מנחות כב - ט"ו בשבט, 2 בפברואר

רב מרדכי מחזיר את הפרשנות המקורית להגבלתו של שמואל על המשנה בשקלים ז:ז – דהיינו, שבית דין התיר לכהנים להשתמש במלח של המקדש לצורך המלחת קרבנותיהם (להקטרה על המזבח), אך לא לצורך המלחת בשר הקרבנות לאכילה. פסיקה זו של בית הדין נקבעה לפי דעתו של בן בוכרי, הסובר שכהנים אינם חייבים בתשלום מחצית השקל המשמש לקניית קרבנות הציבור במקדש. מכיוון שהם לא השתתפו בתשלום, ניתן היה להניח שאינם רשאים ליהנות ממלח המקדש; לכן בא בית הדין והתנה שהדבר מותר. המשנה בשקלים מציינת עוד שהכהנים יכלו להשתמש בעצי המקדש עבור קרבנותיהם הפרטיים. המקור לכך נלמד מויקרא א:ח, שם מוזכרים העצים "אשר על האש אשר על המזבח". המילים "על המזבח" נחשבות מיותרות (יתור לשון), ומכאן שהעצים יש להם את אותו מעמד של המזבח עצמו, שהוא בא מרכוש הציבור. רבי אלעזר בן שמוע לומד זאת באופן שונה, וקובע כי זה דומה למזבח שזה שהמזבח נבנה באמצעות אבנים שמעולם לא נעשה בהם שימוש (שלא נעבדה בהם עבודה). דרישה זו שוללת מאנשים פרטיים להביא עצים מבתיהם. כיוון שכך, הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין שתי הדעות? התשובה היא שלפי הדעה האחרונה העצים חייבים להיות חדשים לגמרי ושמעולם לא נעשה בהם שימוש, בעוד שלפי הדעה הראשונה אין זה הכרחי. אם קומץ, המכיל לוג אחד של שמן, מתערבב במנחת כהן או במנחת נסכים, המכילות שלושה לוגים של שמן, קיימת מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה. הם חלוקים בשאלה האם ניתן להקטיר את התערובת על המזבח או שמא העירוב פוסל את שני הקרבנות. החשש הוא שהשמן מהמנחה מתווסף לקומץ ובכך פוסל את שניהם; הקומץ יכיל כמות מופרזת של שמן, בעוד המנחה תישאר עם כמות חסרה. הגמרא מצטטת משנה בזבחים עז ע"ב, העוסקת במחלוקת בין חכמים לרבי יהודה בשאלה האם שני מינים דומים (מין במינו) מבטלים זה את זה או לא. רבי יוחנן מסביר ששני הצדדים לומדים את עמדותיהם מעבודת יום הכיפורים, שבה דם הפר ודם השעיר מתערבבים. למרות שנפח דם הפר גדול מדם השעיר, התערובת נחשבת כדם פר וגם כדם שעיר, ולא מתבטל דם השעיר בדפ הפר. חכמים לומדים מכך שדברים העולים למזבח אינם מבטלים זה את זה, ללא קשר לסוגם. לעומת זאת, רבי יהודה לומד שדם אינו מבטל דם כיוון שהם מאותו סוג (מין במינו) ועל פי זה סובר שמין במינו אינו בטל. הגמרא מעלה קשיים על שתי הדרשות, והן נותרות ללא הכרעה. נראה כי דעתו של רבי יהודה במשנתנו עומדת בסתירה לפסיקתו במשנה בזבחים, שהרי אם שני מינים דומים אינם מבטלים זה את זה, אז השמן של המנחה לא אמור להתבטל (או להיבלע) בתוך הקומץ! רבא מיישב את הסתירה ומסביר שמקרה זה הוא יוצא מן הכלל, שכן הוא נחשב למצב שבו יש מין במינו ודבר אחר (הסולת) ובמקרה זה רואים את השמן בקומץ כאילו אינו והסולת מבטל את השמן מהמנחה ו"בולע" את זה בתוכו.