מנחות כא - י"ד בשבט, 1 בפברואר
from דף יומי לנשים - הדרן
הברייתא מנתה בתחילה שני דברים הקרבים על המזבח ואינם טעונים מליחה: עצים ודם. אולם, הגמרא מקשה שהברייתא נראית כשיטת רבי, אך רבי עצמו סובר שדם טעון מליחה. לפיכך, הגמרא מגיהה את הטקסט, מסירה את ה"עצים" ומחליפה אותם ב"נסכים" (יין). ברייתא נוספת מובאת כסיוע לקריאה זו, אך היא מעוררת קושי משל עצמה שכן היא מונה יין, דם, עצים וקטורת כפטורים ממליחה. ברייתא זו אינה תואמת את שיטת רבי (המחייב מליחה בעצים) ולא את שיטת חכמים (המחייבים מליחה בקטורת). לסיכום, הגמרא קובעת שברייתא זו תואמת את דעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, המשתמש בדרך סיווג שונה להגדרת מנחה, ולכן כולל רק פריטים הדומים למנחה במאפיינים אלו. שאלה נוספת הועלתה בנוגע לברייתא במנחות דף כ. אם דם נשלל ממליחה רק מכוח דרשה, משתמע שללא הפסוק היה ניתן למלוח אותו. אולם, לפי זעירי, דם שנמלח נפסל למזבח; אם כן, המליחה אמורה להיות בלתי אפשרית גם ללא הדרשה? כדי ליישב את הקושי, מבחינה הגמרא בין מליחה במעט מלח לבין מליחה במלח מרובה. מכאן עולה הדיון לגבי מעמדו של דם שנמלח או דם שהקריש: האם הוא כשר למזבח, וממילא האם חל עליו איסור כרת האוכלו? הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את מילות הפסוק העוסק במליחה, ומפיקה מכך הלכות שונות לגבי תהליך המליחה – באיזה סוג מלח משתמשים, מהי הכמות הנדרשת, כיצד היא מתבצעת וכדומה. ברייתא נוספת מסבירה שאם נמצא מלח על גבי איבר של קרבן, יש לו מעמד של קודש והוא כפוף להלכות מעילה, אך אם נמצא על הכבש או על גג המזבח, אין בו מעמד זה. המשנה בשקלים קובעת שהחכמים התירו לכהנים ליהנות ממלח של המקדש. שמואל מסביר שהיתר זה חל רק על קרבנותיהם של הכהנים ולא על אכילתם. הגמרא מנתחת האם כוונתו של שמואל הייתה שהמלח מותר רק להקרבה עצמה על המזבח אך אסור לתבל בשר שהכהנים אוכלים, או שמא הוא מותר לתיבול בשר הקרבן שלהם אך אסור לשימוש עם חולין. הגמרא מסיקה בתחילה שמאחר שהכהנים הותרו אפילו להשתמש במלח המקדש לעיבוד עורות בהמה, ודאי שהם רשאים להשתמש בו כדי לתבל את בשר הקודש שהם אוכלים. לפי גישה זו, הגבלתו של שמואל מוציאה רק שימוש במלח לאכילת חולין. דבר זה נתמך גם על ידי סברא - שאם קרבנו של ישראל נמלח במלח המקדש, ודאי שגם קרבנו של כהן יימלח בו, ומכאן שתקנת בית הדין הייתה חייבת לעסוק במשהו אחר. אולם, רב מרדכי מציע קריאה חלופית שיכולה להחזיר את האפשרות הראשונה: שבית הדין התיר מלח רק לצורך ההקרבה על המזבח אך אסר אותו לבשר שהכהנים אוכלים. הוא מסביר שתקנת המשנה הייתה נחוצה במיוחד לפי שיטתו של בן בוכרי, כפי שיבואר בהמשך.
Embed this episode
No transcript yet.