פרק 113: ירמי פינקוס

ירמי פינקוס הוא מאייר, סופר (זוכה פרס ספיר!), קומיקסאי, קריקטוריסט, מרצה, מבקר אופרה בדימוס ועוד כמה דברים. הכתיבה והאמנות הולכות אצלו יד ביד מאז שהיה ילד והתעניין בעיקר בקומיקס: ״התחלתי לכתוב כי רציתי ליצור רומן קומיקס״, הוא מספר, ״אבל זה היה נראה לי מתיש בטירוף, ובגלל שאני עצלן התחלתי לכתוב את הסיפור כפרוזה. אז בעצם אני סופר כי אני כישלון״. מפה לשם הוא כותב בימים אלה את הרומן החמישי שלו, ובמקביל מאייר קריקטורות לעיתונים, ספרי ילדים, וגם מלמד למעלה מ־25 שנים (הוא הקים את המחלקה לאיור בשנקר עוד לפני שבכלל היה איור בשנקר).  גם כשהוא עוסק באיור - מבחינתו הוא מצייר: גם מבחינה פיזית, טכנית (על נייר, בדרך כלל גדול, כי יש לו ידיים ארוכות והוא מרגיש שמסכים מגבילים אותו), וגם מבחינה קונספטואלית. גם בתוך הציור/איור נחלקת הפעילות שלו לשתי קטגוריות מרכזיות: למבוגרים ולילדים. ״כשאני מצייר למבוגרים אני עסוק בהסתרה וכשאני מצייר לילדים אני עסוק בגילוי. המבוגרים אוהבים חידות ויזואליות, והם כבר יודעים איך נראה העולם. עבור ילדים, התפקיד שלך הוא לגלות להם את העולם. ספרי ילדים הם כמעט תמיד המפגש הראשון של ילדים עם יצירות אמנות ואני נמשך בעיקר לכאלה דמיוניים שעוסקים בפנטזיה, לא כאלה שעוסקים בכאן ועכשיו שאני מרגיש שחונקים אותי״. למרות שהוא שונא את המילה ״מסר״, הוא עדיין מאמין שההבדל המרכזי בין אמנות לאיור הוא בהתבססות על טקסט או נרטיב. ״נרטיב בעיני שווה דימוי פיגורטיבי ולכן איור לא יכול להיות מופשט. עוד הבדל הוא הקהל שאליו מיועדת העבודה, כמות האנשים שאתה רוצה להגיע אליהם״. השלב בעבודה שהוא הכי שונא הוא רגע לפני הצלילה למים, וגם היום יש בו עוד הרבה פחד להתחיל פרויקט. ״אני לא סובל את זה, זה יכול לקחת שבועות על גבי שבועות, בגלל שאני יודע שהדמות הראשונה שאצייר או המשפט הראשון שאכתוב הם הגרעין לכל מה שאעשה בשנה־שנתיים שאחר כך״.