אמנות או לאומ(נות)יות? - שיחה על הביאנלה בוונציה עם נירית נלסון

הביאנלה בוונציה היא ה"מכה" של עולם האמנות כבר 130 שנה. כל אמן או אמנית שמגיעים לשם מבינים שקנו את עולמם, ושמם נחתם בתוך ההיסטוריה של האמנות העכשווית.מה שהתחיל בסוף המאה ה-19 כתערוכה שמטרתה להציג אמנות עדכנית ולשמור יד על הדופק, הפך מהר מאוד לזירה של שערוריות. כבר בתחילתה, ציור אחד שהוזז ממקומו בשל היותו "בלתי הולם" הוזז לצידי החלל והצליח למשוך מאות מבקרים. רגע שסימן שהביאנלה היא לא רק מקום להצגת אמנות אלא מקום שבו האופן שבו מציגים אמנות ותוכנה של יצירת האמנות, משמשים כר פורה לכותרות וסקנדלים שהם ההוכחה ההולמת לכך ש"there's no such thing as bad publicity".הרגע הזה יקבל משמעות חדשה במאה ה-20, כשב-1964 זוכה רוברט ראושנברג בפרס הגדול. זו לא הייתה רק זכייה של אמן. זו הייתה הצהרה גיאופוליטית: לראשונה ארצות הברית גברה על אירופה בשדה האמנות המודרנית. הביאנלה שכבר מזמן הפסיקה להיות רק מדד אסתטי, הפכה לזירת מלחמה קרה תרבותית. כל ביתן לאומי הוא גם שגרירות.הביאנלה כאמור, היא הרבה יותר משיח על אמנות ואסתטיקה. היא מנגנון פוליטי, תרבותי מובהק, שעבר גלגולים ומהפכות, ולעיתים, דווקא כשהוא מנסה לשקף את רוח הזמן, הוא הופך לממסד שמייצר אותה. גם הכלכלה נכנסת לקלחת: בין שוק האמנות, תיירות, מיתוג עירוני וספונסרים, הביאנלה הולכת על הקו הדק בין תערוכה למסחרה.כשהארכיטקטורה נכנסת לביאנלה ב-1980, גם התחום נכנס לשינוי מצב. הדיסציפלינה מפסיקה להכריז על עצמה דרך מניפסטים וספרים, ומתחילה לחשוב דרך תערוכות. הארכיטקט כבר לא רק מתכנן בניינים; הוא בונה טענות, נרטיבים ודימויים. הביאנלה הופכת למעבדה שבה אדריכלים מציגים לא פרויקטים אלא עמדות. במקום עיר - תערוכה. ובמקום מבנה - רעיון.והבלגן לא מסתיים כאן. מדינות שולחות אמנים לייצג אותן, אבל מה קורה כשהאמן לא יליד המקום? כשהביתן מבקר את המדינה שמימנה אותו? כשמדינות מחליפות ביניהן ביתנים? כשהאמנות הופכת ביקורתית מדי או להפך, דיפלומטית מדי?בשביל להבין את הביאנלה כזירה שהיא הרבה מעבר לאמנות, ישבתי עם האוצרת לאמנות עכשווית של מוזיאון ישראל, נירית נלסון. כלכלה, פוליטיקה, מגדר וטריטוריה וגם אסתטיקה מקיפים את השיחה וכל אלו גם משחקים בזירה בה העבודות שמוצגות כחלק ממאמץ לאומי שבו מדינות שולחות את מיטב אמניהן לייצגן, גם כשהם עצמם לא תמיד מוכנים לייצג.על הדרך, אנחנו מגלים מה קורה כשהגבולות מיטשטשים. מי באמת בעל הבית? המדינה, האוצר או האמן? ואיך האי הקטן שהיה פעם צומת דרכים הפך למרכז האמנות העולמי, ששרד מלחמות עולם ומהפכות סטודנטים ועדיין חי על ויכוחים פוליטיים?כי גם היום, הביאנלה (ובטח זו שעתידה להתקיים השנה) מתקיימת בתוך שאלה: בעידן שבו מדינות נסגרות מחדש והאמנות כבר לא בהכרח ביקורתית כמו בעבר, האם הביאנלה עדיין משקפת שאיפה גלובלית מכילה של עולם אחד ומגוון רחב, או שזה רק דימוי שהביאנלה בפרט ועולם האמנות בכלל מנסה לשמר? דימוי שמאוים עכשיו יותר מאי פעם כשמדינות העולם נוטות מקו מכיל וגלובלי אל עבר ריאקציוניזם מסוגר במסגרת האקלים הפוליטי הסוער.