מנחות ד - כ"ו בטבת, 15 בינואר
from דף יומי לנשים - הדרן
מה שהיה ברור לרבה מצד אחד ולרבא מצד שני – כיצד להבין את דברי רבי שמעון והאם מחשבה ניכרת פוסלת או לא – לא היה ברור לרב הושעיא, שהתלבט בהבנת שיטת רבי שמעון. הגמרא מסבירה מדוע הוא לא קיבל את דעתם של רבה, רבא או רב אשי כהסבר מספק לספקו. המשנה מזכירה שני יוצאים מן הכלל לדין קרבן מנחה שנקמץ שלא לשמה (שבו המנחה כשרה אך לא עלתה לבעלים לשם חובה): מנחת חוטא ומנחת קנאות נפסלות לגמרי אם נקמצו שלא לשמה. מה המקור לכך? הגמרא מציגה תחילה לימוד לכל אחת מהן מקרבן חטאת, אך לאחר שהיא דוחה לימודים אלו בגלל קושי שעלה בעניין קרבן אשם, מובאת דרשה אחרת המבוססת על גזירה שווה מחטאת לשתי המנחות הללו. רב מוסיף לרשימה גם את מנחת העומר, וקובע שאם נקמצה שלא לשמה היא פסולה, כיוון שהיא נועדה להכשיר את אכילת התבואה החדשה, ואם הובאה שלא לשמה, אינה מכשירה. הוא אומר אותו דבר לגבי אשם נזיר ואשם מצורע. אם כן, מדוע מנחה זו וקרבנות אלו אינם מופיעים במשניות במנחות ובזבחים המונות את הקרבנות שנפסלים שלא לשמה? הגמרא עונה על שאלה זו ומיישבת את הקושי. הגמרא מקשה עוד על רב – אם אשם נזיר ומצורע באו להכשיר ואין מה להכשיר אם נעשתה שלא לשמה, גם אשם מעילות ואשם גזילות באו לכפר ולא כיפרו – אז למה אם נעשו שלא לשמה, כשרים? ר' ירמיה עושה חילוק בין מכשירים (אשם נזיר ומצורע) למכפרים (אשם מעילות וגזילות). ומביא הוכחה מדינים של קרבן לאחר מיתת הבעלים והוכחתו ממשנה לגבי יולדת. רבי יהודה בריה דר' שמעון בן פזי מביא קושי על הבחנה זו (בדינים לאחר מיתה) ממשנה בנזיר ששם קרבן שמכשיר הובא לאחר מיתה.
Embed this episode
No transcript yet.