", הגדר שהתחילה את הכול! אז מהרגע שהעוני בא לעולם – מה קרה לו?עמרי ותומר לא מבזבזים עוד רגע מיותר, קופצים שוב אל מכונת הזמן, חובשים כובע אלומיניום (להגנה מהדיפ-סטייט), ומכוונים את החוגה אל שחר המהפכה התעשייתית. ננחת יחד היישר בזירת אגרוף ונצפה בקרב ראש בראש – סמית' (בפינה השחורה) נגד מארקס (בפינה האדומה, אלא מה?). מי מהם ימצא את האחראים האמיתיים לעוני?רגע לפני שנוחתת המהלומה הניצחת, נישאב בחזרה אל תנועתו המתמדת של הזמן ונבקר את קופרניקוס בחדר העבודה. קופרניקוס יספר לנו בתסכול שהמהפכה הקופרניקאית בכלל הייתה רק פרויקט צד, ויספר לנו כמה סודות מרתקים על העוני, ועל סוגיו הרבים והמגוונים.ובכלל, בתקופה היסטורית שבה אחד מהאנשים העשירים בעולם, ומנהיג העולם החופשי (איך לעזאזל זה קורה פעמיים?!), לא מסוגל להרכיב משפט תקין בשפת האם שלו – מה באמת אפשר לומר על העוני?אז קדימה, צאו איתנו לסיבוב בשכונות האמיתיות של העולם החופשי, שם תגלו ש - "זו לא שכונת פאר ולא שכונה של עוני / ויש בה ילדים כמוך וכמוני", וגם הם "לא אוכלים חצץ ולא שותים בנזין", אבל לפעמים... במצבים מסובכים מאוד, גם אם יש סביב מלא מלא אוכל, יש שמעדיפים למות ברעב.כל כך הרבה עוני... האם יש כאן בכלל בחירה?

אם עוני היה סרט מד"ב... איך הוא היה נראה? עמרי ותומר צוללים אל הבור הפעור, הבלתי-נגמר, של העוני במארג הקיום החברתי.פרק א': בצי החללי של איגוד בעלי הקרקעות במאדים, התייצב הקדט אמסלם וזעק: "ראיתי בהפגנה הרבה דברים מנצנצים, אחרי זה הבנתי שזה שעוני הרולקס של כל המפגינים שם. בואו תראו כמה מרצדסים יש שם!". הקדט צחצח את שעון הקרטייה שלו, ספר בראשו את משכורתו – אשר מתוך תפקידו עולה על פי 13 מקו העוני של מחוסרי הקרקעות – טפח לעצמו על שכמו והרגיש גבר.פרק ב': עם גלימה אפרפרה וכיסוי ראש אופנתי, הקצין אוגוסטינוס המהולל נכנס אל ההיכל, אחריו שובל כמרים שתקנים בראש מורכן. תחילה האשים את החוטא, לאחר מכן את היהודי, ובסופו של דבר הציע רפורמה ששמטה את לסתותיהם של הנוכחים עד אחרון הוואזירים – "העוני הוא..." [אלוהי הדתות כולן נחרדו ואוגוסטינוס חייך מדושן].פרק ג': עם פאה נוכרית מפודרת, מפקד המחאה החילונית במושבה פסטילוס 5 הרים מבטו אל עבר השמיים – "Engage’!" הוא צעק, אך אף אחד לא רץ לפעולה. את ילדיו הוא השאיר בידי אחרים, הכול למען המטרה, שזיהה ראשון את אותו ממזר חלוץ שהחליט להניח גדרות ועל הדרך – בטעות גמורה – הקים את החברה הראשונה. רוסו לא בחל באמצעים, ואת גופתו עדיין מחפשים, אך העניים... עדיין מנושלי קרקעות.פרק ד': בפרקו האחרון של המסע, בלבוש מסוגנן שלא נראה כדוגמתו, לאקאן העיר את מתי צרפת בקולו הניחר כשהכריז – האחר הגדול? שכחו מזה, הוא לא קיים, אך הוא עדיין משפיע. הייתכן שהיבט נוסף של עוני מסתתר לו דווקא באינטימי ביותר? במוזר ביותר?קריינות על רקע הכתוביות: אבל זה לא היה מד"ב, זה לא היה חלום. תומר ועמרי פתאום התעוררו, נתונים מזוויעים זועקים מדפי העיתון, ממשלה צווחנית גונבת כספי אזרחים, מחאה שלמה שנקברת תחת ערמות של ספינים, ובסמטאות החשוכות, עם מקררים ריקים, ניצבים כ-25% מאזרחי ישראל, תוהים אם אי-פעם נגיע אליהם. ואולי כדאי שנגיע אליהם... לפני שהם, או אפילו זה, העוני, יגיע אלינו...

הפלא ופלא – אחרי מעל למאה שנות סכסוך, לפתע פתאום כולם מתחילים להגר מרצון.אולי זה משהו במים, אולי באוויר, אולי ברוח? ואולי זה הרצון עצמו שהשתנה? כי גם בתוכנו יש רצון מתמיד לסלק משהו, לדחות אויב פנימי כזה, שהוא חלק מאיתנו ובוצזמני קיומו בלתי נסבל. כיצד מתמקמים אנו, שמשפחותינו הגיעו ממדינות ערב, כיהודים בישראל? כיצד אנו חיים עם האויב שבתוכנו?אל עמרי ותומר מצטרף המשורר, הסופר וחוקר התרבות והשפה הערבית-יהודית, אלמוג בהר, שייקח אותנו למסע מרתק אל שורשיה של התרבות היהודית-ערבית. הוא מתחיל בדיוק היכן שעזבנו אתכם בפעם האחרונה, בעולם המוסלמי של המאה ה-10 לספירה, אבל שם הסיור שלנו רק יתחיל.מימי הביניים, דרך הקולוניאליזם המוקדם ועד לימינו ננסה להבין את מקומה של השפה הערבית וההגות האיסלמית בחייהם של היהודים לאורך כל תולדות הקהילה.בדרך, נגלה שממש בכל תקופה ובכל מיקום, מבבל ועד מרוקו, היהודים דיברו במספר שפות. האם התקופה הנוכחית בה היהודי הוא חד-שפתי, היא ייחודית בהיסטוריה?נתחקה יחד עם אלמוג, לאורך הקו המוביל מעולם דובר ערבית אל עולם בו הערבית והערביות מוקצים מחמת מיאוס ונבחן באילו דרכים השפה הערבית עוד נותרה לגיטימית בהקשר הישראלי. ומה הקשר בין מזרחיות למזרחנות?אלו רק חלק מהשאלות שדרכן ילווה אותנו אלמוג בפרק שחותם את סאגת המזרחיות שלנו במקרל.אז קדימה, בלי להתבייש, כי התביישנו מספיק – הצטרפו אלינו. והכי חשוב, ספרו לנו מה חשבתם, איך חוויתן את הפרק ובכלל, פשוט ספרו, פשוט דברו, בכל שפה שרק תהיה.הכול, רק לא שתיקה.

"וְלֹא הָיָה יוֹנֵק מֵאִמּוֹ שֶׁבְּצִירֶיהָ אֲחוּזָה / וְיֹאמַר לָהּ, בְּטֶרֶם לְשׁוֹנוֹ דַּבֵּר יָדְעָה:/ מִמֶּנִּי לֹא תִּרְאִי אֶלָּא כְּאֵב וּדְאָבָה."אם נפתח את ספרי ההיסטוריה של בתי-הספר, ייתכן ונסיק שכל ההיסטוריה של יהודי ארצות האסלאם מסתכמת בדבר אחד - רדיפות. האומנם?"שנים חולפות ואני מצפה לשבור כבליי (אזיקים),/ לרסק את הסורגים,/ אך אני חוששת מהצל שלי , הראי שלי, מעונש המרי."עד כמה זה משקף את המציאות שאפיינה את תור הזהב של ספרד המוסלמית? כפי שראינו בפרק הקודם – התמונה מורכבת בהרבה. אבל הרדיפות נשארות בתודעה ואם רודפים אחרינו - אנחנו בורחים, בורחים מהמקור, בורחים מתרבות המוצא... אולי קצת בורחים מעצמנו?"הִתְיַצְּבָה נֶגְדִי הַדֶּרֶךְ. אלוּוַאס, הָרָיו הִגִּיחוּ."עמרי ותומר ממשיכים את המסע אל שורשיה של יהדות ספרד והפעם, מספרי השירה אל הסימפוזיונים הפילוסופיים הבין-דתיים של התקופה. זוהי תקופה של מתח בין תרבותי, אך גם של דיאלוג מתמשך, של ניסיון להבין את עצמנו דרך דתות הסובבים אותנו, אך גם מאבק עיקש לשמור על ייחודיות.נעשה היכרות הדרגתית וזהירה (אל תדאגו, ממש מרחוק) עם תנועת המועת'זילה האסלאמית ועם ר' סעדיה גאון שמשתמש בתוצריה כדי להוכיח את קדמוניות העולם."בבנייתו של האדם הפלסטיני שלא על בסיס הסיסמה "ח'ייבר ח'ייבר, יהודים", כי אם על בסיס החירות והשוויון לעמנו;"נחזור גם אל הרמב"ם והפעם – במגרש הביתי שלו. ושווה לשמוע מה יש לו לומר, כי כמה פעמים כבר יצא לכם לשמוע רב ספרדי מסביר שאנחנו והמוסלמים אולי... לא כל כך שונים?"אַשְׁרֵי הָאִישׁ הַמֵּנִיף נֶשֶׁק בִּפְנֵי אֻמָּתוֹ, / הַבּוֹגֵד בְּסֵפֶר הַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ כְּדֵי שֶׁמְּדִינָתוֹ תְּגוֹנֵן עָלָיו מִפְּנֵי הָאִסְלָאם הַמְּהַלֵּךְ עָלָיו אֵימִים / וּמִמּוֹרָאָם שֶׁל אִרְגּוּנִים, שֶׁכְּשֶׁתְּפַשְׁפֵּשׁ בְּקִרְבֵיהֶם וּבְדָאעֶשָׁם, תְּגַלֶּה אֶת אוֹיְבֵיהֶם, / יוֹצְרֵיהֶם מִלְּכַתְּחִלָּה, בְּשֵׁם הַנָּבִיא מֻחַמַּד."רבי יהודה הלוי משאיר את השירה בבית ומגיע עם מגבעת הפילוסוף כדי להבהיר לנו אחת ולתמיד – נבואה זה ליהודים בלבד. והאם המתינות המזרחית היא בכלל עיקרון אסלאמי?הרבה שאלות, חלקן מרתקות, חלקן מעצבנות, אבל זה החלק היפה בשאלות – הן לא פה כדי ללטף לנו את הגב ובו זמנית לשלוח לנו יד לארנק. אז קדימה, הכינו כוס קפה, איזה כנאפה טוב, פנו קצת זמן והצטרפו אלינו... וגם איזה לייק ככה לא יזיק.

יהדות ספרד היא תקופה מרתקת בהיסטוריה של עם ישראל והיהדות, אם כי... מה אנחנו יודעים על תקופה זו בכלל? האם מלמדים על זה? מדברים את זה? לומדים מזה? ומה לומדים מזה בכלל...?תומר ועמרי חוזרים אחורה בזמן אל תור הזהב של שירת יהדות ספרד, כדי לקרוא וללמוד משהו על מה שמתרחש כאן, עכשיו, במדינת ישראל, מתחת לאף שלנו, ואנחנו לא רוצים לשמוע על זה דבר.לחזור אחורה בזמן יכול להיות כאב ראש, במיוחד כשכל המסע הזה מעט מדומיין. הרי אי אפשר לחזור אחורה בזמן... אז נאלצים להתמודד עם שאריות של מה שהיה, שאריות זיכרון, ובמקרה הזה – שאריות כתובות. אז פנינו אל שני גדולים בהיסטוריה של יהדות ספרד, שני גדולים שכמעט... איך לומר... הלכו מכות.עם רבי שמואל הלוי בן יוסף הנגיד נלמד על שילוב היהודים בתרבות הערבית-מוסלמית, על המורכבויות שניצבו בפני יהודים שבחרו להיות חלק מהמערכת השלטונית, להתמודד עם הפוליטיקה המקומית ובכל זאת לשמור על יהדותם, עד כדי כתיבה בשפה מתה, לא מדוברת, כמו השפה העברית.עם שלמה אבן גבירול נלמד על כאבי החיים והבחירה בהתבדלות רדיקלית, בשנאת האחר עד כדי האשמת וקללת אלוהים בעצמו שמקיים את הגלות, על הבקשה לחזור אל ציון כעם, ועל ההשלמה עם כך – בסופו של דבר – שאלוהים לא עובד בשבילך ושהדרך המובילה אל מוות אינה דרך החיים.נגלה גם כיצד הוויכוח בין שני משוררים והוגים אלו מתקיים, חי ונושם, דרך ישראל של ימינו, איך אנחנו מקיימים את שאריות המחלוקת בזמנים אלו – אך חושבים שאלוהים עובד אצלינו ואיננו מדברים ערבית (האם אנחנו בכלל מדברים עברית?).כל זאת ועוד בפרק שפותח דלת ליהדות ספרד ומזמין אתכם... נו, אתם יודעים... תנו בלייק, תביאו בשיתוף, ותזכו בחלק בעולם הבא – או לא. אם לא תנסו לא תגלו.

הכינו את הממחטות - כי הפעם אנחנו הולכים קצת להתבכיין.כי הכי קל להכחיש, לומר שאלו שצועקים "איי", בכלל לא כואב להם. אבל כאב, כך למדנו, תמיד מוצא בסוף את דרכו אל פני השטח. היום, עמרי ותומר יוצאים לחקור טריטוריה לא מוכרת – אבל הכי קרובה שיש לבית. על פניו, המזרחיות הפכה להיות "האליטה החדשה" בישראל. אבל כדי להבין עד כמה מדובר בקשקוש, רק צריך לצאת לסיבוב קצר בבתי הספר בפריפריה. אז מה, מה קרה למזרחיות?כדי לבחון מקרוב את השאלות הללו, מצטרף אלינו הפעם פרופ' מאיר עמור, פרופסור אמריטוס לסוציולוגיה מאוניברסיטת קונקורדיה שחקר במשך עשרות שנים סוגיות הנסובות סביב אלימות אתנוצנטרית בארץ ובעולם. המסע שלנו יתחיל במושבה כנרת ויסתיים בחממות ההייטק בתל אביב, בדרך נתחקה אחר שלל הגלגולים שעברו מנהלי המעברה לאורך השנים ואולי נקבל מושג ראשוני – כיצד נוצרה החתונה הקתולית בין הליכוד ומזרחי הפריפריה?וזו רק ההתחלה, כי כל כך הרבה שאלות עולות. איך מתחילה המלחמה הנצחית הזו, בין מזרחים ואשכנזים? האם זו התזכורת הבלתי נסבלת שהמזרחי מביא איתו, שכאן זה לא אירופה, לא משנה כמה גבוהות יהיו גדרות הווילה בג'ונגל? כאמור, שאלות - יש הרבה. אז תוציאו ת'ערק, תביאו בחומוס פול, המצלמה מצלמת - החאפלה מתחילה! ''עם ישראל חחיייי!!!" אתם בריאליטי הישראלי הכי אותנטי, הכי מזרח תיכון, הכי שכונה! כל עוד זה לא בערבית.

מהפרק האחרון, יצאנו עם הבנות מבלבלות. צמד מעניין, לא? הבנה מבלבלת. מצד אחד, הזר נושא בתוכו אחרות בלתי נסבלת ומצד שני, זוהי אחרות שאנו יכולים לזהות. אם לא יכולנו לזהות, לא היינו יכולים להבחין שמדובר בזר. אז בין אם הזר הוא זה שנשאר בשכונה שלנו, במדינה שלנו, במרתפי השבי בעזה, מתעקש בחוצפתו לרצות להשתחרר למרות האינטרס הלאומי, שר בקולי קולות בתחבורה הציבורית וגורם לנו אי נוחות – בסוף נשארת רק שאלה אחת: מה אנחנו מכירים בזר?עמרי ותומר מסיטים את הזרקור מהחברה ויחסה לזר ומפנים אותו שוב, כמו בפרקים רבים אחרים – פנימה. עם האלביתי של פרויד נתהה על האופי האינטימי של הזר, שבו אנו מבינים שהזר ביותר נושא בתוכו גם את המוכר ביותר ("גבר שר אצלי באמבטיה/איך המים עוזבים לו את הגוף/והחתול שלי מתחיל לעוף").יד ביד עם לקאן, נלך להתבונן ב"שגרירים" של הנס הולביין ובדרך החוצה, ממש בזווית העין, נביט אל המוות מחייך אלינו, ומה הקשר בין זה לבין אנליזה? (“כרמלה גרוס וואגנר/חיים את החיים /עד שהם מתים").ואם כבר המוות קפץ לביקור, נצא לסיבוב מודרך עם דרידה בעקבות רוחות הרפאים של מארקס. גם קארל לנדאוור ייתן לנו את השנקל שלו על רוחות הרפאים הללו, שמשתקפות אפילו מפניה של האם. אז למה, ריבונו של עולם, למה האינטימי הוא כל כך בלתי נסבל?ואולי התשובה האיומה לכל השאלות הללו כבר התבהרה לנו השבוע, חבויה ברעמת שיערו הג'ינג'ית של תינוק.אז האזינו איתנו, הגיבו, דברו – אל תפסיקו לדבר: עד שכולם חוזרים.לקריאה נוספת:פרויד, האלביתי, הוצאת רסלינגהציור "השגרירים" של הולבייןAdorno, Theodor, “Schema of Mass Culture”, in The Culture Industry, RoutledgeDerrida, Jacques. Specters of Marx. RoutledgeLandauer, Karl. “Affects, Passions and Temperament” (1936)Miller, Jacques-Alain. Comment finissent les analyses. Navarin Editeur

כבר תקופה שאנו במקרל מתחילים לתהות האם במהלך מסע הציד שיצאנו אליו, בניסיון נואש להתחקות אחר עקבות המציאות ולנסות ללכוד משמעות – הפכנו לניצודים. ככל שאנו מעמיקים את צלילתנו אל שאלת הדחויים, נראה שהאירועים סביבנו מהדהדים שוב ושוב את התובנות שאנו מחלצים מהדיון. כי היינו רוצים להאמין שהזר הוא זה ששונה מאיתנו, שעומד באחרותו הבלתי נסבלת, כקוטב ניגודי מוחלט ל"אנחנו" שלנו. אך כפי שניווכח לגלות בפרק שלפנינו (ובמציאות שסביבנו!) הזר הוא דווקא שאנו מזהים בתוך עצמנו, החלק שאנו מאמינים שיכול לעזוב בכל עת – ובוחר להישאר.עמרי ותומר מגששים בחשש בתוך חשכת הסמטאות בה שוכנים הדחויים ומאירים בפנס מסנוור אל הזר. מאחורי פחי האשפה, נפגוש את גרגור סמסא האומלל ונלמד ממקור ראשון, במהלך אה-לה-קפקא, כיצד נעשה האדם לשרץ.מתחת לפנס הרחוב השבור, נזמן את זימל שיספר לנו שאותו סרח עודף מדומיין, שאנו בטוחים שניתן פשוט להעלים (לגרינלנד, סומלילנד, גואנטנמו – כל אחד והפטיש שלו) – כאן כדי להישאר, לא משנה מה נעשה. האם ככל שאנו מנסים להרחיק את הזר, דווקא אז אנו מתחילים לחוש ביתר שאת את רגלי השרץ שלנו מפרפרות באחורי התודעה?ובחלון הראווה, מסתתרת בערמומיות, תמתין לנו שרה אחמד ותגלה לנו שאת הזר, הרחוק מכל דבר ידוע כביכול, הוא דווקא בדיוק הדבר שאנו מכירים היטב.אז בין אם אתם אוהבים את הטרנספר שלכם מחוץ לקופסא או בלית ברירה, בחגיגה גדולה או בעיניים דומעות, כחלק מפרויקט נדל"ן או מבצע לשלום אזורי – הצטרפו אלינו, הקשיבו, התווכחו: רק אל תתנו למוח לרוץ על אוטומט. השמועות מספרות שהסינים מפתחים אוטומציות מפוקפקות...

והפעם הפתעה: בפרק של היום, תומר ועמרי נאלמים. הייתכן שיש משהו שהצליח לסתום לנו את הפה? בואו נראה... זה הולך להיות קצת מסובך, מוכנים לזה? אז...מה קרה לשמרנות? הפרק גדוש בקטסטרופות קטנות, בלתי-נסבלות, אך בכל זאת נדרשות – אחרי הכול, גם אם ממש ממש נשמרים, בסוף כולנו נתקלים בכל אותם דברים קטנים שמפרקים את מעטפות המגן, שהן אלו שמלכתחילה מעידות על כך שיש "איומים". הפרק היום מזמין אותנו להתמודד עם קטסטרופות קטנות אלו:היום בו אילן מאסק הפך לפסיכולוג ילדים גרמני, עטה את המדים הלא-נאציים, תמך במפלגה לא-נאצית, נופף לאהבה בהצדעה לא-נאצית ולא הכחיש – אבל שלח את משטרת ההגירה לגרש ילדים.מה קרה למר גריסון, מסדרת המופת 'סאות'פארק', שפתאום הוא זה שמגלם את השמרנות? איך עברה השמרנות ממחנה סדור ובדלני לביצה שהתחפשה במופע דראג אנטי-דראג? "לאיפה נעלמה המדינה שלי?", ולמה אלון מזרחי חושב שדופקים אותו?ואיך פתאום צץ לו הצמח הרעבתני "אודרי 2", שסימור קרלבורן גידל וטיפח בדם (מילולית) ויזע, מתוך 'חנות קטנה ומטריפה'. ומדוע פתאום הוא מרכין ראשו בתחנונים ומבקש – "הזן אותי סימור... הזן אותי...". ואולי... בדיוק משום כך... כאשר מדברים על שמרנות וליברליות בעצם מדברים על אופנות כלכליות שונות לחלוטין?עם טשרנחובסקי נקרא את המנון השמאל הישראלי, עם אבי דבוש ננסה לפענח את פשר הדיאלוגים כאסטרטגיה פוליטית, ועם הפילוסוף האמריקני פרנסיס פוקויאמה נשאל אם ייתכן ובעצם הגענו אל קץ ההיסטוריה?אבל מה אם בעצם השמרנות אינה מביטה לאחור... אלא הצידה? מה אם מה שמדובר בו זו פוליטיקה אופקית? לשם כך נקרא קצת על הרב האיטלקי עזריה בן משה מן האדומים ומאמצו (הכואב) לתקן מעט את חז"ל, ונשוב בסופו של דבר אל נקודת ההתחלה עם תאוריית הקוונטים אל מול הבינארי וננסה להבין – מה קורה כשמתבוננים? ולמה זה כל כך מפחיד? ואיך זה קשור לפוליטיקה של משברים והמורכבות הפוליטית ליברליות-שמרנות?אז ארזו תיקי אוכל, הכינו ממחטות, יהיה פרק סבוך אך מרתק מאין כמותו, ולמי שמחפש אתגר אז הנה לכם סנטימנט מתנה - סנטימנט חינם! ואולי אתם רוצים גם לקנות מסחטת דמעות קורבנית? זה רק יעלה לכם לייק ושיתוף, ואולי גם איזה כאב ראש קטן (אך מאוד מתגמל) בפרק של מקרל.

"מסכנים האנשים שאינם יכולים לשמור אפילו על שמם."עם המשפט הזה, נפתחת העונה החדשה של מקרל על הדחויים, אלו שהחברה אינה מסוגלת לכלול אותם אפילו, אלו אשר אינם חלק בחברה... או אולי כן?באופן שאולי מעט מפתיע, העונה הזו גם נפתחת עם שאלה אודות השמרנות: מה קרה לשמרנות? האם היא אותה השמרנות הישנה, שמתעקשת לשמור על עצמה, עוד מימים ימימה? או שאולי גם השמרנות עצמה כבר... אינה?... השמרנות שהייתה?!... ואיך זה יכול להיות בכלל...תומר ועמרי חוזרים אל האספה המכוננת, אי-שם בדמדומי השחר של הדמוקרטיה, כדי לפגוש את מר אדמונד בורק שיספר לנו על גזע האדם ואלו שאינם משתייכים אליו.נקפוץ קצת בעתיד אל ורנון סקרוטון שיתאר את הפחד בלהיות שמרן, את הפחד העמוק וגם... הסנטימנט.נחזור אחורה בזמן, אל פרויד המיישיר מבט בדיוק במה שהחברה של זמנו אינה רוצה לראות.ואז נקפוץ שוב לעתיד, עם השאלה המוזרה – מה זה בכלל "חברה כללית"?! ונשמע מה יש למרסל גושה ללמד אותנו על הפוליטיקה והשבר באמת.וכל זה באמת רק ספתח... אולי מתאבן... ספתח או מתאבן? זו בדיוק השאלה – פרוגרסיבי או שמרן! האחד פותח את הדלת בפני הלא-נודע והשני מעדיף להקפיא את הדלת, לעצור, אולי לא לקחת צעד קדימה... או אולי זו רק קונספציה? אולי שוב אנחנו נופלים לקטגוריות שאיננו קוראים אותן לעומק?תומר ועמרי ניצבים בפני פאזלים מסובכים, ורק דבר אחד ודאי בתוך כל זה... אתם הולכים לעשות לייק ולשתף. למה? כי אחרת "צא בחוץ"!קריאה נוספת:אדמונד ברק, מחשבות על המהפכה בצרפת, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת שלם: 1999אידן, קלאודיה. צדה האחר של הצעקה. פרדס הוצאה לאור.Gauchet, Marcel. La democratic contre elle-memeMiller, Jacques-Alain. “Milanese Intuitions”, in Paradigms of Jouissance. Psychoanalytic Notebooks no. 34.Scruton, Roger. (2014). How to be a conservative / Roger Scruton. London : Bloomsbury

החל מהגורל האכזר שיובל פרי שופך בפנינו בבכי תמרורים ועד לזהבה בן והטיפה המרה – תומר ועמרי בסיבוב האחרון על תרבות הנגד אחר שאלת הסימן: האם יש שם מובן? האם משמעות? האם סממני הון תרבותי? או אולי סממנים של הרס עצמי? ומה בין כל זה ובין ממשלת ישראל...על הציר בין הגורל לאחריות אישית, שם הם צועדים בפרק שחותם את העונה השנייה של מקרל בניסיון להבין מהו ההבדל בין תרבות נגד ונגד תרבות:עם צ'רלס פירס ננסה להבין מה ההבדל בין מסמן למסומן וכיצד הוא הופך את היוצרות וגורם לאמיל בנבניסט להתקף חרדה.עם ג'ון לוק נגלה מהי סימיוטיקה וכיצד היא קשורה בסימנים של תרבות הנגד וההבנה האנושית.עם הסופר האנרכיסט חכים ביי ננסה להבין מהו טרור פואטי ומה קרה לתרבות הנגד בשל המסמנים הריקים של בודריאר.עם פרויד נטעם קצת חלומות בהם מסמנים הופכים לסיפורי אימה.עם שרה תורנטון ובורדייה נברר מהו הון תת תרבותי ונחקור את תופעת הגייטקיפינג בתרבות הנגד.עם אומברטו אקו נמציא לנו אויבים ונגלה כיצד לאיטלקים לא היה ואין אויבים בעולם בכלל – נשבע שבועת אמת!ועם המלחמה בין Mayhem, Dissection ודייב מאסטיין נראה מה קורה כאשר עוברים מהדקלרטיביות אל מעשי הפשע, וכיצד תרבות נגד הופכת עורה לכדי נגד תרבות.בואו נצא למסע אל פרק רווי רפרנסים לז'אנרים מוזיקליים שאינם מיינסטריים – נבקר גם אצל Sick of it all, עופר לוי, ועוד ועוד – נטעם טעמים שונים של תרבויות נגד ונגלה דבר או שניים על הטבע האנושי הלא פשוט בניסיון להתמקם בחברה. ואם זה לא מספיק... נשאר עם שאלה: ומה עם אלו שאפילו כך לא מצליחים להשתלב בחברה?פרק אחרון בעונה, הצטיידו במימיות וכובעים – לא עוצרים, לא שותקים.קריאה נוספת:פרויד, פירוש החלום, עם עובד.Peraldi, Francois. ”Why did Peirce terrorize Benveniste?”Locke, John. An Essay Concerning Humane Understanding, London.Hebdige, D. ( 1979). Subculture: The Meaning of Style (1st ed.). Routledge. https://doi.org/10.4324/9780203139943.16 ׳ 1979Thornton, S. (1995). Club cultures : music, media and subcultural capital. Polity.

"אני לא אוהבת שמשנים לי את השם, לא אוהבת גם את בנו של השכן", אומרת אתי אנקרי – וקולעת בול. האחר מנסה למסגר אותנו, לעצב אותנו תחת מבטו. אל מול מכבש החזרתיות וההומוגניות הזה, ניצב השם שלנו. זהו השער שמוביל אל האני הפרטיקולרי, ולכן אין פלא שעשיית שם לעצמך היא פרקטיקה נפוצה כל כך בתרבות הנגד.עמרי ותומר ממשיכים לחפור, מסננים עפר, מקטלגים ממצאים וחושפים שכבה חדשה במהותה של תרבות הנגד. כמו הרפתקנים טובים, נתחיל מההתחלה ונקפוץ לביקור במגדל בבל. איזה שם בדיוק ביקשו החברים שם לעשות להם? ולמה זה לא עבד? ("לכל איש יש שם, שנתנו לו חטאיו ונתנה לו כמיהתו").נדביק יחד, שבר אחר שבר, חרסים מתקופת הגרפיטי המוקדמת ונכיר מקרוב את Futura 2000, הבחור שהתחיל מהפכה שלמה על קירות העיר ונראה גם מה יש לפסיכואנליטיקאי פיליפ לקאדה לומר על כך, ועל תרבות ההיפ הופ בכלל ("Hi! My name is... (what?) My name is... (who?) My name is... [tiki tiki] Slim Shady").גם בודריאר, שהופך לאיטו לפילוסוף הבית שלנו במסעות האחרונים, יקפוץ לביקור וייקח אותנו לסיור באתר המסתורי ומלא האימים של העיר הפוסט מודרנית, שקירותיה מכוסים במסמנים ריקים. האם שם, בין כתובות הקיר, נמצא המפתח לנשק רב עוצמה שיאפשר לנצח את האימפריה אחת ולתמיד? ("באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו שיירות פרצו בדרך אל העיר. בצידי הדרך מוטלים מתינו. שלד הברזל שותק כמו רעי").הפסיכואנליטיקאי קרל אברהם יעזור לנו לתרגם את הצופן הסבוך של השם וכיצד צירוף הברות שמעניקים לנו ההורים שלנו נושא בתוכו משא שנמשיך לשאת כל חיינו, כמו צוואה בלתי מדוברת. וכמו תמיד, יהיו גם שירים, מ-Tribe Called Quest ועד למשורר שהישראלים אוהבים לשנוא. רמז? הוא ערבי – האם זה מכעיס אתכם?אז מה היחס שלכם אל השם שלכם? מוזמנים להאזין, לחשוב ואז לספר לנו בתגובות!קריאה נוספת:בראשית, י"אישעיהו לייבוביץ', שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, הוצאת ליאור שרף – הפצות: 2011לאקאדה, פיליפ. הזמן הלוגי של ההתבגרות. הוצאת הרשת הלאקאניאנית (עדיין לא ראה אור)Baudrillard, J. (1988). America. London ; New York, Verso.Baudrillard, J. [1976] (1993). Kool Killer, or, the Insurrection of Signs. Symbolic Exchange and Death. London: Sage.בתרגום לעברית במגזין בצלאלAbraham, Karl “On the determining power of names” (1919)

ניסינו לחמוק מזה. עטינו תחפושות, שינינו שם, החלפנו טלפון, לבשנו שחורים ועברנו לעיר אחרת ובכל זאת – הזהות תפסה אותנו.מה לא נאמר כבר על הזהות... כמה היא קובעת היום את הטון. אבל במקרל, כמו במקרל – הוצאנו אזמל, קראנו לרופא מרדים (או רופא מעיר?) והחלטנו לבחון – מהו ההבדל בין זהות והזדהות?עם תחושה שהשאלה הזו תחשוף משהו חשוב על תרבות הנגד, עמרי ותומר עוטים את החלוקים הלבנים ומתחילים לחשוף רקמות. בהשראת הרצאתו של הפסיכואנליטיקאי מיגל בסולס בישראל, נצא למסע עם בנבניסט בארץ הסמלים ("מבצע חתך ראשוני!").עם צ'ארלס טיילור נעצור לומר שלום לאחרים המשמעותיים שלנו ונתהה האם ישנו אינדיבידואל בדיד לחלוטין, ללא אחר שמהדהד אותו ואליו מגיבים ("צורב כלי דם!").גם הפסיכואנליטיקאית קלוטילד לגיל תגיע עם מפסק ומזרק, ויחד נעמיק בגוף הסובייקט שהלך לאיבוד במאה ה-21 ומתחבא ב'אנחנו' ("מסיר רקמה עודפת!").ולבסוף, נצא לפסטיבל תחפושות עם איב סדג'וויק ונישיר מבט אל הארון האימתני. מה מסתתר בתוכו? קבוצות מוחלשות? זהויות מגדריות שהסתרנו בקפידה? אסתר המלכה?! איך את הגעת לכאן?! ("מבצע תפר רוחבי!").בדרך נפגוש כל מני יצורים משונים ומרתקים, מחב"ד וישעיהו לייבוביץ' ועד ליונה וולך. ("סיימנו, אפשר לחטא ולקחת לחדר מנוחה").אז כן, ניתוחים זה כואב, אבל אל תתנו לבשר ראשכם ולבכם להרקיב תחת דיכאון משטרי. ממשיכים לדבר, לשאול, וכן – לנתח! זה קצת כואב, אבל עדיף מהחלופה. ויודעים מה? אולי גם בסוף נהנה מזה... (מישהו אמר מזוכיזם?)קריאה נוספת:האפיסטמולוגיה של הארון, איב קוסופסקי סדג'ווי, תרגום: עמליה זיו ואייל גרוס, תיאוריה וביקורת: גיליון 37, סתיו 2010לגיל, קלוטילד. "האני מעבר להזדהויות" (2024) Et לאקאן, מס' 10.Bassols, Miquel. “Identification, identity: mass and collective”, lecture at the GIEP-NLS, Tel Aviv, Dec 14, 2024.Benveniste, Emile. Problems in general linguistics (1971) University of Miami Press.Freud, S., “Group Psychology and the Analysis of the Ego” (1921), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Volume XVIII, London: Hogarth Press, 1961Taylor, C., & Gutmann, A. (1992). Multiculturalism and “The politics of recognition” : an essay. Princeton University Press.

הדיון על תרבות הנגד סחף אותנו אל מקומות מאוד אפיים: המרד, ההתבגרות, בניית זהות ייחודית, גם במחיר הבשר ואולי אפילו לקרוא תיגר על המוות עצמו. אבל אולי אנחנו סתם מסתבכים עם המדיום...? אולי כל מה שנדרש לתרבות נגד טהורה הוא הרבה יותר פשוט? אולי האמן הרדיקלי האולטימטיבי זקוק רק לדף, עיפרון וקוביות?בפרק הארוך ביותר (והמרתק, אל תיבהלו!) של מקרל עד כה, מתארח אצלנו אורן בן יוסף, שיביא מבט מרתק על תרבות הנגד אשר הולך אל מעבר לכלים בהם לרוב נעשה שימוש.אורן בן יוסף הוא סופר, מורה, חוקר דמונולוגיה ומאגיה ואקטיביסט למען זכויות בעלי חיים (תוהים איך זה משתלב? עוד תופתעו), והוא מגיע למשוך את עמרי ותומר בקצוות הגלימה מטה מטה, עמוק במורד המדרגות, אל לב המבוך האפל של ההתנגדות לשגרה המשמימה והמנרמלת.עם המדריך לשחקן של מבוכים ודרקונים, נחקור כיצד לפני כמה עשורים ספורים בלבד התחוללה מהפכה שקטה, שהפכה את הדמיון לכוח בלתי ניתן לעצירה. ואיך - גם כאן, כמו בתרבויות נגד אחרות - מיד שב וביצבץ השטן המאיים על הילדים הרכים, אבל לא ממעמקי השאול, אלא מהיובש המנרמל של החברה הפרנואידית לקיומה.עם ניטשה ובודריאר נתהה האם משחקי התפקידים הם בעצם תרבות נגד החסינה מפני התמסחרות? האם זהו מעשה אמנות שהאדם עצמו הוא מושאה? או שאולי מעשה כשפים של ממש הקורע את מארג המציאות השמרנית והאפורה, ולכן גם (לכאורה) מאיים עליה?אז מה אתם תקועים בבינג' סדרות סטרימינג שמייבש לכם את התאים האפורים, כשאורן בן יוסף משתף בנהרות של ידע בכזו חינניות (סורי בנות, הוא תפוס).קחו דף דמות, השחיזו חרבות, שננו לחשים, צחצחו קוביות – גלגול ראשון... ו... מתחילים!

עשרות שירים, עשרה הוגים, מעל לשלוש שעות דיון ועדיין, לא הצלחנו להגדיר את 'תרבות הנגד'. קנינו מילון, אבל מה שהיה לו לומר דווקא לא קנינו. אז בזמן שנציג את הפרק שלפניכם, ניתן לאחרים לענות על כך, דרך כמה הצעות מדיון ב-Reddit, לפני 5 שנים, על השאלה 'מה זה בלאק מטאל בשבילך?'.עמרי ותומר מבינים על תחילת הפרק שמאז תחילת שנות ה-2000 לא נגעו בתרבות הנגד באופן אקטיבי ונזכרים בראיון ישן בו השתתפו בעיתון הארץ. מה זה אומר לקחת חלק בתרבות נגד? מה זה בכלל להיות חלק מ-'תרבות נגד'? מהי פעולת הנגד בה מדובר (הצעת הגשה #1: "חופש מלא להישען ולהתרווח בתאטרליות החשוכה בך")עם ציטוט מהסרט "Salt Lake City Punk", ננסה להבין מה קרה לדור המתנגדים הקודם, זה עם השיער הארוך והפרחים, האהבה החופשית והסמים, המוזיקה המשלהבת ו... הנאסד"ק?! (הצעת הגשה #2: "דחייה מכוונת של התרבות המודרנית והערכים המודרניים. [דחיית] מוסיקה מכלילה עם משיכת המונים [...] [זו] סצנה שדוחה, שייחודית.")האנתרופולוג ארג'ון אפאדוראי ייקח אותנו לשיעור מרתק על אופנות של זמן ונוסטלגיה בעת של הקטסטרופות שמחוללת הגלובליזציה, וכיצד החזרתיות הופכת למכונה התעשייתית של האדם המודרני (הצעת הגשה #3 "מוסיקה ללא גבולות. כל כלי הנגינה משולחי רסן. כאוס מבוקר. מוציא ממני תחושות שאפילו לא ידעתי שיש בי.")הנסיכה בונפארטה תציע לנו לבחון את הייחודי, מה שהזמן מאיים עליו בכליה, מה שהאדם בורח ממנו דרך הסיפוק המיידי, מה שאפילו ה'תרבות' של 'תרבות הנגד' אינה יכולה להציע, אם רק נעז לקחת... דף ועט? (הצעת הגשה #4 "אני מוצא את זה מאוד מרגיע ומרומם נפש, ולמעשה ממש יפה [...] בפעם הראשונה ששמעתי את זה, אני זוכר שחשבתי, "הו, זה מה שחיפשתי!"")עם להקות המטאל האגדיות Venom ו-Mayhem (תודו שיותר טרו מזה אין!) ננסה לקרוא משהו מהניסיון של הבלאק מטאל. מהי בעצם השאיפה, כנגד מה ההתנגדות, ומה מנסים לדאוג שלא יימחק לעולם... (הצעת הגשה #5 "מה שמבחין לדעתי בלאק מטאל זה האינטימיות שבו. דת' מטאל, טראש מטאל, דום מטאל, וכו', במרכז בגדול זה הלהקה והמוסיקליות. בלאק מטאל איכותי הוא יותר על עד כמה זה מתקשר באופן מוצלח למרות ה"מגרעות" המהותיות לפעמים במקצועיות המוזיקלית/ההקלטה.")ולבסוף, עם דיאמנדה גאלאס, נטעם מה קורה כאשר לוקחים את ה'נגד' לא רק אל האמנות המוזיקלית, אלא גם אל קצה הנסבל – כאשר אינך צופה מהצד יותר, אלא משתתף פעיל וחווה בעדות שאמן מוסר (הצעת הגשה #6 "לא להיענות לרעיון ה"נורמלי" של החברה ופשוט ליהנות ממה שאני נהנה כי אני אוהב את זה.")האם בסוף הסיבוב הזה יהיו תשובות? מה שבטוח – יהיה כיף. אז בואו נעשה קצת כיף (זה מקרי שייצאו 6 ציטוטים?!)

כשאתם אומרים "נגד" – למה 'תם מתכוונים?כי נראה שככל שה"לא" שנזעק בשירים, בקעקועים על גבי הגוף, בלבוש ובמחאה נזעק חזק יותר, כך ישנה ציפייה גדולה יותר שיהיה מישהו בצד השני שישמע אותו, אולי אפילו יקבל אותו? אז נגד מה יצאת בעצם תרבות הנגד?עמרי ותומר לא נבהלים מהפידבקים הבוקעים מהרמקולים, חובשים קסדה, עוטים מצופים וקופצים ראש אל תוך מעגל הפוגו – לא לשם הבטיחות, סתם כי זה נראה מצחיק. בפנים, הם מנסים לנתח את מהותו של ה"נגד".עם שופנהאואר נתהה, האם חירות היא מצב טבעי עבור האדם או אולי דווקא היעדר של דבר מסוים  ("Let freedom ring with a shotgun blast!"). ואם זה המצב, ממי אנחנו באמת מנסים להשתחרר כשאנחנו צורחים "אל תגידו לי מה לעשות!"?מיכאיל בכטין ייקח אותנו לסיבוב בקרנבל, לחגיגה של גוף, הוללות, פריקת עול ו...הפנמת הדיכוי?! (“ooooooohhhh nelly the elephant packed her trunk and said goodbye to the circus!). האם טשטוש ההיררכיות של חוויית הקרנבל מערערת את הסדר הקיים או דווקא מאששת אותו ומה התפקיד שלנו כסוכנים בתרבות כזו?בדרך ניקח סיבוב מעבר לפינה, ממש חמישה בלוקים מהרכבת התחתית ונתחקה אחר הנרטיב של ההארדקור פאנק וליתר דיוק – מיהו האני שחוזר שם שוב ושוב בליריקה? ("Re-Spect! Walk! What do you say?")ועוד הרבה הפתעות מחכות לכם בפרק הזה, אבל אם לא תשמעו איך תדעו? לא רוצים לשמוע? הא! כאילו שבכלל רצינו שתשמעו! אני אמות ולא אתן לכם לשמוע! אני בחיים לא אהיה כמוכם!אז תבואו לשמוע...?קריאה נוספת:באחטין, מ' 1978: סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי, תרגום: מ' בוסגנג, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 140-110.באחטין, מ' 1989: הדיבר ברומאן, תרגום: א' אבנר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים.Schopenhauer, “The Two Fundamental Problems of Ethics”

בעולם בו הכול נהיה רציני, רציני מדי. ניטשה התקשר והזמין אותנו לפצוח במסע חדש – אם כי לא במנותק מהמסע עד כה – אל עבר ה'מעבר לרצינות התהומית', אל מחוזות תרבות הנגד.עם רוח הנעורים (לפחות ככה זה מריח) תומר ועמרי יוצאים לחקור מהי תרבות נגד, ומה זה בכלל אומר, ומדוע זה 'נגד' ואיך זה 'תרבות'.עם פרויד נבחן מהי 'הדחקה', ומדוע מעט התנגדות זה דבר חשוב מאוד לתרבות והאנושות, ואיך בעצם התנגדות... זה לא בא באופן כל כך טבעי ("עמוק עמוק עמוק צללנו / רחוק רחוק רחוק הגענו רחוק", איפה הילד)עם ז'אן-פרנסואה ליוטר ננסה להבין על ידע במצב הפוסט-מודרני, וכיצד ידע מדעי למעשי אינו מייצג את מכלול הידע. מהיו ידע נרטיבי? כיצד זה קשור בהתנגדות? ("גם אם לא הייתי בכלל הבוקר יבוא / העולם גדול מדי עלי העולם יפה מדי אולי", מופע הארנבות של ד"ר כספר)נחקור מה קורה כשסטודנט אחד מחליט להשתין מהמקפצה כי האוניברסיטה לא מסכימה לתת לו את מה שהוא רוצה ("את הירח שם גבוה / שלא נוכל לנגוע / ויש כמה שעדיין מנסים", אביב גפן)עם מועכי-הדלועים (Smashing Pumpkins) נקבל עדות על מה הם חיים בהמתנה למחר ("כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום / זה כמו מקום אחר", רוקפור)עם קורט קוביין נבדוק מה קורה כאשר השעמום מזמן קטסטרופות, והקטסטרופות מזמנות בידור, והמעשה.... הוא אינו התנגדות, אלא היסחפות ("איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא / ואיך תמיד נכבה האור כשאני בוכה", היהודים)ועם רייג' אגנסט דה משין נמקם את ההתנגדות כמעשה, לא בהמתנה אלא עכשיו, דה פקטו – כי אלו שלא מדברים עושים, והם לא ממתינים לכלום ("כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי / אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי", מוניקה סקס)ולבסוף עם Sham 69, נלך עם האנשים שאתם לא רוצים להכיר, שמגיעים ממקומות שאינכם רוצים להגיע אליהם, ונצעד ללא מורה (pun intended) כדי ללמוד משהו על תרבות הנגד, ונגד מה כל ההתנגדות הזו בכלל... ("כן גם אני רוצה להיות גיבור מצבא ההגנה / וגם לי תהיה אישה נורא יפה שתחכה לי במיטה / וכשאני אגמור לסדר את כל העניינים...", פוליאנה פרנק)מתנגדים לשעמום של הצפוי, פותחים את הפה ולא שותקים.תרבות הנגד מתחילה עכ... שיו!