מנחות ב - כ"ד בטבת, 13 בינואר
from דף יומי לנשים - הדרן
דף נלווה אם כהן לוקח קרבן מנחה שהוקדש לסוג מסוים של מנחה, ונוטל את הקמיצה בכוונה שהיא תוקרב לשם סוג מנחה אחר, המנחה כשרה ויש להמשיך להקריבו על פי ייעודו המקורי. עם זאת, הקרבן אינו עולה לבעלים לשם חובה, כלומר המביא לא יצא ידי חובתו. ישנם חריגים לכלל זה – מקרים בהם מחשבה שלא לשמה פוסלת את הקורבן לחלוטין – והם מנחת חוטא ומנחת סוטה (קנאות). הגמרא מעלה שאלה: מדוע המשנה משתמשת במילה "אלא" במקום ב-"ו" (ו" החיבור) במשפט "אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה"? התשובה הניתנת היא שאף על פי שהקרבן אינו ממלא את חובת הבעלים, קדושתו המקורית וייעודו נותרים בעינם. לכן, יש לבצע את שאר עבודות הקרבן בהתאם למטרתו המקורית. הסבר זה עולה בקנה אחד עם דבריו של רבא, ומובאים שני טעמים לתמוך בפסיקה זו – אחד נלמד מפסוק, והשני מבוסס על סברה הגיונית. נראה, במבט ראשון, שהמשנה אינה תואמת את דעתו של רבי שמעון, המסביר שמנחה שהוקרבה לשם קורבן אחר כשרה ואף עולה לבעלים לשם חובה. הגמרא מתייחסת לסתירה בין שני מקורות שונים בדעת רבי שמעון – באחד נאמר שהיא עולה לשם חובה, ובשני נאמר שלא. רבה, רבא ורב אשי מציעים כל אחד יישוב אחר לסתירה זו. לפי תירוצו של רב אשי, ניתן ליישב את המשנה שלנו עם דעת רבי שמעון באותו אופן. אך לפי רבה ורבא הדבר אינו אפשרי, שכן הסבריהם לברייתא השנייה אינם יכולים לשמש כהסבר למשנה שלנו, מאחר שלשון המשנה אינה מתיישבת עם ההסברים שלהם. לכן, לשיטתם, רבי שמעון מחזיק בעמדה המנוגדת לעמדת המשנה שלנו. לאחר הזכרת המקורות הסותרים של רבי שמעון, הגמרא מביאה את הברייתא השנייה ומתחילה לבאר את היישובים השונים. הסברו של רבה מובא, ואביי מעלה קושי שרבה עצמו מיישב. לאחר מכן, מועלות מספר קושיות נוספות נגד שיטת רבה.
Embed this episode
No transcript yet.