מה קרה להלומי הקרב? מקום הכבוד של הטראומה

...אומפה אומפה אומפה אומפה היה אז בוקר היום ה-645 למלחמה בישראל. האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת האנושות. לחמנו שם מאז 31 במרץ 2009. התנהל קרב עקשני, קטלני, הפשיסטים נלחמו בעקשנות. ממשלת ישראל הייתה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי שני פודקאסטרים בלבד. האופק הקדיר במערב, עמרי ותומר היו בעיצומה של חפירה מול המיקרופונים – הדיון על הלומי הקרב טרם נשלם, אך את הכאב עוד חשים מאז הפרק הקודם. עצרנו כשהמילה לא הכילה עוד את החוויה, אך מה מתרחש, מה נשבר שם? זה נלחם בנו בעקשנות, הטראומה, יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. עמוד השחר עוד לא קם, חצי פלוגה שכבה בדם, אך אנו כבר היינו שם כשהגיעו טנקרד וקלורינדה הנאהבים, הם נשאו זכר לימים בהם מותר היה לדבר על אהבה אסורה בין בני עמים אויבים. עלינו משם בכוח של שתי פלוגות, כשהפצע נפער מולנו הקול הדהד בכל הגבעה, לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם האחר הגדול ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו. בשתיים, שתיים ושלושים, הגיע פרויד פושט מדים, הכריז שטראומה זה דבר אחר... הפצצה שנפלה בחדר – זה לא זה. אצל כל אחד זה בהכרח שונה, לא יעזור וגם לא יועיל הלם חשמלי, כדי ללבוש מדים ולשוב חזרה אל החזית. הוא התעקש על היצירה האנושית, מול בונקרים מבוצרים ומאה עשרים (ועוד) ח"כים מעונבים. בין הגדרות והמוקשים, בין מכות חשמל והפצעים, הגיח אריק לוראן והכריז שהקשר עם האחר הגדול נפל, ההלם אל החלל חודר, אך כאן אין עוצרים - צריך להמציא משהו אחר. ורצנו אבודי חושים, שיתוף ולייק נתתם – למה? לא יודעים. בסך הכול רצינו לשחרר עוד פרק בשלום... אך מי שעוד רצה לחיות אסור היה לו להיות... במלחמת חדלי האישים. אומפה אומפה אומפה אומפה... אתם יודעים שאתם רוצים לתת לזה לייק.