תיק עבודות

ערן ניר הוא פרסומאי ואיש קריאייטיב שגם ישתתף בכנס ״עולם חדש – מופרע״ בסוף החודש הקרוב. אחרי שהיה שכיר בעולמות הפרסום במשך כ־15 שנה, הוא יצא לעצמאות לפני כשנתיים וחצי וייסד את One Man Show. ״כשיצאתי לעצמאות אמרתי שאני יכול לנצח הכל. במקום להיאבק עם האני מאמין שלי בתוך המערכת – רציתי לנצח את השיטה כמו שאני חושב שהיא נכונה.״התמזל מזלי ומהפכת ה־AI הושקה בערך באותו הזמן. אני מגלומן, אז קשה לי לסמוך גם על גדול המעצבים, ובגילי המתקדם קשה לי ללמוד פלטפורמות חדשות, אבל בזכות ה־AI למדתי לעבוד מהר גם ברמת הביצוע״.בין הקמפיינים האחרונים שהוא גאה בהם במיוחד הוא זה שיצר לחברת appcharge שכולל מגרסות נייר ושטרות אמיתיים של 100 דולר, שהעבודה עליו ארכה כחודש. ״אמנם ישבו לצידי מעצבים ואנשי פיתוח וזה לא הוואן מן שואו האבסולוטי – אבל זה ייצוג לתפיסה של איך דברים צריכים לקרות ב־2026 – לעבוד מאוד יעיל, מהיר ומגניב״.אחד הקווים שמלווים אותו תמיד, עם AI ובלעדיו, הוא לייצר הפרעה (Disruption) – מה שבא לידי ביטוי בעברו בין השאר בקמפיינים שבהם השתמש בגופה של עורב ובסירת הפיראטים בלונה פארק. והכי הוא אוהב למכור את הרעיון: ״זה יצר גברי ניאנדרטלי של כיבוש. אני רוצה לראות איך יצירה שלי מדפיסה כסף לאנשים״.על העתיד של AI הוא אומר שהוא ״יחליף את הבינוניים ואפילו את הבינוניים פלוס. אבל אני חי על בינוניותם של אחרים. אני מאוד אוהב את התחום הזה, יש לי כלפיו המון רומנטיקה, ובמקביל גם המון כאב והתנשאות״.

ידידיה ויטל הוא שחקן, כותב ומגיש את אחד הפודקאסטים האהובים עלינו, ״המניפה״, שעוסק במניפה הלהטב״קית על שלל צורותיה ומופעיה. עד לתקופת הקורונה הוא שיחק בעיקר בתיאטרון (ומי ששייך לדור הנכון מכיר אותו ככוכב ״השמינייה״). כשהתחיל להאזין לפודקאסטים וחיפש שיחה קווירית שתעניין אותו בעברית – לא מצא כזאת. זה גם השלב שבו הוא הפך לאבא, מה שסיקרן אותו ״להתחבר ולהבין מהי קהילת הלהטב״ק שאני משוייך אליה מתוקף מי שאני, שבמהלך השנים גם הייתי מסוכסך איתה.״המניפה היא היומרה ליצור רצף של שיחות מגוונות מאנשים שהם על הקשת הלהטב״קית, שיש להם סיי מעניין״, הוא אומר. ״המכחול שאני מחזיק ביד הוא לבחור אותם אבל אני מביא גם את האג׳נדה שלי שלפיה אתה לא לא יכול להיות להט״ב ולהיות על הספסל״.כשהתחיל להרגיש שיכולת ההשפעה שלו כשחקן בעולם היא מוגבלת, הלך ללמוד כתיבה במשך שנתיים בסם שפיגל (בקרוב ספר או תסריט? אנחנו ממתינות), והחל לכתוב טורים בעיתון הארץ על הורות להט״בית והורות משותפת. בשנה האחרונה הוא מוכר גם הודות לסרטוני הרשת שהוא יוצר, שהמטרה שלהם – כמו זו של הפודקאסט ושל שאר הדברים שהוא עושה – היא לייצר ייצוג של עולמות מורכבים.ביצירה של אותם סרטונים הוא גם התחיל להיות פוליטי. ״אני עושה בהם מה שאני רוצה תוך כדי שאני אומר את דעתי. אני מרגיש שהתנעתי את הרכבת הזו והיא נוסעת. האם אני מפסיד עבודות בגלל זה? יש מצב שכן, אבל הן כנראה כבר כאלה שהן לא שלי״.עם הזמן הוא הבין שהאקטיביזם הלהטב״קי, שהוא חלק מרכזי בעשייה שלו, נובע מאקטיביזם פלורליסטי. ״המאבק הלהטב״קי הוא כזה שקרה לפני רגע, ובשלב הזה אפשר להכתירו כמצליח, אבל צריך להיזהר מלנוח על זרי הדפנה. אני מנסה לגזור מתוך השיח על המאבק הזה אל מאבקים אחרים שקורים בחברה שלנו״.

אילנה זפרן היא מאיירת, קומיקסאית ומלכת החתולים והחתולות. היצירה המשמעותית הראשונה שלה, ״סיפור ורוד״ (2005), עסקה בהיסטוריה של הקהילה הגאה ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא עסקה והתעניינה בנושאים חברתיים. ״זה תמיד היה שם באיזשהו רובד, אבל זה הפך להיות יותר משמעותי כשהתחיל המאבק נגד ההפיכה המשטרית״.במהלך השנים היא מוכרת הרבה הודות לחתולים רפי וספגטי, שמככבים כבר למעלה מעשור במדור השבועי ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הם היו שם מהקומיקסים המוקדמים שלה, דרך הטור ״רישומון״ שיצרה במשך שש שנים בעכבר העיר ועד פינת הליטוף השבועית, שבה הבינה ש״כדאי שהחתולים יקבלו את הבמה״.החיות, שהיא יותר אוהבת וגם יותר קל לה לצייר, מלוות אותה גם בפרויקטים האישיים, וגם בכאלה שהיא מאיירת עבור אחרים – כמו ספר של יהונתן גפן, ״ספר החתולים השימושיים של פוסום הזקן״ – קלאסיקה של טי.אס אליוט, או בעבודה שהיא מציגה בימים אלה במוזיאון העיר תל־אביב-יפו.בשנים האחרונות היא היתה מושקעת גם במחאה לשחרור החטופים שהתקיימה על בסיס יומיומי בשער בגין, שאליה בשלב מסוים גם רתמה את היצירה שלה, בדמות חולצות מחאה שיצרה בשיתוף יפעת קלדרון, ובדמות איורי דיוקנאות החטופים שפרסמה על בסיס יומיומי ברשתות. ״האיורים של החטופים נהיו קצת אובססיה ומשם הפכו להיות אג׳נדה: החלטתי שאני אאייר את כל החטופים – בהתחלה רק את החיים ובהמשך גם את החללים. ידעתי שאני עושה מה שאני יכולה כדי להנכיח ולא לנרמל את זה״.לצד העבודה השוטפת שכוללת גם סדנאות איור וקומיקס, היא ממשיכה לפרסם ברשתות תגובות לאירועים פוליטיים, אבל לדבריה הורידה הילוך מאז שהחטופים חזרו – וכולנו מקווים שמעתה היא תוכל לעסוק רק בחתולים (וחיות אחרות).

עדו פדר הוא כוריאוגרף, יזם, מנהל אמנותי ו״כותב תנועה״ - שחשב שיהיה רקדן ניאו־קלאסי, אבל מצא את עצמו יוצר תחת הכותרת של ״לייב ארט״, מעבודות בודדות ועד פסטיבלים, כאלה שמשלבות לא פעם את הבמה, הגוף והאוביקט, ונעות בין עולם המחול, התיאטרון והאמנות הפלסטית.בימים אלה מוצגת העבודה Opening Night שיצר במיוחד למשכן לאמנות בעין חרוד, עבודה של כשעתיים וחצי שמתרחשת ברוב חללי המוזיאון – התערוכות, האוסף, האודיטוריום והחצר. ״הצלחתי לסנטז בה כמה פרקטיקות שאני עובד בהן. היא משלבת גם מחול וגם מחשבה אוצרותית, ובנויה קצת כמו פסטיבל – עוברים בתוכה אירועים ומצבים שונים. היא בנויה על דרמטורגיה של הפתעות״.עבודה טובה בעיניו היא כזו רב־משמעית, מתעתעת ופתוחה, שאפשר להבין אותה בכל מיני רמות ובו בזמן להזמין לצלול לתוכה. ״בעבודה טובה באמת יש גם לא מודע, דברים שגם אתה כיוצר לא בהכרח יודע. אנשים אוהבים להגיד שהם לא מבינים עבודות מחול, אבל אני גם לא חושב שהבנה הוא מה שגורם לאנשים לחזור״.כבר למעלה מעשור שהוא יוזם ומנהל אמנותית את פסטיבל ״צוללן״, שמשנה את פניו מבחינת מודל כמעט מדי שנה. ״כשהתחלתי עם הפסטיבל, הרעיון שלי היה לכתוב מהלך של תנועה בין אנשים לתפוס את הכוריאוגרפיה כאקט שמתרחב ופולש לעוד מקומות״.יצירת הפסטיבל השנתי גורמת לו להרגיש, לדברים, קצת כמו כהן. ״זה טקס שקורה שנה אחרי שנה. אני בורא לעצמי איזו פנטזיה, תפקיד ייעודי בתוך הקהילה שבמסגרתו אני אחראי לנסח את המקום ששואלים בו שאלות. הפסטיבל הוא סיפור שמצטבר״.הפורמט המשתנה תלוי גם בתוכן וגם באפשרויות והמגבלות שאינן קבועות. ״אחד הצדדים הטובים של הציונות הוא זה שמקורותיה הם באוונגרד. אנשים פה מפנטזים בגדול, כמו שפנטזו בהקמת מדינת היהודים. צוללן הוא די ברוח הזו, ובו בזמן הוא גם צורת חיים״. 

דוד וקסלר הוא מעצב אופנה, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והתואר השני בסיינט מרטינס בלונדון. בשנתיים האחרונות הוא יצר והציג פרויקטים אמנותיים רבים – ביניהם בתערוכת יחיד בגלריה רוזן של שנקר, בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון ועוד. ״לאחרונה תהיתי למה ואיך הגעתי לעשות דווקא את הדברים האלה״, הוא אומר. ״נראה לי שהיה בזה גם משהו מאוד הישרדותי. למכור בגדים היה קשה, וזה היווה גם מקור הכנסה וגם חשיפה ואינטראקציה עם הקהל״.וקסלר זכה לתשומת לב ניכרת הודות לתצוגה שלו בשבוע האופנה 2023, בשיא תקופת ההפיכה המשטרית. ״התצוגה, הפרפורמנס והבימוי עסקו בקרע, במלחמה הפנימית והחיצונית. עבורי זו היתה נקודת מפנה, והיא הגדירה מי זה דוד וקסלר בעיני הרבה אנשים״. בשבוע האופנה האחרון, שהתקיים באוקטובר 2025, הוא הציג את המותג שלו DWR שעבורו הוא ״אבולוציה של דברים שקורים בשנים האחרונות, ומטרתו להגיע לקהל שרוצה את דוד וקסלר אבל עד כה לא נתתי לו״. התצוגה הזו סימלה בעבורו גם את שני הקטבים שבינם הוא נמצא כעת – מצד אחד מקום אקספרימנטלי שהוא מגדיר כ״כאוס מוחלט״, ומצד שני יצירה של פריטי לבוש מסחריים יותר – מה שיחסית זנח בשנים האחרונות.היום, הוא אומר, האתגר של להיות מעצב אופנה מרגש אותו יותר מבעבר. ״פעם ההגדרה של מעצב אופנה נתפסה אצלי כמשהו יהיר, יומרני. לכן יצרתי לעצמי כל מיני מערכות שסייעו לי לחפש פתרונות מתוך הקיים. היום אני יודע הרבה יותר טוב מה אני רוצה, ויודע שזה גם מה שהלקוחות שלי ירצו״. במקביל הוא מלמד בחוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, מה שלדבריו מעביר גם אותו תהליך, לצד זה שעוברות הסטודנטיות. ״לעמוד בנעליים של המרצה זו מראה מעניינת שללא ספק דחפה אותי החוצה מכל מיני קונספציות. אני עכשיו בנקודה שאני מנהל את כל האופרציה לבד – והדברים אולי קורים בקצב איטי יותר, אבל אני יודע מה צריך לקרות״. 

נעה ורטהיים היא כוריאוגרפית והמנהלת האמנותית ומייסדת שותפה של להקת המחול ורטיגו (יחד עם בן זוגה, עדי שעל) שפועלת כבר 33 שנים. הלהקה החלה את דרכה בירושלים והיום היא פועלת במקביל בעיר ובכפר האקולוגי שהקימו לפני כשני עשורים בקיבוץ נתיב הל״ה.ורטהיים, שגדלה בבית דתי, ״מדברת עם אלוהים מאז שאני ילדה. אחד הנושאים שאני יוצרת בהם לאורך השנים, שמגדירים אותנו כבני אנוש, הוא הבחירה החופשית שלנו. יש לנו בחירה איך ננהל את המרחב הפיזי שלנו, את הקשרים שלנו עם הטבע ועם אנשים״.בתוך אותה הבחירה היא כוללת את העבודה עם תנועה בתוך מגבלות ומאמינה שכולנו מוגבלים – בין השאר על ידי גרביטציה. הבחירה להקים כפר אקולוגי הגיעה מתוך רצון לשנות צורת חיים. ״בהתחלה כולם שאלו מה הקשר בין אקולוגיה למחול ומה הקשר בין אנשים עם מגבלה פיזית לתנועה. אותי זה מה שמעניין״.היצירות שיצרה עבור הלהקה במהלך השנים עלו בלוקיישנים שונים ברחבי העולם – בין אם בטבע על מצע אדמה ללא עזרים ובין אם באולמות המופעים בינלאומיים מובילים. ״האמנות של המחול המודרני מאוד מורכבת ויש לה חיי מדף קצרים. היא עילאית וגבוהה והיא לא סיפור ברור. אני מנגנת בה עם הגוף שלי, עם האיברים, עם כלי הדם, עם השרירים, עם העצמות ועם הרוח.״זה תחום שאסור לנו לנסות להבין אותו. כשבאים לראות מחול צריך לפתוח את האזור של החושים. כשכל החושים פתוחים ואנחנו מנטרלים את הניסיונות להבין, אפשר פשוט לצלול. יש יצירות שאני יודעת שמכוונות לעולם הרגש ואני מוכנה לעמוד איתם מול קצוות ואנשים שונים. עבור חלק מהם היא תהיה ריפוי ורגע מכונן, עבור חלקם זה יהיה קצת מוזר, וחלק ייצאו ויבכו את החיים שלהם״. 

אלה ברק היא צלמת ואמנית, בוגרת התואר הראשון במחלקה לצילום והתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. ״מאז שאני לא סטודנטית, כל הזדמנות שיש לי לדבר על צילום היא דבר בשבילי״, היא אומרת. ״זה מדיום מאוד שונה מהשיח שיש עליו״.ברק עוסקת בצילום מסחרי (צילומי חתונות וסטודיו), בצילום פורטרטים ועיתונות (בעיקר במוסף גלריה של עיתון הארץ) ובצילום אמנותי; ולפני כשנתיים גם הציגה תערוכה מציוריה בגלריה אורית ושדי בתל אביב. ״הרגשתי שהדבר היחיד שאני מרגישה שהוא ודאי הוא הציורים, שאותם אני רוצה להראות. מקסימום יגידו שאני ציירת לא טובה, אבל אם יגידו שאני צלמת לא טובה – מה יהיה?״.לדבריה היא צלמת עוד הרבה לפני שהיא אמנית. מי שחשף אותה לעולם היה סבא שלה, כבר שהיתה ילדה קטנה: ״בימי חמישי הוא היה אוסף אותי, היינו אוכלים ארוחה נוראית ונכנסים לעולם של הדפסות אנלוגיות בחדר האמבטיה של סבתא שלי. בכיתה א׳ קיבלתי ממנו את המצלמה הראשונה שלי. אני לא יודעת אם הייתי צלמת אם הייתי נולדת ישר לתוך עולם דיגיטלי״.גם לסבתא שלה היה מקום חשוב בתהליך – היא היתה מהרגע הראשון מושא הצילום (״סבתא היתה יושבת בסלון ואנחנו היינו מסתובבים סביבה ועושים את הטסטים שלנו״); והיא גם זו ששימשה לה כמוזה באחד הפרויקטים המרכזיים שלה שעוסק בזקנה, התפוררות, יופי, גילנות וגוף – שבו היא גם לוקחת חלק כמצולמת בעצמה, כמו בפרויקטים נוספים (״אני פרפורמרית ומתארחת בתוך הצילום של עצמי הרבה פעמים״).גם כשהיא מצלמת לעיתון, ברק מתייחסת לצילום כמו ל״ריקוד שהוא מפלצת שלא משנה עד כמה תאכיל אותה – יש בה פריימים שצריכים להיוולד, וזה לא משנה מה יקרה איתם אחר כך״; וגם אז מה שהיא נהנית ממנו במיוחד הוא המפגש האנושי. ״אני בת של פסיכיאטר אז השיח הזה תמיד היה. אני צינור מעבר. כל יום הוא אחר ואני נגזרת לתוך סיטואציות אנתרופולוגיות שהם עבורי ניתוחי לב פתוחים״. 

רונן שהרבני הוא אמן שבשנים האחרונות עוסק בעיקר באמנות דיגיטלית. בימים אלה (או, כשייפתחו מחדש המוזיאונים), הוא מציג במוזיאון תל אביב את התערוכה ״קשרים״, במסגרת הסדרה ״מסך כניסה״ שאוצרת טל לניר. התערוכה מורכבת ממסך מרכזי בגודל 7x4 מטרים עם עבודה דיגיטלית אינטראקטיבית, לצד חמש זרועות רובוטיות שמוצבות לצידו ומנהלות יחסים וירטואליים עם המתרחש על המסך. ״העבודה היא תלויית הפלטפורמה שהיא מייצרת״, הוא מסביר, ״יצירה בלייב של קשרים ותקשורות בין אנשים. המרחב שעל המסך לא ברור, חדר עם שולחן ושני כסאות הפוכים שמעידים על נוכחות של בני אנוש בעבר״.אל העולם הדיגיטלי הגיע בין השאר הודות לשנים שבהן עבד בתחום הקולנוע והפרסום. ״עד סוף שנת 2008 הייתי כל הזמן במעברים בין קריירה לבין עבודה בסטודיו. יצרתי עבודות דיגיטליות מסחריות בארץ, בניו יורק ובלוס אנג׳לס, ובמקביל עבדתי בסטודיו בציור ופיסול. בשנים האלה הייתי מקפץ כל ארבעה חודשים ממדיום למדיום, כי הגעתי כל פעם למצב שהקול שלי נשמע – אבל הקול של המדיום פחות״.הדרך למדיום שבו הוא עובד היום החלה במקרה, בצילום של הכפר עיסאוויה שצילם כשביקר בקמפוס הר הצופים בבצלאל, והפך אותו לקולאז׳ בפוטושופ. ״הבנתי שאני יכול לייצר את הדברים האלה בתנועה מונחית, והתחלתי לייצר נופים שמידלתי בתלת ממד ואז להנפיש אותם״.עם החוויה האינטראקטיבית שמאפיינת את עבודתו הנוכחית יש לו יחסים מורכבים: ״עבודות אינטראקטיביות נוטות לבלבל ולהסיט את החוויה. לכן חשוב לי שהעבודה תוכל לעבוד בכמה רמות – אסתטיקה, קומפוזיציה, תנועה, מקצב. חשוב לי שהיא תעורר מחשבה״. לכן, הוא ממליץ לחוות אותה בתחילה באמצעות התבוננות בלבד, ורק אז לעבור למצב ההפעלה – כך החוויה מתעצמת. אנחנו תומכים. 

אנדרס גורביץ׳ הוא אמן רב־תחומי, בוגר המדרשה לאמנות, שפועל בשנים האחרונות בעיקר בציור. הוא מלמד ומרכז מגמה בתיכון מוזות ביפו ומלמד גם באופן פרטי בסטודיו שלו – הסטודיו במאדים. בגיל 12 הוא עלה לארץ עם משפחתו מארגנטינה: ״הסטודיו הראשון שלי היה בבית בארגנטינה. אמא שלי נתנה לי פינה במטבח והגבילה אותי בשטח אבל לא בגובה״. כשהגיע לארץ המשיך ליצור ובתיכון נרשם ללימודים בתלמה ילין, ומאז ועד היום הוא ברצף של יצירה ופיתוח.גוף העבודות הגדול והמשמעותי שיצר עד כה הוא ״רזידנס במאדים״, שכולל למעלה מ־100 עבודות של ציור בטושי דיו סיני, בהשראת צילומים של מאדים ושל צילומים של מכשירי חשמל ביתיים (ועוד). ״הטריפה אותי המחשבה שיש לנו מבט צילומי של כוכב לכת אחר וזה נראה מאוד מוכר. תפיסת השהות שלי במקום והנחיתה במקום זר גרמו לי לרצות להתעסק עם הנופים האלה״.בימים אלה הוא עובד לקראת תערוכה שתוצג בקיץ בגלריה חנינא ש״גולשת החוצה מתחום הציור״. הרגעים האהובים עליו הם אלה שבהם הוא נכנס לטראנס של יצירה ו״כל עולמך הוא זה״, וגם ממש אוהב לחתוך נייר עבודה עם סכין יפני. ״אני עובד בתהליכים איטיים. לפעמים לוקח לי שנים לגבש את מה שאני רוצה לעשות. אני אוהב קונפליקטים ושילוב של רגשות. בעבודות אני מחפש לפעמים אפילו קצת הומור, שמשולב עם משהו מלנכולי, קצת דארק״.

התשובה להכל, מבחינתו של המעצב אלכס פדואה, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, היא קודם כל ״כן״. ״אני חי בשביל לעצב, ומודה לאלוהים שבמקרה גם צריך את זה״.את דרכו בעולם העיצוב החל פדואה בתעשיית הרכב, לאחר שסיים את התואר השני ב־RCA, ועם השנים התרחב לתחומים שונים, מבקבוקים לתינוקות ועד לסורקי סי.טי בבתי חולים. ״התהליך של העיצוב הוא אותו תהליך. פרויקט רפואי הוא אולי פחות זוהר ממכונית, ובקבוק לתינוק הוא לא נורא אקזוטי – אבל אני מרגיש אותו הדבר כלפי כל פרויקט. אני לא קם בבוקר כדי להציל את העולם, אני מתייחס למוצרים שלי כתירוצים לעשות משהו שאני אוהב״.המשיכה לאסתטיקה, הוא מספר, היתה קיימת אצלו מאז ומעולם – אולי הודות לבית שגדל בו עם הורים שהגיעו מלונדון ומפריז ואולי הודות לחוסר בוויטמין B12 (כן, כן). כשהוא מתחיל לעבוד על כל פרויקט – המטרה שהוא שם לעצמו היא איך להיות שונה, איך לייצר את האקס פקטור. ״אני לא יודע איך אנחנו עושים את זה. גם כמורה לעיצוב – אני לא יודע ללמד עיצוב. אני נותן משימות והערות, והם לומדים לבד״.בתהליך העיצוב הוא אוהב במיוחד את שני הקצוות: ״אני מאוד אוהב את ההתחלה, כשהכל פתוח – סקיצות ראשונות, גישושים, להפתיע את הלקוחות; ואוהב את הסוף – את הדובדבן שעל העוגה״.בארגז החלומות שעדיין לא הגשים נמצא פרויקט במרחב הציבורי (״רציתי להיות ארכיטקט, אבל לא העזתי. הקטע הטכני הפחיד אותי״) ובינתיים הוא מנסה להצחיק אנשים או לפחות להעלות בהם חיוך – בין אם זה באמצעות אקווריום קטן עם דג זהב, או במקרה שאי אפשר – באמצעות אגרטל קטן עם ורד. 

כלנית שרון ויניב סגל הם מובילי ״החזית הוורודה״, תנועת מחאה שהחלה את דרכה במחאת בלפור בתקופת הקורונה ומחזקת מאז את הדמוקרטיה הישראלית. שניהם מגיעים מעולמות היצירה, התרבות והפרפורמנס. ״מהר מאוד התחלתי להשתמש בכלים שהיו לי ולעשות מיצגים״, מספר סגל, ״והוורוד בבלפור, שהיה מרחב של דגלים שחורים - שרת הרבה פונקציות כמו אנרגיה נשית ולהט״בית. רצינו שיידעו שאנחנו נאבקים לא רק בשביל שיהיה שם גבר לבן אחר, אלא כדי שיהיה שם דגל ישראל ורוד עם לב״.לאורך חודשי המחאה בבלפור הם השתמשו ביכולות היצירתיות שלהן, וחזרו להשתמש בהן עם תחילת ההפיכה המשטרית בראשית שנת 2023 – ועד היום. ״אנחנו עושות הרבה דברים בלי לנתח אותם״, אומרת שרון, ״אבל הכל מגיע מהעולמות שלנו ומדברים שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו. יש תחושת מסוגלות״.לפני חמש שנים גם הן לא חשבו שהן עדיין יעשו את מה שהן עושות. ״אני קצת מתגעגעת לתקופות שעשינו ארבעה מיצגים בשבוע, משהו בקלילות של לעשות רעיון וללכת להציג אותו. זה הפרפורמנס הכי פשוט והכי מהיר, שמבוסס על אלתור ועל הכרת השטח״. ״אנחנו לא פה רק בשביל הקישוט״, אומר סגל, ״בלהיות הצד הרוקנרולי. משהו בנו הוא אמנות.״הפעולה עובדת גם פנימה. אנחנו באינרציה של תקווה ואופטימיות וזה מחזיק. זו לאו דווקא ההיתכנות כרגע, זו לא אופטימיות פסיבית אלא כזו של לסמן מטרה וללכת אליה. זה דומה להרבה מהלכים של עשייה ויצירה״.״עתיד ורוד הוא שאיפה״, אומרת שרון, ״שכנראה לא תוגשם ב־100 אחוז וגם אם נצליח להחליף את הממשלה תהיה עוד עבודה. המציאות משתנה לנו כל יום. אבל אנחנו שם ונהיה ליד מי שצריך להאיר את האור שלו״.

רחלי שלו היא מאיירת, כותבת ויוצרת קומיקס. כבר בפרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2005), מעמד שהיה לדבריה טראומטי במיוחד, היא לא הסתפקה באיור והחליטה לכתוב בעצמה את הטקסטים – מה שלא היה נפוץ באותה תקופה. ״היום, בכלל, כל המושג של איור הוא הרבה יותר פתוח״, היא אומרת. ״כשאני התחלתי הכל היה מאוד מוגדר. היום לספר את הסיפור זה אחד הדברים החשובים למאיירים״.אחד הפרויקטים המשמעותיים שהעסיקו אותה בשנים האחרונות היה יומני השבי המאויירים של שורדות שבי, שיצרה עבור סדרת כתבות שער במוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות. ״חששתי ממה שאני הולכת לשמוע, איך אני הולכת להתמודד עם זה ואיך זה ישפיע עליי. הרגשתי שאני הופכת לצינור, לכלי, שאני צריכה לנצל את הדבר הזה כדי להעביר את הסיפורים בצורה הכי אפקטיבים ונוגעת״.את כל אחת מהעדויות היא יצרה בפורמט של עשרה איורים וטקסטים קצרים. ״נכנסתי לעור שלהן. לדוגמה, שאלתי אותן איזה צבעים היו שם. זה היה קצת כמו שחזור בבית משפט, כמו עדות״.בימים אלה רואה אור הגדה של פסח שאיירה ועיצבה בהוצאת עם עובד, שיצרה בהשפעת חוויות הילדות שלה מהחג, ״כזו עם הרבה פרטים, שמשהו בה אומר לילד שקורא בה ׳גיליתי לך סוד ורק אתה תראה אותו׳״. במקביל, היא מגישה פודקאסט בכאן הסכתים על הסיפורים שמאחורי סיפורי הילדים האהובים (בקרוב עונה שלישית); וכבר תקופה שהיא נמצאת גם על במות – במסגרת מפגשים/הרצאות שמביאים את הקומיקס לבמה, שיצרה בליוויה של רננה רז.עוד היא עובדת גם על הרומן הגרפי ״מכתבים לבתיה״ (מאת גלילה רון־פדר-עמית), ההמשך ל״אל עצמי״ - שגרסת הרומן הגרפי שיצרה עבורו ראתה אור לפני כשנה וחצי. בנוסף, היא מבטיחה (וגם מתחייבת), שהיא עובדת גם על רומן גרפי משלה, כזה שמבוסס על סיפור משפחתי מהילדות שלה מעורבב במעט פנטזיה. אנחנו מחכים.

אבישי כהנא סוגר בימים אלה שנה בתפקיד המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב – שנה לא קלה לקולנוע הישראלי (ולקולנוע בכלל). ״רוב העבודה שלי היא לא להכחיש את המורכבות שאני נמצא בה: אני גם סינמטק שהוא לא בית קולנוע, אני גם מקום שמוחזק על ידי העירייה, אני גם באיזה אופן נותן שירות לקהילה, אני גם נדל״ן בעיר היקרה ביותר בישראל. צריך לשחק את המשחק – מה שכולל גם לאהוב את הקהל שלך וגם לעשות לפעמים החלטות מסחריות קטנות״.האהבה שלו לקולנוע החלה כבר כילד הודות לשני מקורות עיקריים – כבלים פיראטיים וקלטות וידיאו שהיה מקבל מאביו שעבד במפעל למחזור פלסטיק. אחד הפרויקטים שסללו לו את הדרך היה הקמת החממה לקולנוע של בית הספר סם שפיגל, יחד עם מנהל בית הספר דאז רנן שור ז״ל, בשנת 2009. ״זה היה רגע טקטוני שבו אבישי האדם פגש את עולמות הפיתוח בקולנוע, מפגש מדהים שבפועל גלגל אותי למקום שבו אני נמצא היום״.למרות שלא עשה סרט גמר בלימודים, יש רגעים שבהם כן מדגדג לו ליצור אחד משלו, ובימים אלה הוא גם עובד על סרט דוקומנטרי שצולל אל תוך קהילות גאות אורבניות. ״אני תחקירן בנשמתי, זה המקצוע האמיתי שלי. אני מכור לסיפור. התשוקה שלי לקולנוע כמנהל אמנותי קשורה לאולם, לפעולה של לשבת ולצפות. אלה מרחבים שונים שמדי פעם נפגשים״.כמנהל אמנותי הוא מנהל את מחלקות התוכן, שהליבה שלה היא מחלקת התכניות ולצידה מחלקת ילדים ומשפחה, מחלקת צעירים, ספריה, ארכיון ועוד. ״מדי פעם אני בוחר סרטים, אבל בעיקר מייצר תשתיות לאנשים אחרים כדי לעשות את זה״. הוא אמון גם על הפסטיבלים שמקיים הסינמטק, שבמסגרתם הוא נתקל לא פעם במורכבויות שנוגעות בחופש הביטוי, שמבחינתו הוא ״הדבר החשוב בעולם. אצלי במשמרת לא יצנזרו שום סרט. אבל חופש הביטוי הוא האחריות להקשיב, ולא רק להשמיע״. 

מאירה אפרת קובלסקי היא אדריכלית ובעלת משרד האדריכלים אפרת־קובלסקי יחד עם בן זוגה, האדריכל צבי אפרת. יחד הם זכו לאחרונה בפרס רכטר לאדריכלות לשנת 2025, על פרויקט תכנונו והתחדשותו של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.המשרד, שפועל כבר כ־30 שנה, מתמקד בתכנון של מבני ציבור, ביניהם גם מוזיאונים. הם היו, בין השאר, אמונים על החידוש של מוזיאון ישראל ב־2010, על תכנון מוזיאון בית העיר בכיכר ביאליק, בית לוחמי הגטאות וקמפוס ירושלים לאמנויות. ״התפקיד שלנו הוא לתרגם את כל האינפורמציה שאנחנו יכולים לאסוף, בכל רגע שהוא – ולתרגם אותה לחללים ולסירקולציה. לכן זה לא באמת משנה אם מדובר במוזיאון או במבנה אחר״.על התכנון והחידוש של מוזיאון רמת גן הם היו אמורים להתחיל לעבוד עוד ב־1995 (מה שלא קרה), וכשהחלו לעבוד על חידושו הנוכחי היו צריכים לייצר תכניות חדשות למוזיאון עכשווי, לא אלה שנותרו משנות ה־90. ״למבנה המוזיאון יש צורת משולש ואנחנו העצמנו אותו, רצינו לתת לו נוכחות חדשה על ידי המבנה החדש שהוספנו על הקיים, והצורה הזאת שיוצרת עיוות פרפספקטיבי עניינה אותי גם מבפנים. ״החלטנו לשמר את שורת העמודים שבמוזיאון ואת החומריות של המבנה – שמהדהדת את העובדה שהוא היה פעם מבנה תעשייתי. ההחלטה האחרונה היתה שכל הפונקציות במוזיאון יהיו מונגשות לקהל״.במקביל הם מתכננים גם בתי מגורים (אחד שהשפיע על עבודתם במיוחד היה במסגרת פרויקט של איי וייוויי ביוון), וככלל חשוב להם במיוחד ש״אנשים נהנים ואוהבים את הבניינים שלנו, וחיים בהם בשלום. התגובות של האנשים שחיים בתוכם הן הנאה גדולה מאוד שמספקת הרגשה של הצלחה״. 

בלו סימיון פיינרו הוא אמן, מרצה, יזם, חתן פרס ישראל לאמנות ונציג ישראל לביאנלה הקרובה בוונציה, שתפתח באביב הקרוב. הוא נולד וגדל ברומניה כבן לאב אדריכל ואמן בלתי־ממומש, והקשר שלו עם המדינה בא לידי ביטוי גם כשהציג בשנת 2019 בביתן הרומני בביאנלה.על הסערות שהתחוללו סביב הגשת המועמדות לביאנלה השנה הוא אומר ״תמיד יש סערות ודעות שונות, עולם האמנות בארץ סוער בהרבה נושאים. אני מאמין שכאמן אתה צריך לעשות מה שאתה חושב שהוא נכון. בוונציה יש לי הזדמנות להשמיע את הקול שלי, וברגע שיש הזדמנות – אין סיבה לא להתמודד עם זה. אמן לא מייצג את המדינה אבל האמונה שלי היא שכאמן אתה חייב גם להשפיע״.המיצב שיציג בארסנלה (ולא בביתן הישראלי הקבוע בג׳רדיני שעובר שיפוץ) ישלב בין אמנות לטכנולוגיה ויעשה שימוש במים ובטפטפות – המצאה ישראלית שמטרתה היתה בין השאר להפריח את השממה. תהיה בו התייחסות גם לדיו כתיבה שחור, לתלמוד, לשושנת העין ולמשורר פאול צלאן. ״זו תהיה עבודה חווייתית, תלויה בזמן, שיש לה הרבה אפשרויות לפרשנות״.במקביל הוא מציג בימים אלו במקומות נוספים, כמו תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, דו שיח עם יצירות מרסל ינקו; ובתערוכת האוסף של מוזיאון ישראל, עבודה שהוצגה במקור בדוקומנטה בקאסל, ״עבודה שברירית, קטנה ומינורית שעושה שימוש באמצעים לא יוקרתיים״.במהלך השנים פיינרו עוסק גם בהוראה, כפרופ׳ בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, וגם ביזמות ויצירה של אירועים נרחבים, כמו הביאנלה הים־תיכונית בסכנין. ״המטרה בביאנלה היה להכניס את הפריפריה למרכז, לקיים דיון עם המגזר הערבי באמצעות אמנות, ולהכניס את ישראל לתוך המרחב הים־תיכוני והמזרח־תיכוני, לעשות שינוי קטן. עצם קיום הפרויקט, כולל הכישלונות, הוא חשוב מבחינה היסטורית, מבחינת המסר התרבותי וחיזוק צפון הארץ.״אני מאמין באמן הרנסנסי, שהיה הכל. אמן צריך להשפיע: אתה לא יכול להיות כל הזמן רק בסטודיו, במקום הנוח, עם עצמך. כאמן אתה חייב להיות מעורב״. אנחנו מאחלים בהצלחה וממשיכים לעקוב. 

אייר אלעזרא היא רקדנית וכוריאוגרפית, שבשנת 2005 הצטרפה ללהקת בת שבע בגיל 17 ומאז עזבה וחזרה (וחוזר חלילה). ״הרעב לרקוד ולהופיע קיים מאז שאני זוכרת את עצמי״, היא אומרת. ״באופי שלי אני ביישנית, אבל כשאני נמצאת בסביבה שאני יכולה לסמוך עליה - הכל יוצא״.אחרי 11 השנים בלהקה היא עזבה, התחתנה וטסה לשנתיים לברלין. ״הייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את ברלין. היה לי המון אגו אבל עבדתי על דברים שלא אהבתי. לא את האיכות, לא את המחקר, לא את הטעם. לא התמסרתי״. בשמונה השנים שבהן לא רקדה נולדו לה שני ילדים, ובמקביל היא התחילה ליצור בעצמה, בין השאר עבודות משותפות עם אחיה האמן אדם אלעזרא.בעבודות המשותפות שיצרו עד כה משתתפים גם אובייקטים שאדם יוצר, כאלה שמרפררים בין השאר לאובייקטים שנמצאים בבית שבו גדלו. ״לאבא שלנו יש המון אמונות תפלות. הוא מכניס לנו דברים לתיק ולארנק שאני לא יודעת מה המשמעות שלהם, אבל אני מעבירה אותם גם הלאה לילדים שלי. בעבודות האובייקטים נוכחים גם באמצעות המשקל שלהם והתנועה שהם מייצרים״.בשלוש השנים האחרונות שבה לבת שבע (אבל לא לאורך זמן....), והיום היא משתתפת במופע החדש של אוהד נהרין, ZŌ. ״זה מדהים להיות בחברה של אנשים צעירים. זה משאיר אותי צעירה וזה מחייה אותי. אני מאחלת לעצמי כל הזמן להיות בחברה צעירה״.ולמרות שלפעמים אין כוח (״מבפנים אני ממש עצלנית״) ולפעמים הגוף כואב, מה שהיא הכי אוהבת זה להופיע. ״אני אוהבת להרגיש את התאורה, להסתכל על הקהל. בסופו של דבר כשאתה מופיע ורואה את הקהל סביבך – אתה מקבל אנרגיות מהם״. 

המאייר איתן אלוא, שאמון מזה עשור על איור הטור השבועי של נרי ליבנה במוסף הארץ, מספר שעם השנים נהיו לו כללים ושיטות לאיור הטור, ״מה שיכול להתבטא בפלטת צבעים מסוימת או בדמויות אורחות שמופיעות בו, כמו הרצל ומלאך המוות״. אחד הדברים ש(כנראה) הובילו אותו לאיור הקבוע של הטור היה הפרויקט ״שמלות כלות״ שהציג בשבוע האיור 2015, שבו יצר עבודות כתגובה לטקסט של שהם סמית. טקסט אחר של סמית – ״גבר חלומותיי״ – מלווה אותו כבר כמה שנים טובות במסגרת רומן גרפי שהוא יוצר ועתיד להוציא בהוצאה עצמית (אם יעמוד בהבטחתו, ממש בקרוב).  בימים אלה מוצגות עבודות האיור שיצר במסגרת התערוכה ״ממלכת החיות של פרעה״ באגף לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל – עבודות בקנה מידה גדול שסובבות סביב חיות והקשר למצרים איתן. ״זה היה מאתגר כי ארכיאולוגיה יכולה להיתפס כמשעממת, והיה צריך לתווך אותה לילדים. זה דרש ממני לקחת את הסגנון המזוהה של מצרים העתיקה ולייצר לו פילטר מקורי, כזה שמתחבר לשנת 2025 עד כמה שאפשר״.את כתב היד האיורי שלו, שבא לידי ביטוי במהלך השנים בטכניקות שונות, פיתח במהלך חילופי סטודנטים בגרמניה במהלך לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ״אני בא מרקע של ציור קלאסי, ושם הבנתי שיש משהו בפשטות ובמשחק קליל של קו וכתם, שיכול ליצור אימפקט גדול על הצופה״.על מלאכת ההוראה (בבצלאל ובמכון טכנולוגי חולון) הוא אומר: ״אני אוהב לשתף את הידע שיש לי, אוהב לראות את העבודות המפתיעות ושופעות היצירתיות, אוהב להדליק את הניצוץ אצל הסטודנטים ואוהב את השיח״. רק תעזרו לו בבקשה לזכור את הסיסמה לג׳ימייל. 

איריס ריבקינד בן־צור מפתחת בשנים האחרונות רעיונות ליוזמות אמנותיות, בדגש על התחום של יוזמות ללא מטרות רווח. היא גדלה בבית אמנותי: אביה, אפי ריבקינד ז״ל, היה מעצב גרפי מוביל שעבד במשך עשורים בפרויקטים מסחריים ואמנותיים במקביל. לעולם האמנות היא התגלגלה בטבעיות, והקריירה הנוכחית שלה התחילה בלונדון, כשהוצע לה לאצור תערוכה בסותבי׳ס יחד עם האוצרת מרי שק.בהמשך היא הוציאה ספר על אמנות ישראלית ועבדה במשך שנים באאוטסט. ״זה היה בית הספר שלי״, היא אומרת. ״שם הבנתי כל מה שקשור לתמיכה בפרויקטים ללא מטרות רווח״. אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורה הוא התיעוד וההפצה המתמשכת של היצירה של אביה; שמתחברת גם לשלושת הפרסים שהיא עומדת מאחוריהם.הראשון הוא פרס ריבקינד בן צור שמוענק לאחד מבוגרי התואר השני באמנויות בבצלאל בשיתוף מוזיאון תל אביב. ״זה פרס שהמטרה שלו הוא להסתכל למרחקים ארוכים, יחד עם שותפים שיאמינו בחזון של תמיכה בדור העתיד. השילוש של סטודנט־אמן, מוסד אקדמי ומוסד מוזיאלי הוא מאוד חשוב״.השני הוא מענק בשיתוף המרכז לאמנות עכשווית (CCA) שהוא ״חריג בשדה, ומזמין סטודנטים או בוגרים שזה עתה סיימו תואר לקחת חלק כשותפים אמיתיים של הקמת תערוכה. הם לא אסיסטנטים. יש מחשבה משותפת והקמה משותפת״. השלישי הוא הפרס ע״ש אפי ריבקינד שמוענק לחוקרים צעירים, בשיתוף המרכז לחקר העיצוב בשנקר, שבמסגרתו ״חוקר או חוקרת נכנסים לארכיון של שנקר ובוחרים נושא שהם רוצים לחקור, בהסתכלות עכשווית״.החלק האהוב עליה בכל העשייה הרבה הוא מפגשים – בין אם זה עם סטודנטים, אמנים, או אוצרים. ״כל מפגש הוא כניסה לעולם אחר״. עוד חלק שהיא אוהבת ומאמינה בו הוא האדוות שמייצרות היוזמות שלה – ״אני לא מסתכלת רק על מה קורה עכשיו, אלא על מה יקרה בעוד שנה שנתיים״. אנחנו עוקבים. 

איתן כהן הוא יוצר קולנוע, במאי, מעצב, איש קריאייטיב, יזם ופעיל חברתי (ועוד). בספטמבר 2024 יצא סרטו התיעודי ״איפה תלכי״, שעוסק בחייהן החדשים בתל אביב של שתי נשים מבוגרות שפונו משדרות ב־7 באוקטובר, ובימים אלה הוא עובד על סרטו הבא.כהן למד תקשורת חזותית בבצלאל, ואחד המוטיבים שהחל להשתמש בהם עוד בתקופת הלימודים הוא כתיבה של טקסטים בעברית באותיות לועזיות – מה שבולט גם במותג האופנה החדש שלו bebber & co. דמותו של בבר, יציר הבינה המלאכותית, קרויה על שם הכינוי של אביו המנוח, והוא מספר שהיא היתה גלגל ההצלה שלו. ״ב־7 באוקטובר חתכתי את הקריירה. לא יכולתי לעבוד יותר על פרויקטים מסחריים, הרגשתי שזה גדול ממני. נכנסתי כמו להתקף מאניה ויצרתי תוכן סביב המצב. עבדתי עם מערך ההסברה הארצי, ליוויתי משפחות של חטופים וגיליתי את עולם המפונים. תוך כדי גם חוויתי התפרצות של פוסט טראומה״.את דמות ה־AI של בבר, שהיא ״קצת האלטר אגו שלי״, הוא התחיל ליצור כשהיא לובשת סוודרים מעוצבים עם אותם הכיתובים בעברית־אנגלית (AM YISRAEL CHAI), ועם הזמן החל לקבל תגובות כמו ״איפה קונים?״ תוך כדי שהוא יוצא איתם למסעות, בין השאר בשיתוף מאיץ המחול של מפעל הפיס.״אני פועל המון מתוך אינטואיציה. הרציונל פחות משחק אצלי תפקיד. אני אוהב לחפש הזדמנויות שיכולות לצאת מהן דברים טובים ושיתופי פעולה, ולהקיף את עצמי באנשים שמבינים אותי – גם אם לפעמים קשה לי להסביר את עצמי״. זו גם הדרך שבה יצא למסע על הסרט התיעודי הבא שלו, שנולד משיחה עם בנו מיכאל בראשית המלחמה, מה שהוביל אותו לקנות פיאט מודל 83 ולנסוע איתה ברחבי הארץ בחיפוש אחר תקווה. אנחנו מחזיקים אצבעות שימצא.

סופי ברזון מקאי היא אמנית ואוצרת גלריה בארי, שבימים אלה, במקביל לפעילותה בבית רומנו בתל אביב, בונה את משכנה החדש בקיבוץ שבו פעלה למעלה מ־30 שנה. השורשים שלה הם באנגליה, שם גדלה לאב ישראלי ואמא בריטית ממשפחה אריסטורקטית. ״גדלתי בבית ג׳ורג׳יאני בלב איזלינגטון, והקרקע התרבותית שעליה גדלתי כוללת ספרים של האחים גרים וקלטות קלאסיות של רומיאו ויוליה. זה הנוף הפנימי שלי ומי שאני״.ב־1990 עלתה המשפחה ארצה וזמן לא רב אחר כך אמה נפטרה. השילוב בין המסורת הבריטית לזו של הנגב המערבי באה לידי ביטוי גם בשפה האמנותית שלה, שאחת הסדרות שמייצגות אותה באופן מובהק היא זו שהחלה לצלם בתקופת הקורונה בסלון ביתה הפרטי בקיבוץ. ״באיזשהו שלב הושבתי על הספה שלי ברבור. זו עבודה שהרגשתי שכל מה שעשיתי עד אז נועד בשבילה, וכל מה שאעשה אחרי קשור אליה. הסלון הפך להיות האתר שאני מתבוננת עליו באותו מבט שהבטתי בו תמיד על הכל – כזה של היקסמות חדשה, קצת מכושפת, שקשורה גם למוות, גם ליתמות, גם למקום״.גם הגלריה החדשה שעליה היא עמלה בימים אלה מרגישה מבחינתה כמו ״לעשות את האמנות שלי, רק בתוך מבנה״. השאיפה היא שבראשית 2027 תושלם הבנייה והיא תתחיל לפעול, במקביל לזמן שבו עתידים חברי קיבוץ בארי לשוב לחיות בו.״התחלנו לעבוד עליה שבועות בודדים אחרי הטבח, בתוך חוסר הוודאות, ולשאול שאלות כמו מהי אמנות בקונטקסט הזה, מה היא צריכה להיות בתוך קיבוץ בארי ומהו המשמעות של כל המהלך הזה – ולתרגם אותן לחזון פרגמטי. הייסוד של המקום הזה הוא ללא ספק המהלך הנפשי וגם האמנותי הגדול של חיי״.על עצמה, שנתיים אחרי אותו הטבח, היא מספרת ש״יושב עליי משקל גדול, אבל אני מסמנת מטרות בתוך העתיד ואני יודעת שנגיע אליהן. אני מאמינה בשותפות בין אנשים ובכוח שלנו לעצב את העתיד. אני רואה את זה קורה״. אמן.

פרק מיוחד לסיכום שנת 2025 עם הפרשנית הפוליטית העצמאית רעות ענבר, שאתם אולי מכירים כ־papanyula באינסטגרם ומהמיזם ״יאללה תקווה״. ״אימצתי את ההגדרה פרשנית פוליטית עצמאית אחרי שאנשים התחילו לכתוב לי ׳את הפרשנית הפוליטית שלי׳ – ציבור שלא הרגיש שיש אנשים בכלי התקשורת להיעזר בו״, היא מספרת.את העיסוק הנוכחי שלה התחילה די במקרה, בתקופת ההפיכה המשפטית, אחרי שבמשך שנים עסקה בעיתונות (בין השאר בידיעות אחרונות) ובפוליטיקה (בין השאר כדוברת של מרצ). ״כתבתי באינסטגרם הפרטי שלי על מינוי השר דרעי. אנשים שיתפו וצילמו מסך וזה תפס תהודה בסוף כי אנשים חיפשו מישהו שייתן מילים לתחושות שלהם ולעמדות שלהם״.עד פרוץ המלחמה השתמשה רק בפורמט כתוב, אבל כשהלכה להתנדב בחמ״ל האזרחי ושם חברה לאנשי ״יאללה תקווה״, היא הבינה איזה כוח אדיר יש לווידיאו. ״זה מדיום שיש לו כל כך הרבה מישורים שונים של מסר, שרק אחד מהם הוא טקסט. בהתחלה לא רציתי לערוך את הסרטונים שלי בעצמי אבל התאהבתי בזה והיום אני עושה את זה ב־99 אחוז מהסרטונים. זה נותן לי שליטה על ההידוק של הסיפור״.תקווה, לדבריה, היא לא מה שמוציא אותה מהבית. ״הרגש שמניע אותי הוא פחד. אנחנו נמצאים במלחמת התשה ארוכה של שנים שבה עושים הכל כדי שנרגיש שאין משמעות למעשה ההתנגדות. אבל אם לא היתה לו משמעות – לא היה ניסיון לשחוק אותו״.המשימה שלה עכשיו, וגם בכללי, היא ״להפיץ כמה שיותר את המידע לגבי מה שקורה, ולהדביק כמה שיותר אנשים בדבר הזה. את זה עושים בסטורי ובעוד דרכים כמו פאנלים טלוויזיוניים ופודקאסטים. אני רוצה לשנות את השיח המיינסטרימי, כך שיכלול עוד דעות. אני מופעלת, אני נסערת, אני עורכת סרטון ומקללת. אני בשוק ממהלכים, מתעוזה, מחוסר באהבת העם, מהצינות, מהשחיתות. אני רוצה לא להתרגל, לא להיות שוות נפש לגבי הדברים הנוראיים האלה״.

סיון סבג זלנסקי היא אוצרת, אמנית, יזמת, סגנית יו״ר אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב ונצר למשפחת אספנים. בשבוע הבא תפתח תערוכת הפופ־אפ ״המבנה״ שהיא אוצרת, במבנה בן שבע קומות ברחוב אחוזת בית בתל אביב.היא חיה בחמש השנים האחרונות ברמת הגולן, הרחק מהמרכז האמנותי שגדלה לתוכו – בהיותה בתו של אחד האספנים המשמעותיים בשדה האמנות המקומי – דורון סבג. ״לא הרבה יודעים שאני הבאתי את אבא שלי לאספנות״, היא אומרת. ״בכיתה ג׳ עשו לי מבחנים לתכנית מחוננים באמנות, וככה אבא שלי נחשף לתחום. דרך המורים שלי הוא התחיל להתעניין ולהיכנס לעובי הקורה. גדלנו לזה ביחד ומאז שאני ממש קטנה זה חלק מהחיים שלי״.סבג זלנסקי היא בוגרת התואר השני באמנות בלונדון, והיום היא בעלת שלושה כובעים מרכזיים שונים – היוצרת, האוצרת והאספנית. ״אנחנו נמצאים בתקופה חרא – גם מבחינת מה שקורה לנו בחוץ וגם בגלל זה שחתכו לנו מתקציבים ציבוריים וממשלתיים. חזרנו לימי מדיצ׳י, שבהם חיינו על כנפי פילנתרופים. העובדה שחברת נדל״ן נותנת מבנה, משלמת על הפקת התערוכה ומשלמת לאמנים – היא דבר שצריך לחבק אותו ואני גאה להיות חלק ממנו״.גם את אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב היא רואה כ״חינוך לדור הבא. אנחנו נותנים מרחב להכיר בו את האמנים ואת התערוכות מקרוב, תורמים לאמנים ולמוזיאון להמשיך בדרך שלו. יש בארץ המון אנשים שמתעניינים באמנות, רוצים להשכיל ורוצים להיות עם אנשים כמוהם, והמקום הזה מאפשר חיבורים״.היא מרגישה לפעמים ״כמו רובין הוד של האמנים. אני כל כך שומרת עליהם, בשבילי הם סוג של כוכבים. אני מוכנה לעשות הכל בשביל צדק לאמנים. הם שמורת טבע ואנחנו חיות נכחדות. אמנות היא גם הראי למציאות. הייתי רוצה להביא לפה את כל עולם האמנות הבינלאומי, ואולי המדינה הזאת לא בנויה לחלומות שלי - אבל לא אעזוב אותה לעולם, אין על ישראל״.

ערן נוימן הוא אוצר, אדריכל שעומד בראש ארכיון עזריאלי לאדריכלות של מוזיאון תל אביב, ודקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה מוצגת בביתן איל עופר של המוזיאון התערוכה המקיפה שאצר ״אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי״, שמוקדשת לאחד ממוריו ורביו (שלו ושל אדריכלים ואדריכליות רבים נוספים).״אוצרות של אדריכלות מחברת אצלי שתי אהבות״, הוא אומר: ״ההיסטוריה של האדריכלות, והדרך שבה מארגנים מידע במרחב. תערוכה היא לא מאמר שפורשים על הקיר – זו צריכה להיות חוויה״. התערוכה אודות האדריכלות של כרמי, בן לשושלת של אדריכלים וחתן פרס ישראל, מציגה את הרעיונות שלו בכמה צורות וכוללת שישה פרקים שפרושים על כל ארבע קומות הביתן. ״אחד הדברים שאפיינו אותו, הוא שבניגוד לאבא שלו ולאדריכלים אחרים שחשבו שהם יוצרים עולם חדש – הוא האמין במודלים קיימים, ארכיטיפיים וגדולים״.גם התערוכה הנוכחית מתקיימת הודות לארכיון עזריאלי לאדריכלות, הפרויקט שנוימן הכי גאה בו (עד כה). הארכיון הוקם אחרי שנוימן חזר מארצות הברית והוקסם ממכון גטי שמשמש לו מאז כמודל (שכולל כ־5,000 אוספים. בקטנה). ״בארכיון עזריאלי יש היום יותר מ־30 אוספי אדריכלות מקוטלגים, לצד תכנית מלגות, תערוכות, ימי עיון. זה מפעל שאני גאה בו כי הוא מייצר שיח על אדריכלות ישראלית ועל תרבות״.כדקאן הפקולטה לאמנויות הוא עובד בימים אלה על פרויקט נוסף, גם הוא בהשראת מכון גטי – ״מרכז אמנויות ישראל״ שיפעל סביב הגלריה האוניברסיטאית ויכלול אוספים של אמנות פלסטית, תיאטרון, קולנוע ומוזיקה. ״אני אוהב לקבל ביג דאטה ולעבוד עליו. המבט שלי הוא הרבה פעמים דרך הפרקטיקה האדריכלית, אבל יש לי פרספקטיבה גם של שאלות תרבותיות רחבות יותר. מה שאני קם בשבילו בבוקר הוא המחקר, החשיבה, המרחב והיצירה המקומית פה״.

רעות פרסטר היא אמנית, מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות וקרית המוזיאונים, ויושבת הראש הטרייה של איגוד המוזאונים הישראלי ואיקו״ם ישראל. אחרי 22 שנים בתפקידים שונים במוזיאון פתח תקווה (שאליו הגיעה בכלל כדי להציג בו), ולמעלה מחמש שנים כמנהלת שלו (לצד האוצרת הראשית אירנה גורדון), היא רואה את ״היתרונות בלהיות אמנית שמנהלת מוזיאון, אבל גם מספיק ביקורתית לראות את כל החבילה. בזהות שלי אני אמנית: זה הבסיס וזה תמיד היה הבסיס״. כאמנית, תפיסת הניהול של פרסטר היא קונספטואלית ולא רק אדמיניסטרטיבית, ויש לה ״אמפתיה אדירה לאמנים והבנה של הצרכים שלהם, משהו שאני חושבת שעובר ומתקיים בדיאלוג עם אמנים בשטח״. במהלך שנותיה כמנהלת המוזיאון פרסטר היא בו כמה מיזמים חדשים ומשמעותיים, כמו שיתוף פעולה עם הגראז׳ – מכינה חברתית לאמנויות – שיחד מכשירים מדריכות ומדריכים ומלמדים אותם מקצוע; או ייסודה של תזמורת המוזיאון שמחברת קהלים חדשים ושונים ליצירה האמנותית, באמצעות אוצרות מוזיקלית לכל אחת מהתערוכות.כיו״ר איגוד המוזאונים הישראלי ואיקו״ם ישראל הנכנסת היא מסתכלת על המוזיאונים בישראל בצורה רוחבית יותר. ״אני חושבת שכולם מתמודדים עם בעיות דומות, אבל אני אופטימית ויש מה לעשות. שני דברים חשובים מבחינתי הם לחבר את המוזיאונים לקהילות, מה שייתן להם דרייב, וגם לחבר את המוזיאונים ביניהם, לייצר בונדינג שיהיה חזק ומשמעותי״.היא אוהבת לייצר חיבורים ואת החשיבה היצירתית, ולמרות שהגשימה את חלומה של אמא שלה – להיות עובדת עירייה – היא מספרת שיש משהו יזמי בנשמתה, ועכשיו היא תוכל לעשות איתו דברים גדולים יותר. אנחנו מבטיחים לעקוב.

חנוך פיבן הוא אמן, מאייר, מעצב, קריקטוריסט - שפיתח שפה מובהקת משלו לאורך עשורים של יצירה. הוא מגדיר את עצמו גם כ״מחנך מזדמן״ ומספר שהאמנות היתה עבורו ״גשר לעולם ולאנשים, ולא פחות חשוב – גשר לעצמי, להבין את עצמי״.בימים אלה הוא מציג במוזיאון הרצליה תערוכה, שכוללת גם ״מיני־רטרוספקטיבה״, שמאגדת 35 שנות יצירה בדרכים שונות. ״יש עבודות קולאז׳ שנוצרו ב־1990, והאורגינלים שלהם נשמרו. חלק בתערוכה עוסק בפעילות שלי בעולם האמנות והעיצוב, אבל יש בה עיסוק גם בתרגום של התנסויות, באימון ובתשומת לב – לחיים שמחוץ לעולם היצירה. רציתי שהתערוכה תהיה כמו חוויה של סדנה, אבל בצורה מוזיאלית״.פיבן מספר שהעבודה שלו היא בעיקר להזיז דברים. ״אני בעסקי ההזזה. הרגע שבו אני קולט שבאמצעות ההזזה פיענחתי משהו שהוא אינטואיטיבי הוא רגע קסום. עוד רגע שאני חושב היום שאני נמצא בו במיטבי, והייתי יכול להיות בו כל הזמן, הוא באמצע הנחיית סדנה. אני מתייחס אליה כסוג של פרפורמנס, סוג של הופעה״.פיבן למד עיצוב גרפי (תקשורת חזותית) ובמהלך השנים התפרסם הודות לטכניקת הקולאז׳ התלת־ממדי שפיתח, בעבודה עם אובייקטים מן המוכן. הוא פרסם ספרים, כתב מדורים בעיתונים, יצר קמפיינים פרסומיים, הנחה תכניות טלוויזיה והעביר אינספור סדנאות – כולם סביב אותה שפה שפיתח. ״ספרי הילדים שלי הם בין השאר אלה שפתחו לי את הדלתות וייצרו קשרים ביני לבין מסגרות חינוכיות. היום בארץ יש בתי ספר תיכוניים שעושים הערכה אלטרנטיבית לקראת בגרויות, ש־20 אחוז מהציון בה מגיע מיצירת דמות ספרותית ב׳שיטת חנוך פיבן׳. נוצרה היסטוריה של קשר עם עולם החינוך, שהתערוכה מראה גם אותו״.כמו התערוכה שבנויה מכמה חללים, שכל אחד מהם הוא קצת אחר – גם הוא מתאים את עצמו בכל פעם לפורמטים חדשים. ״אני בעסקי הגמישות. אין פורמט אחד שאני עובד או נמצא בתוכו. אני מתאים את עצמי למקומות חדשים ולאנשים חדשים, ולומד כל פעם מחדש לזרום״.

דנה אוברזון היא אדריכלית עצמאית, בעלת משרד שמונה 30 עובדים.ות. למרות שכבר בצעירותה היה לה ברור שהיא לא מתכוונת להמשיך את דרכו של אביה, מעצב האופנה הנודע גדעון אוברזון, לאדריכלות התגלגלה די במקרה, אחרי שהתחילה ללמוד גרפיקה וחשה חוסר בנגיעה בתלת־ממד.במקביל לבתים, היא מתכננת ומעצבת גם חללים ציבוריים כמו בתי מלון ומסעדות. ״בבית אתה בונה את הדיאלוג עם הלקוח, במלון אתה יוצר דיאלוג שהוא יותר קונספטואלי, סטורי־טלינג אחר״. בכל מקרה היא היא לא עושה Houses, אלא Homes: ״המונח Home הוא רגשי. בית לא יכול להיות רק מוצר. בכל פרויקט חייב להיות סיפור וחייבת להיות הדדיות״. העבודה ש״חללים טובים מייצרים חיים טובים יותר״ היא לא קלישאה בעיניה, ולבתים לדבריה יש אנרגיה – הם לא רק יפים. אחד הדברים החשובים מבחינתה בעיצוב בתים הוא האמנות, שהיא שכבה תרבותית נוספת, ובניגוד לרוב האדריכלים בארץ, היא לא מפחדת מצבע ואפילו מעדיפה אותו. ״רוב הבתים בארץ נעים בין שחור ללבן, ואם אנחנו חושבים על המקום שאנחנו חיים בו – זה ממש לא מתאים. מאז שפתחתי את המשרד לא עשיתי מטבח לבן אחד״.במקביל היא גם מלמדת באוניברסיטת אריאל. ״זה מרגש אותי בעולם ציני שלא קל להתרגש בו, ומשאיר אותי צעירה. הסטודנטים מגיעים מרקעים שונים, ואני רואה את המשמעות של להיות אישה וללמד כיתה שיש בה נשים – שאילולא הייתי שם, הן לא היו מאמינות שאפשר להיות שם״. 

דניאל צ׳צ׳יק הוא אמן וצלם, שכבר כמה עשורים נע על הציר שבין צילום עיתונות לצילום פרויקטים אמנותיים משלו. בימים אלה הוא משיק את ספר האמן Backroads, המשך של תערוכת יחיד שהיה אמור להציג בגלריה בארי ובשל אירועי 7 באוקטובר התארחה במוזיאון ארץ ישראל. ״כשהתבגרתי והיה לי צורך להביע את עצמי, הבנתי שהמצלמה היא הכלי הכי חזק עבורי לעשות את זה. היא כלי שבא להביע רגש ואת הדרך שבה אני תופס את העולם״.צ׳צ׳יק למד במשך שנתיים צילום בקמרה אובסקורה (״המשכתי די מהר לדרכי״) ואחרי שאביו נפטר התחיל ליצור פרויקטים משלו. במקביל התגלגל לתפקידו כצלם של מוסף גלריה בעיתון הארץ – שעבורו הוא מצלם כבר כ־20 שנה. ״שם התחילה הקריירה העיתונאית שלי, וזה גם מה שקידם את העשייה האישית. צילמתי אוצרים, אספנים, מוזיקאים, ובצורה אורגנית ולא מתחננת נוצרו שיתופי פעולה״.הוא מגדיר את עצמו ״כוריאוגרף של ויזואליה״ ועובד בסדרות שבהן הוא מנסה להבין ולפענח מהלכים שונים. העבודה העיתונאית, הוא מספר, שומרת אותו ״מחובר לקרקע, למה שקורה, לאנשים, לאקלים. אם לא הייתי עובד בעיתון העבודה שלי היתה תלושה. אני מרגיש שהעיתון משאיר אותי בתדר של הכאן והעכשיו״.פרויקט שצילם ב־2017 בצפון שוודיה בשם Days Before Darkness הפך בשנים שמאז ל״מטריה״ של רוב העשייה האמנותית שלו. זו גם אחת התמות שמופיעות בספר החדש, שהודפס במהדורה מוגבלת של 300 עותקים בשחור לבן עם תמונות צבע שמודבקות ידנית. 

אודי רביד הוא ״איש UX״ מזה 20 שנה, רובן כשכיר ובשנה האחרונה כעצמאי (אחד העיסוקים המרכזיים שלו כיום הוא ליווי של חברות סטארט־אפ), ״אבל יותר מכל דבר אחר אני איש פרודקט״, הוא אומר. רביד למד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות וכשסיים המשיך ללונדון, לתואר שני ב־Human Computer Interaction (סיפור שבו מעורבים גם טיול בעולם, אינטרנט קפה והמעבדות של MIT). בסיום הלימודים התקבל לעבודה בסוכנות שעשתה פרויקטים גדולים בתחום, ביניהם לבדוק את ההומפייג׳ של אתרים גדולים, לעצב מכונות כרטיסים לרכבת או לעצב מערכת טלפוניה לטריידים בבנק בפריז ובלונדון. החלק האהוב עליו בפרקטיקה הוא ״לנחות בחיים של אנשים אחרים שכל כך שונים מאיתנו״, כמו לדוגמה אצל חקלאים שמגדלים תירס בארצות הברית, ו״להתעסק באסטרטגיה של מוצר. להבין את השוק ומהו הדבר הגדול שאנחנו יכולים לעשות״.הקפיצה הבאה לדבריו תהיה בעולם האי־קומרס, כזו שעשו גט או וולט – שאפשר לחלק את החיים שלנו ללפניהם ואחריהם - ואחת ההתפתחויות הגדולות הבאות שהוא צופה היא התפתחות בדיאלוג שלנו עם אתרים. ״אני די בטוח שמתישהו בעתיד הלא רחוק תיכנס לאתר של הבנק ותדבר עם מכונה שמדברת אליך בקול מסוים ובטון ספציפי. דברים שאתה לא אוהב לעשות לאט לאט ייעלמו – אם תרצה לפנות לביטוח לאומי, ה־AI ידבר איתם. הרבה דברים יעברו לסוכנים, הבוט שלי ידבר עם הבוט שלך. מצד שני, תהיה אינטראקציה יותר מעניינת עם דברים שאתה כן אוהב לעשות, כמו ספורט או אופנה״.יחד עם זאת, הבינה המלאכותית, לדבריו, עדיין לא יודעת לבנות מערכות מורכבות. ״היום זה ברמה שבה אני עדיין צריך להוביל את זה, אבל הכלים שלה מהממים. אני רוצה להאמין שהאישיות שלנו בתהליך עוד רלוונטית. הבינה תביא גם לירידה בנפח ובגודל של UX, אבל לאלה שיעבדו תהיה משמעות גדולה יותר״.

שמרית אלקנתי היא מאיירת (שלא נאמר מאיירת־על), בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2009). פרויקט הגמר שלה, ״ערב חג״, הוא אחד הדברים שמלווים אותה מאז: ״עד היום אני מציירת מסכים מהחדשות. הבנתי שלא משנה מה אצייר, כל עוד יש את הלוגו והפורמט – אני יכולה לשים מה שאני רוצה ואנשים יקבלו את זה כחדשות, כמציאות״.מה שהוביל אותה ליצור את הפרויקט אז, בזמן הלימודים, היתה התקופה של מלחמת לבנון השנייה. הפרויקט כלל אנימציה בארבעה ערוצים שישב על קוד שזפזפ ביניהם. ״זה הכי טוב שהצלחתי למצוא לחוויה של של המציאות שהיא מקוטעת״.ב־15 השנים האחרונות היא מאיירת ספרי ילדים, יוצרת אנימציה, איורים לעיתונות, להופעות מחול ועוד. הפרויקט האחרון שלה, איור הספר ״הפיראט באמבט״ שנוצר בעקבות הצגה של תיאטרון הקרון, הפך מפרויקט מוזמן לפרויקט אישי. היא בחרה לעבוד בו בפורמט של קומיקס, כשיצרה כל דימוי בשלוש שכבות בצבעים שונים ואז חיברה ביניהן.כמרצה לאיור ורישום ומנחה פרויקטי גמר (בשנקר ובצלאל), היא מאמינה שגם הבסיס לאיור ואנימציה היום מבוסס על רישום ידני. ״לפעמים יוצא לי להרגיש כמו מרצה לתנ״ך, כשאני מנסה להסביר לסטודנטים למה הם צריכים לדעת יסודות של רישום, של קומפוזיציה, של קו וכתם, של היררכיה. אני אלחם על זה שזה קריטי להחזיק עיפרון, להביא רעיון באמצעות סקיצה, לעבור תהליך״.היא כנראה אחת היחידות בעולם שמעולם לא השתמשה (עדיין) בצ׳אט GPT, אבל היא גם לא ממהרת להשתמש בו. ״הכל עובר אצלי דרך היד ואני מכורה לרגעים האלה. זה משהו בריאותי. אני לא רואה איך AI נכנס אצלי לתוך התהליך הזה, אבל אולי יום אחד אמצא את המקום שבו הוא עוזר לי במשהו. בינתיים אני לא רוצה שהוא יחפש עבורי, גם לא מילה. זה מאבק לחפש את המילה – אבל אני נהנית מהמאבק״.

נטע מוזס היא אמנית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ומהקיץ האחרון גם סטודנטית לתואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בימים אלה היא משתתפת בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה (כחלק מהבוגרות של הרשת המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד), שבה היא מציגה עבודה שמורכבת מאקווריום גדול, וידיאו והסיוט הכי גדול של כולנו – מחשב שטובע במים.״אני עוסקת במתח בין העולם הפיזי לעולם הדיגיטלי״, היא אומרת, ״וחוקרת את מערכות היחסים שלנו עם מסכים. אבל לא המסכים הם אלה שמעניינים אותי, אלא האנשים והיחסים ביניהם. ״חלק מהמורשת של ללמוד וידיאו היא מבחינתי להשתמש בעצמי ובגוף שלי, וזה גם חלק מזה שאני עושה הכל בעצמי (מלבד המוזיקה שעליה אמון אחיה התאום) – מצלמת, עורכת, עושה וידיאו מאפינג, מתכנתת כשצריך. אני אוהבת להיות להיות בשליטה ולהיות ספונטנית ,לפעול בסיטואציה בחופשיות. אני מבינה בעצמי מה העבודה כרגע דורשת וזה מה שאני עושה״.עד המעבר לניו יורק בארבע השנים האחרונות היא חייתה ופעלה בירושלים – שם גדלה ושם עבדה בסטודיו שלה שבסדנאות האמנים בעיר, שאליה היא גם מנסה להביא ים בכל הזדמנות אפשרית. אחת העבודות המשמעותיות שלה בעיר היתה שלט ניאון היקפי מסביב לאצטדיון טדי, במסגרת תערוכה שהציגה בגלריה במקום. ״אני אוהבת את הסטודיו ואוהבת לארח. אני מאחלת לכל אחד שיהיה לו מקום כזה, כמו חדר משחקים של ילדים. מרגע שנהיה לי סטודיו הבנתי שכל החיים אצטרך כזה״.את הסטודיו שלה על שלל המשחקים שבו היא ארזה, אבל חשוב לה להמשיך להישאר פעילה גם פה, ובחורף תציג תערוכת יחיד בגלריה בארי בתל אביב – פיתוח של פרויקט קודם שיהיה בו כמובן גם וידיאו. ״אני עדיין מתרגשת מווידיאו בכל הצורות שלו. בכל דבר שאני עושה יש וידיאו, אבל בכל דבר שאני עושה יש גם את החלל, ואת הגוף שנכנס לחלל״.

רונה מיוחס קובלנץ היא מעצבת תעשייתית (״אבל תלוי מי שואל״) שלמדה עיצוב במילאנו, בגלל כיתוב שמצאה כילדה מתחת לצלחת בחנות העיצוב שפעלה מתחת לביתה. בתום הלימודים נשארה לעבוד באיטליה, בסטודיו לעיצוב שעוסק בגופי תאורה - מה שהכתיב הרבה מהעיסוק שלה עד היום. מאיטליה עברה לאנגליה, שם חייתה ועבדה במשך שמונה שנים, בחברת תאורה שהתמחתה ביצירת גופי תאורה קאסטם־מייד, בין השאר לאחד שהשם שלו אולי יישמע לכם מוכר, ג׳יימס טורל. ״מנורות הן מוצר שנראה בשני מצבים: כבוי ומאיר״, היא אומרת. ״הוא מאיר חלל או אוביקט, הוא מסמן. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאור שאנחנו חיים בו ומהפונקציונליות שלו״. בתקופתה באנגליה נחשפה גם לעבודה בזכוכית שסופגת את האור ו״זורקת״ צבע, מה שהוביל אותה לפתח מוצרים שאותה הזכוכית עמדה במרכזם. ״הצרכים משתנים לאורך השנים. אנחנו חיים היום בעידן ניאו־בארוקי, שיש בו שוב דגש על היופי והדרמה. בתקופה שבה התחנכתי הכל היה אחרת, יותר מינימליסטי. אני משלימה עם השינויים ומנסה להתאים את עצמי אליהם עם מה שאני מביאה״.התהליך אצלה מתחיל בפונקציונליות. ״גם אם זה דקורטיבי – יופי ואסתטיקה הם עניין פונקציונלי בחיים של כולנו. בסוף, כמעצבת, חשוב לי שלדברים תהיה אמת מידה של זמן, שלא יהיו חד־פעמיים. ההביטאט, סביבת החיים, המגורים שלנו – מבחינתי הם משהו מאוד פרקטי.״זה משהו שמגיע מצורת חיים שחייתי בה בתור ילדה: כל שנתיים עברנו בית. גדלנו כמשפחה אבל הבתים נשארו קטנים – וכל פעם היה צריך למצוא פתרון לרהיטים או איך לארגן אותם״. 

המאיירת דנה שמיר אוהבת לחשוב על עצמה כמספרת סיפורים. ״יושבים לי בראש המון סיפורים פרגמנטליים, וכל כמה שנים הם מוצאים דרך לצאת החוצה״, היא אומרת. למעלה מ־30 שנה שהיא יוצרת בטכניקות שונות, ובמקביל מלמדת, מרצה ומנחה בשלל מקומות.היצירה שלה, לדבריה, נובעת הרבה פעמים ״מתוך סביבת סיפורים שאני שקועה בה באותה התקופה. האמת שלי - וגם העבודה שלי - היא פיגורטיבית, גם אם היא מאוד כאוטית, וחשוב לי גם שיידעו באיזה מוד הייתי כשיצרתי אותה״.לאורך כשלושה עשורים שבהם היא יוצרת, היא עוסקת באופן רציף במה שהיא מכנה ״סבלות״ – מה שבא לידי ביטוי באי־נחת, בסבל אנושי, בדמויות של חיות שחוזרות על עצמן וב״שואות קטנות״. בין אם זה בעפרונות, בצבעי מים, בתחריט או לאחרונה גם במגזרות נייר – היא נאמנה לעבודה הידנית, גם לאור האפשרויות הטכנולוגיות הנוכחיות. ״אני לא יכולה לחשוב על אדם שמצייר או מייצר ללא המגע. היצירה היא סוג של הארכה של הגוף שלי. אני לא מרגישה את זה כשאני לוחצת על כפתורים. במעט הפעמים כשביקשתי מסטודנט לצייר באייפד, הבנתי את העיקרון אחרי כמה דקות וחזרתי לעיפרון״.את ה״הנאה הצרופה״ הזו היא מנסה לשמר וגם ללמד את הסטודנטים שלה. ״אני נאחזת ברגליים שלהם, אומרת להם קודם כל ללמוד ולחשוב – כי אולי אלה השנים האחרונות שבהן הם יוכלו לעשות את זה. הם צריכים ללמוד לאהוב גם את הטעויות״.אחרי שלמדה ועסקה בתחריט במשך שנים רבות, מרביתן באיטליה, גילתה בשנתיים האחרונות את מגזרות הנייר, בהתחלה מתוך מקום פיזי: ״לאחר אי אלו סבלות, היתה לי תחושה שאני צריכה לחזק את המוטוריקה העדינה של הידיים שלי. נשביתי, ומאז אני תקועה עליהם. ״אני לא מסתפקת רק בגזירה אלא מציירת עליהם. עוד לא מיציתי את הטכניקה ועוד לא נאמרה המילה האחרונה. אבל אני לא מתייאשת מחומרים – אני אשב איתם עד שאפצח אותם לגמרי״. 

האדריכל פיצו קדם גדל לצד סבא נגר ובילה לא מעט שעות באטליה שלו בדרום תל אביב. בהמשך הלך ללמוד צילום כי (כמו רבים וטובים) לא התקבל ללימודי אדריכלות בבצלאל. לאחר מכן למד ב־AA בלונדון, ואחרי שבוע יחיד שבו עבד במשרד אדריכלים אחר, הקים את המשרד שלו.בימים אלה יצא לאור (בהוצאה גרמנית) הספר ״25 פרויקטים נבחרים״ שסוקר כ־25 שנות פעילות של האדריכל פיצו קדם. במהלך השנים עסק בעיקר בבנייה פרטית, אבל מאז תכנן גם מסעדות, בתי מלון, מבני תעשייה ומשרדים. ״כשאתה מביט אחרי 25 שנה על הפורטפוליו שלך, אתה מגלה שיש קו הרבה יותר רחב ממה שחשבת״, הוא אומר. ״אמנות פלסטית נודדת ממקום למקום. אדריכלות נטועה במרקם, היא לא יכולה לנדוד. לכן נוצר מצב שאתה לוקח על עצמך המון אחריות. זו עוד שכבה מבחינתי, כאמן שרוצה להשפיע ולשפר את הסביבה״.המשרד שלו מונה עשרה עובדים – מספר שהוא מגדיר כ״קו האדום. אחרת אתה הופך להיות יותר מנהל, ולי כקונטרול פריק אמיתי היה חשוב תמיד להישאר במקום של איכות ולא כמות. להישאר הסבא הנגר שנוגע בחומר״. כל השנים הוא מחפש את העל־זמני באדריכלות, ״להשתחרר מאופנות. אם אתה נאמן לערכים – האסתטיקה תגיע. אם משהו לא נוח – אתה תסבול ממנו כל כך, שהוא גם לא יהיה יפה. הכל נעשה בזיעה, במאמץ, בחקר, בטעייה ובלמידה עצמית. כשאתה הולך עם האמת שלך – התוצאה היא על־זמנית״.בינתיים הוא נהנה משני הדברים שאהובים עליו במיוחד במקצוע – האחד הוא הרגע שבו הוא מקבל את הפרויקט, כשמישהו מחליט להאמין בו; והשני, כשמתבטלות פגישות״. אנחנו מזדהים.

ארי פולמן הוא במאי, תסריטאי, כותב וזוכה פרסים (״ביקשתי מהילדים שיכתבו על המצבה שלי ׳מחולל סרטים׳. אני חושב שזה תרגום נאמן וחופשי ל־Filmmaker), שמתייחס לסרטים שיצר כמו לילדים.״ואלס עם באשיר הוא כנר מחונן שמופיע על במות בכל העולם. כנס העתידנים הוא הילד שכשמזמינים אותך לבית הספר, הוא יושב מול המנהלת עם הגב והיא אומרת שהוא ככה וככה. ואז כשאתה נכנס לאוטו ומסתכל במראה אתה אומר ׳זה הילד שלי׳. הוא מייצג אותי. זה הסרט שלי שאני הכי אוהב. הוא לא שלם, הוא פגום, אבל הוא מייצג אותי נאמנה״.בימים אלה הוא עובד על כמה וכמה (וכמה) דברים. ״אני אובססיבי. בשנתיים האחרונות כתבתי ארבעה פיצ׳רים. את ואלס עם באשיר כתבתי בארבעה ימים. יש לי טבלה שאני מעדכן כל שנה, עם רשימת הפרוייקטים שפיתחתי והאחוזים שהם יקרו. פיתחתי לדוגמה סדרה מצוירת על גירושים. לפני שנתיים נתתי לה 40 אחוז שהיא תקרה, השנה עדכנתי ל־10 אחוז״.הכל אצלו מתחיל ממבט ויזואלי. ״אני קודם כל בורא עולם ויזואלי, ואז מתחיל לזוז. כשאני כותב – אני לא כותב אותיות, אלא מדמיין את הסצנה״. מכל הדברים שהוא עושה, רק הכתיבה עבורו נתפסת כעבודה. ״לביים על סט זו לא עבודה. זה להיות מלך. לשחק״.הוא לא אופטימי, אבל יודע להאחז בסימנים טובים, ״אחרת לא הייתי עושה אנימציה״. בעתיד הוא משער ש״הקולנוע הולך להיות אמנות מוזיאלית. יש בזה גם דברים יפים, יחזרו לבתי קולנוע קטנים. יישארו סרטי מארוול ונשלם עליהם הרבה כסף. ״אם אתה רוצה להמשיך לעשות סרטים היום, אתה צריך להבין את הטכנולוגיה ואיך אתה עושה את זה בצורה מינימליסטית. במקביל, יהיו יצירות AI ופסטיבלים של AI. קצב ההתפתחות של זה הוא בלתי נתפס. פרסומת שעשיתי ב־AI לפני שנה וחצי נראית עכשיו כמו מהמאה ה־19״. 

האוצרת דרורית גור אריה פעילה מזה שלושה עשורים בשדה האמנות המקומי והבינלאומי; ובשנה שעברה היתה גם האוצרת הראשונה שזכתה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע״ש לנדאו. אחרי שבמשך 20 שנה שימשה כמנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה, היא יצאה לדרך עצמאית; היום, בין השאר, היא האוצרת של גלריה אחד העם 9 שהקימה – גלריה אקדמית בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים.במקביל היא אוצרת תערוכות נוספות, ולא מזמן חזרה מדרזדן שבגרמניה, שם הוזמנה להיות חלק מצוות האוצרות של הביאנלה השלישית בגודלה בגרמניה, תחת הכותרת Never Grey. בימים אלה מוצגת גם תערוכת יחיד שאצרה במוזיאון רמת גן, פרויקט שעליו עבדה תקופה ארוכה עם האמנית מיטל כץ מינרבו.מתחילת דרכה היא משלבת בין אמנות חזותית ותחומים נוספים. בתערוכה הראשונה שאצרה בתום לימודיה היא שילבה בין אמנות לתיאטרון, טקסטים ושירה, ובהמשך אצרה את אחת התערוכות הראשונות ששילבו בין אמנות ומחול. גם סאונד הפך להיות ממושאי העניין המרכזיים שלה במהלך השנים. ״זה הכוח והיופי שלנו, העירוב הזה״, היא אומרת. ״אני מאמינה שאמנות צריך להרגיש ולחוש דבר ראשון. מעניינת אותי היכולת לחבר בין החוויה הפיזית־חושית לחוויה האינטלקטואלית״.המשא שהיא נושאת היום, וגם זה שאמנים נושאים איתם, הוא כבד, ״בעיקר כשיש חילוקי דעות ומחשבות על מלחמה וטרגדיה לכל הצדדים. אני לא אדם אופטימי מטבעי אבל אני חייבת להיות אופטימית ולהאמין שהפצעים מתישהו יגלידו, ושיש משהו במקום הזה שחייב להמשיך להתפתח.״יש משהו איכותי, רציני, שחופר לעומק באמנות ישראלית. אמנים ישראלים היום לא יכולים להמנע מלגעת בסוגיות שמגיעות מהמציאות, וגם כשהם עוסקים בצבע - הוא לא יהיה רק צבע. החיים פה הם כל כך בלתי אפשריים, וכנראה שאמנות צריכה במקום הגידול שלה תנאים של קונפליקט״.

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם ליאור וולף - אדריכל נוף ובעלים של משרד אדריכלי הנוף צור וולף. הוא חלק מהמשרד ממש מהרגע שבו סיים את לימודיו בטכניון, בשנת 1997; אבל למשרד יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר והוא פועל כבר משנת 1953. היום הוא מונה 20 עובדים, חלקם עובדים בו שנים רבות.״כששואלים אותי מה אני עושה אני עונה בציניות ׳גנן עם דיפלומה׳; וברצינות אני מסביר שאדריכלי נוף הם אלה שמעצבים את המרחב הציבורי הפתוח – כל מה שאינו בניינים״, הוא אומר.בין הפרויקטים המשמעותיים שבהם היה שותף בשנים האחרונות אפשר למצוא את גן המדע במכון ויצמן, שהוא מגדיר כ״שבעה־שמונה פרויקטים קטנים נפרדים, שבסוף התחברו לסיפור אחד גדול. כל מתקן הוא מיוחד במינו, והמחשבה היתה איך מתאמים את כולם יחד, איך ילד חווה את המקום ואיך מבוגר חווה אותו״.עוד פרויקט גדול שבו לקח חלק הוא מדבריום – פארק החיות האינטראקטיבי הראשון מסוגו בעולם, שכולל גם בית חולים וטרינרי. ״מטרתו ללמוד על בעלי חיים תוך כדי משחק וחיקוי של התנועות שלהם. הם מסתובבים באזורי המחיה ואנחנו מתבוננים בהם. זה היה אתגר כי אנחנו יודעים לתכנן לאנשים, אבל לתכנן לבעלי חיים זה משהו אחר לגמרי״.יחד עם המשרד היה אמון על תכנית המתאר לעיר כסיף, עיר חדשה בצביון חרדי שאמורה לקום בדרום הארץ, שדרשה תכנון עבור אוכלוסיה ספציפית ושונה. ״התכנון הוא שונה כשמדובר באנשים שונים ובאוכלוסיות שונות, וגם באזורי אקלים שונים. עם כל פרויקט צריך ללמוד עוד דברים. בימינו יזמים מבינים שפרויקט טוב הוא כזה שגם תכנון הנוף שלו טוב. כמעט בכל רשות מקומית יש אדריכל נוף, יש מחשבה ונותנים חשיבות למרחב הפתוח״.

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם אדריכל הנוף אודי בנימיני, בעל משרד עצמאי. בנימיני סיים את לימודיו בטכניון בשנת 1988 (״המחזור החמישי או השישי של אדריכלות נוף״); לאחר מכן עבד במשרדים שונים ובשלב מסוים גם לקח הפוגה של עשר שנים שלמות מהמקצוע ועבד כקבלן לעבודות עץ. ״אמרתי שאני צריך פסק זמן כדי לעשות דברים בידיים״, הוא מספר. ״אבל לא עזבתי את התכנון. הייתי בשני כובעים – כובע המתכנן וכובע המבצע. בגיל 54 החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ובשנת 2007 הקמתי משרד עצמאי שהיום מונה ארבעה עובדים, ועוסק באדריכלות - כל מה שהוא לא בניינים. אנחנו יוצרים מרחבים, מקומות וחללים – בכל קנה מידה״. אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורו הוא קמפוס חינוך מבואות הנגב בקיבוץ שובל, שכולל בתי ספר, מרכז אתלטיקה, מרכז מדעי ותיאטרון חוץ (לא אמפי!) שמשמש אלפי תלמידים. ״רצוי שאדריכל הנוף ייכנס לפרויקט כבר בהתחלה. הוא זה שקובע, לדוגמה, את כל הגבהים בפרויקט. בכל פרויקט כולם מחכים לתכנית הראשונה של הגבהים של אדריכל הנוף, ואז כולם ׳מתיישבים׳ עליה״.עוד פרויקט שיקר לליבו הוא גן זיכרון קטן שמשתרע על פני שטח של דונם במושב חרוצים, שתוכנן במעגלים ובמרכזו יש פרגולה – גזיבו שמטפס כיסה אותו. ״זה פרויקט שמוקדש לבן המקום, שהיה קבלן וחבר ונפטר. ביצענו את הכל ביומיים – חברים ואנשים מהמושב״.בנימיני אמון גם על אדריכלות הנוף בחוות ערנדל בערבה, מוצב צבאי שהפך למלון בוטיק. ״עשיתי גם הרבה רחובות. אחד הרחובות שאני גאה בתכנון שלו הוא רחוב השחם בפתח תקווה, אזור שסביבו תעשיית הייטק ומסעדות. הוא היה רחוב נורא ואיום והמטרה היתה להפוך אותו לאזור בילוי. הרחבנו אותו, הגדלנו, הכנסנו שתי שדרות של דולבים. היום הולכי הרגל שמסתובבים בו – ביום ובלילה – מרגישים אחרת לגמרי״. 

שירה זלוור היא אמנית וזוכת פרס שיף לאמנות ריאליסטית – הפסלת הראשונה (והיחידה) שזכתה בפרס עד כה. בימים אלה היא מציגה בתערוכה ״עוד רגע״ במוזיאון אגם בראשון לציון עציץ, כלב, עורבים, גובלן וזר פרחים – שמרחוק נראים כמו ״הדבר עצמו״ אבל עשויים משעווה.בעקבות זכייתה בפרס שיף הציגה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד ובה 373 (!) ציפורים מ־86 מינים, שפיסלה באופן ריאליסטי, גם הן משעווה (נחשו כמה זמן זה לקח לה). ״בתפיסה שלי אני לא חושבת שאני יודעת לפסל״, היא אומרת. ״כל פעם אני חושבת איך עושים את זה, ומלמדת את עצמי מהתחלה. המטרה שלי היא לא ריאליזם מתוך חיקוי הטבע, אלא יש לי פנטזיה ואני מגשימה אותה. מה שאני רואה הם דברים ריאליסטיים וצבעוניים – הם אלה שמפעילים אצלי משהו״.בימיה הראשונים כפסלת פיסלה בעיקר דמויות, ביניהן כאלה שנמכרו ביריד צבע טרי (הראשון!). ״בלילה שלפני הפריוויו נמכרו כל העבודות. זה היה ממש טראומטי. שנה אחר כך, כשהיתה לי תערוכת יחיד, החלטתי שאני לא עושה יותר דמויות, ובין השאר התחלתי ליצור גובלנים משעווה״. זלוור, שגדלה בבית דתי של הורים שעלו מאוסטרליה, למדה באולפנה אבל תמיד ביקרה במוזיאונים ויצרה במסורות קראפט שונות. גם בלימודי האמנות במדרשה היא לא למדה פיסול, ומתחילת דרכה הבינה ש״האמנים שהכי נגעו בי היו אלה שכנים עם עצמם. אלה שהאמנתי להם. היה לי חשוב למצוא את מי שאני – ומשם לגדול״.

רונן חן הוא מעצב אופנה שציין השנה 30 (או ליתר דיוק 31, אבל מי סופרת) שנים למותג המצליח שלו, שהקים בשנת 1994. כבר בערב תצוגת הגמר שלו כסטודנט בשנקר, בשנת 1990, קיבל הצעה מבית האופנה של גדעון אוברזון שבו עבד כשנה (״זה היה כמו להגיד למישהו שעשה שני שיעורי שחייה לשחות באוקיינוס״); ואחרי ביקור ביפן הבין לראשונה את הסגנון שלו. ״זה היה כמו לנסוע לירח. כל התרבות והאסתטיקה היפנית לא היו מוכרים אז בארץ. עמדתי נפעם מול כל סידור פרחים״, הוא מספר. ״ראיתי את המינימליזם היפני והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, זה מה שמדבר אלי״.כבר מההתחלה ידע שהוא לא רוצה לעבוד בקצוות של עולם האופנה. ״הבנתי שלא בא לי לעשות את הנשגב והבלתי מושג, וגם לא אופנה המונית – אלא משהו שיפנה לאנשים בגילי דאז, בגדים נקיים, מינימליסטיים. אחרי עבודה של כשנה מהבית פתחתי את החנות הראשונה ברחוב שינקין בתל אביב״.מאז ועד היום הוא דוגל בסגנון שהתחיל איתו – בגדים אסתטיים, נקיים, פרקטיים - גם כשהעסק מונה כ־130 עובדים ב־22 חנויות ומייצר קולקציה אחת לשבועיים(!). ״פעם היינו מוציאים קולקציית קיץ וחורף, היום אנחנו מוציאים קולקציה חדשה כל שבועיים, 25 פעמים בשנה. זה קצב מסחרר של מיני־דרופים״.בעשר השנים האחרונות הוא מרבה גם לייצר שיתופי פעולה, גם עם א.נשים שהם לא בהכרח מעצבי אופנה וחושבים על בגדים בצורות שונות ממנו. אחד מהם גם הפך לשיתוף פעולה קבוע שהוליד את מותג־הבן Oma, בתחילה בעיצובה של מיטל ויינברג והיום בעיצובה של סיון חיימי שממשיכה את דרכה.כמעצב ותיק הוא מספר שהצורך לחדש קיים היום הרבה יותר מבעבר. ״יש לנו פריטים שהם בסט־סלרס ואנחנו חוזרים אליהם, אבל השמן שבתוך המכונות מתחלף כל הזמן. אנשים רוצים חדש, זה משהו שלא היה קיים ככה לפני עידן האינסטגרם. במקביל, אני כן רוצה להמשיך לייצר בגדים עם חיי מדף ארוכים, ואולי גם קצת פחות לזהם את כדור הארץ״. 

המעצב אריק בן שמחון החל את דרכו לפני 32 שנה, ומאז הוא עסוק בעיקר בעיצוב רהיטים ופריטים לחלל הבית. במהלך השנים פיתח כתב יד אישי וסגנון מאפיין מובחן שמזוהה עם העיצובים שלו: ״אני מרגיש שהיום הדברים שלי הם פחות מתאמצים ויותר נינוחים, אבל עדיין יש להם את כתב היד שלי. אני שואף שכשתעבור לצידם תיעצר או תאט; אבל גם שהפריט יחיה לצידך ולא ידרוש ממך דמי שכירות על שזכית לשהות במחיצתו״.את דרכו החל בעיצוב מנורות במסגריה של אבא של חבר, בשאיפה לייצר תיק עבודות ולהתקבל ללימודים בבצלאל. ההתנסות הזו הייתה דווקא זו ש״הסלילה את דרכו לאוטודידקטיות״, ומאז הוא מוכר את המוצרים שלו ברחבי הארץ ובעולם. בשנת 2008 הציג לראשונה בשבוע העיצוב מילאנו, נקודה שמהווה מבחינתו ציון דרך שהכניסה אותו ל״משחק של הגדולים״.אחת ההפתעות הגדולות שהיו לו כשהתחיל לעבוד בעולם היא שדווקא דרך זה למד לאהוב את ישראל. ״הישראליות מבחינתי היא פורמט שבו אין לך כבוד למסורת, במובן הטוב של המילה. אבל בתוך האין־מסורת הזו נוצר די.אן.איי, מחפף, אבל בגלל זה הוא פתוח לדברים חדשים״.המטרה מבחינתו היא באמצעות הפריטים והרהיטים ״לעסוק בדרך שבה אנחנו מדברים. העולם השתנה, אבל עדיין כשאני בא לבתים יש בסלון ספה ושתי כורסאות. האופנה מגיבה מהר לתרבות, העיצוב לא. אני לא חושב שבית צריך להיות קלאסי; הוא צריך להיות פרסונלי. בעולמות שלנו שולטת תעשייה בורגנית שאני מנסה מדי פעם לתת לה כאפות״.מה שהוא הכי אוהב בעולם שלו הוא שהוא שמעצב יכול לעשות מה שבא לו, גם אם מדובר בכיסא עם תשע רגליים ופרווה ורודה. ״בניתי לי יקום כזה שבו אני חד לעצמי את החידות, ואז מנסה לפתור אותן״.

האמנית מיכל הלפמן פעילה בשדה האמנות המקומי (והבינלאומי) קרוב ל־30 שנה, תקופה שבמהלכה דברים השתנו בעבודתה, אבל חלקם נשאר לאורך כל הדרך. ״כבר בתערוכת הגמר שלי היה ממד פרפורמטיבי, נוכחות של גוף ותשוקה לטוטאליות בעבודה. אבל מאז עברתי הרבה גלגולים״.את החיבור המתמשך שלה לממד הגופני היא מסבירה שהיא ״אדם שרוקד ומתעניין במוליכות של תנועה. התנועה היא לא רק בגוף, היא צריכה להיות גם במחשבה ובחיים. מאחר ואני לא רקדנית או כוריאוגרפית, אני מייצרת מסגרת שיכולה להזמין לתוכה אנשים שזה המקצוע שלהם, ליצוק את התוכן. אני מזהה מי הנשאים שיכולים להעשיר ולהפרות את העבודה שלי״.לאחרונה הציגה תערוכת יחיד באמסטרדם, שבה בא לידי ביטוי הדחף שלה לצאת למקומות אחרים. במקרה הזה אותו מקום אחר התגלגל לפתחה כשהתחילה ללמוד קבלה, מה ש״שינה את האוריינטציה ואת הווקטור של העבודה שלי״. וגם פה עבדה עם קבוצה של רקדנים, מה שהניב עבודת וידיאו, לצד ״מרחב אחר של פיסול וציור ידני, מאוד עשוי״.למרות התקופה הקשה היא משתדלת להישאר תמיד אופטימית, והתערוכה בהולנד אפילו חיזקה את התחושה שלה. ״הלב שלי מאוד כבד ואני לא מנותקת מהכאב הגדול, אבל כשאני מסתכלת על הדרך, או על איזה סוג של עתיד, ברור לי שעל עולם האמנות הישראלי לנסח את עצמו יותר בחדות, וזה מתחיל לקרות. יש חיפוש ויש שאלות שהיו צריכות להישאל – ועכשיו צריך לתת עליהן מענה״.

יעל בן עזר היא רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת. לפני כשנתיים יצאה לדרך עצמאית אחרי 11 שנים אינטנסיביות בלהקת בת שבע, שבהן ״למדתי כל מה שיכולתי ללמוד, התנסיתי בהופעות, יצרתי עבודות קצרות, למדתי איך עובד ניהול הצגה, איך עובד תהליך יצירתי, הייתי בוועד הרקדנים. אספתי כל מה שיכולתי מהמקום״. את ההחלטה לעזוב היא קיבלה אחרי ש״התחיל להיות לי מדי נוח. זו היתה הרגשה נפלאה, אבל לקראת הסוף הרגשתי שאני לא רוצה שיהיה לי כל כך נוח״.  מאז, המלאכה שלה היא להפוך את היצירה למה שהיא מרגישה עכשיו. ״הקראפט הזה הוא מה שכל הזמן הופך את הרגע למה שאת. האתגר הוא להיות ברגע ולהפוך אותו אלייך. מחול הוא פשוט מראה של התודעה שלנו. אני באה מתוך המציאות שכל הקהל בא ממנה, הקראפט שלי הוא להיות ברגע״.גם היום, כשהיא עובדת כיוצרת עצמאית, מעניינת אותה בעיקר החוויה של בני האדם – כלומר, של הרקדנים והרקדניות שהיא מנחה ואלה שרוקדים לצידה. ״לא מעניין אותי לראות צורה יפה. תמיד קיימת האסתטיקה של הגוף, אבל אם אני רואה רקדן שמבצע כמו טכנאי – זה פשוט לא מעניין אותי״.העבודה החדשה שלה, B Side, נולדה ״מתוך רצון להפוך את התקליט. מתוך הרעיון של נגטיב אימג׳, שבו אני הופכת את התקליט שוב ושוב. מחקר על הפכים, שהוא כמעט כלי פנימי שעוזר לי לצאת מהגבולות של עצמי כיוצרת״. את המוזיקה יצר בן זוגה, תאי רונה, ש״יצר פסקול שלפעמים הנחה את היצירה, כמו לרכב על גל שפשוט ממשיך״.ברגע הזה בקריירה שלה, היא עדיין מרגישה לפעמים שהיא ״כמו תינוק בחוץ, ומצד שני אני יודעת על עצמי המון. אני מאמינה ומקווה שעוד ייפתחו לי דלתות שאני בכלל לא יכולה לדמיין, ומקווה גם למצוא בתוך כל זה איזשהו שקט״.

לניל כהן יש רקע כאפטריסט וכצלם וידיאו ודיי ג׳וב בהייטק, אבל הוא עושה עוד המון דברים – מעיצוב חולצות ועד בימוי קליפים. ״אני חנטריש של מלא כלים שרכשתי בדרך״, הוא אומר, ״ומעבר לזה יש לי מוטיבציה ילדית לפתור אתגרים ובעיות עם יצירתיות, סטורי־טלינג ועיצוב. זה כיף לי״.בתום שירות בדובר צה״ל הוא עבד בחברת פרסום, ומשם המשיך לשנקר ״בציפיה שזה יגרום לי להרגיש מעצב. אני שמח על המפגש עם כל האנשים אבל באיזשהו שלב נפל לי האסימון שאני לא צריך את המסגרת בשביל לעצב״.עד לפני ארבע שנים עבד רוב הזמן כעצמאי, ומשהו בחוויה של עבודה בחברת הייטק גרם לו להיות בפוזיציה ש״מביאה אותי לפרויקט כשאני יותר גמיש. האגו יותר בפרופורציות״. את הסיפוק היצירתי הוא מוצא במותג העצמאי שלו, Con, שמבחינתו הוא תגובה כנה לכל מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיב לו.אחד הפרויקטים המשמעותיים האחרונים שלו היה בימוי קליפ לשיר של יוני בלוך, ״סוף טוב״, שמתאר מציאות אוטופית ומבוסס רובו על בינה מלאכותית. ״הפרויקט נולד בחודש – אירוע על סטרואידים, והיה בו שחרור ואמונה מהצד של יוני״. על ההשפעה של הבינה על החיים והיצירתיות שלנו הוא אומר: ״אני נע על הקשת של בין זה מכבה אותי וגורם לי לרצות למות, לבין איזה כיף שאפשר ליצור עם זה ושאנחנו חווים את התקופה הזו. לא צריך לבוא אל הכלים האלה ממקום של התנגדות מובנית, וזה גם הגיוני שהדור שלנו יהיה סקרן ואמביוולנטי כלפיהם״.היצירה מספקת לו הנאה רבה, ומבחינתו היא שוות ערך ללעשות מדיטציה, להיות במרחב שבו הראש  עובד, מגיב למציאות. ״יש לי צורך מנטלי ביצירה: כשמשעמם לי אני נהיה עצוב, וכשאני יוצר משהו שאני כמו ילד שרוצה להראות ציור לאמא, לחבר, לעולם״.

צביקה קנוניץ הוא אדריכל נוף ובעל המשרד ״קו בנוף״ שמונה כ־20 אדריכלים. בפרק שהוקלט בשיתוף איטונג, במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״, הוא מספר שהנושא מתחבר להוויה המקצועית שלו באופן מזוקק.את המשיכה שלו לתחום גילה בראשית שנות ה־80 כשעבד כחייל משוחרר בגינון וגילה שכשאנשים נמצאים בחברת צמחים וצמחיה – הם עוברים פאזה. במהלך השנים הוא עוסק בשני תחומים עיקריים: הראשון הוא אדריכלות נוף במוסדות קליניים לבריאות ובריאות הנפש, והשני הוא אדריכלות נוף של פארקים ומתחמי אקסטרים. ״ב־2014 נכנסתי למוסד לבריאות הנפש כדי לעשות מחקר במחלקה הסגורה, במסגרת התזה שלי בטכניון. הבנתי שאדריכלות נוף היא מקצוע נפלא, אבל הוא יכול להיות גם כלי משמעותי במשחק שנקרא איכות החיים״.קנוניץ אמון בין השאר על תכנון פארק האקסטרים הראשון בארץ, פארק גלית בתל אביב; ועל הגן במחלקה ע״ש לילי שרון בבית החולים שיבא, שבו גם שילב ציורי קיר של רמי מאירי. ״אדריכלי נוף צריכים לדעת מי קהל היעד שלהם. הערך המוסף שלנו הוא שאנחנו יודעים לעבוד עם הרבה תחומים, אנחנו סוחבים אלינו את האקולוגיה, המורפולוגיה, האגרונומיה, העיצוב ועוד. יש לנו מרחב פעולה ב־360 מעלות״.כאדם שמחבב קלישאות וטוען ש״כל הקלישאות נכונות״, הוא מסביר שהוא לא אוהב אדריכלות נוף – אלא מאוהב בה. ״התהליך  אמנם סיזיפי, אבל הגיע הזמן שנחשוב גם על היכולת שלנו, באמצעות אדריכלות הנוף, לרפא, לעזור ולשפר את איכות החיים״.

איזי ולוטם בלנק הם אדריכלי נוף, וגם אב ובתו. איזי, בעל משרד לאדריכלי נוף שפועל כבר 38 שנים, הוא גם יו״ר האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף, שבמסגרת הכנס השנתי שלו הוקלטו ארבעה פרקים לפודקאסט בשיתוף איטונג. השנה התקיים הכנס תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״. ״אנחנו מנסים להיות רלוונטיים״,  אומר בלנק, ״השנה כולנו נמצאים על הקצה, אבל מביאים איתנו גם אופטימיות״. על התחום הוא מוסיף: ״אנחנו נחשבים במידה מסוימת הבן החורג של האדריכלות. פחות מכירים את התחום ולפעמים הוא נחשב פחות סקסי, אבל לעשות נוף לא פחות חשוב, ואולי אפילו יותר חשוב, מליצור את המבנים. את הנוף עושים בשביל הנשמה״.לוטם  גדלה בבית שהתחום בו היה נוכח, אבל גילתה שזה מה שהיא רוצה לעשות רק בטיול אחרי הצבא, כשמצאה את עצמה נלהבת מפארקים בארצות הברית. היא הלכה ללמוד, כמו אביה, בטכניון, ואחר כך עבדה במשך כמה שנים בסטודיו אורבנוף, עד שהצטרפה לפני שנתיים לסטודיו של אביה. במסגרת אורבנוף ליוותה מקרוב את אחד מפרויקטי אדריכלות הנוף המשמעותיים של התקופה האחרונה – בוסתן מוז״א במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. ״הבוסתן הוא קודם כל מתנה לעיר״, היא אומרת. ״הוא מביא משהו אחר ומעניק המון סוגים של חוויות״.בלנק ומשרדו אמונים בין השאר על אדריכלות הנוף בעיר הבה״דים – פרויקט בקנה מידה ובתקציב עצום; ולאחרונה גם על הפארק של רוני – גן הנצחה לזכרה של התצפיתנית רוני אשל. אבל אחד הפרויקטים הכי משמעותיים עבורו היה תכנון הפארק הראשון בעיר מודיעין, שתכנן כאדריכל נוף צעיר בשנות ה־90. ״זה היה הגן הראשון בארץ שנטוע רק בעצים של ארץ ישראל ואזור הים התיכון. עוד אז האמנתי שאנחנו צריכים להטמיע את הרעיון של להשתמש במה שגדל כאן ומה שנכון לכאן גם בפארקים שלנו״.ההצלחה עבורם נמדדת בעיקר הודות לדבר אחד – עד כמה שוהים האנשים במקום. ״הדבר הכי מרגש בפרויקט הוא להגיע ולראות אנשים בגן, ולהרגיש שהוא תמיד היה שם״, אומרת לוטם. 

אריאל הכהן הוא אמן וצלם, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל (2019) והתואר השני בצילום ברויאל קולג׳ בלונדון (2022); זוכה פרס רפפורט של מוזיאון תל אביב לשנת 2024, שאותו חלק עם שלושה אמנים נוספים ובמסגרתו יציג במהלך השנה הקרובה תערוכה במוזיאון; ובוגר התכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד. בימים אלה הוא מציג בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה לאמנות את העבודה Posting, שצולמה באתר הארכיאולוגי סטונהג׳ באנגליה. ״העניין שלי עם צילום הוא העניין שלי עם המציאות״, הוא אומר. ״המקום שבו אני נמצא, העובדה שאני ירושלמי והקשר שלי ללונדון – כל אלה נכנסים לעבודות שלי״.הכהן נולד וגדל בירושלים, שבה הוא גם חי ועובד היום, לאמא שעלתה מלונדון – כך שבכל שנה היה נוסע לביקורי משפחה בעיר. ״ירושלים בשבילי היא אבק, אספלט ואבן ירושלמית מסנוורת, ולונדון היא הפוך – היא האור, הקלאסיות. כשהחלטתי לעשות תואר שני היה לי ברור שאני רוצה לחזור אליה״.הפרויקט שהציג בסיום התואר השני, שעוסק במועדוני סיף יהודים בתחילת המאה ה־20 באירופה, הוא פרויקט מתמשך שהוא ממשיך לעבוד עליו גם היום. הוא עוסק בה בדימוי הגוף היהודי – הכוחני והעוצמתי וגם החלש והאימפוטנטי. גם בעבודה החדשה שהוא עובד עליה בימים אלה, לקראת התערוכה במוזיאון תל אביב, הוא חוזר ועוסק בנושא – מזווית אחרת. ״העבודה נקראת ׳על נהרות׳, והיא מיצב וידיאו שהתחלתי לעבוד עליו עוד לפני המלחמה, כשהתחיל להרגיש פה קצת כמו החלום ושברו. זו העבודה הכי פוליטית עשיתי עד כה, כי היא מתייחסת למלחמה, להשלכות שלה, למרחב, ולעובדה שיש אלפי מאות פליטים – משני הצדדים – שעוד לא חזרו לבית שלהם״.בשנים האחרונות הוא עוסק גם בפיסול ותבליטים, ואוהב את העובדה שהוא לא צריך להיות בסטודיו כדי לעבוד. ״הגלגלים תמיד מסתובבים, וזה קורה בצורות שונות ומפתיעות. אבל לפעמים אני שואל את עצמי מי הנמען לאמנות שלי, האם הוא פתוח להקשיב ולשמוע. השאלה הזו לפעמים מכבידה, בעיקר בזמן כזה״. 

בשיתוף ניגא שף For Homeיעל מוסקוביץ היא סמנכ״לית השיווק של ניגא שף For Home – חברה שמספקת פתרונות פרימיום למטבחים. החברה צמחה מתוך החברה המשפחתית ניגא שף, שהיא ושלושת אחיה הם כבר דור שלישי בעסק שמציין בימים אלה 40 שנות פעילות. בעוד שחברת האם מתמקדת במטבחים מוסדיים של מסעדות, בתי מלון ועוד, החברה שהקימה מוסקוביץ לפני 11 שנים מספקת פתרונות למטבחים בבתים פרטיים.כאומה שאוהבת לאכול, לארח ולעסוק בקראפט של בישול, מוסקוביץ מספרת על פריטים ״משני חיים״ כמו תנורים חכמים שמנקים את עצמם או מדיח כלים בארבע דקות. ״אנחנו עוסקים בחינוך שוק. אחד החומרים הכי בולטים היום, לדוגמה, הוא הנירוסטה, הכוכבת של כל מטבח. היא לא ה׳גו־טו׳ של לקוחות פרטיים, אבל לאט לאט אנשים שמחפשים רמת מטבח ואירוח גבוהה נפתחים לרעיון״.העבודה של החברה נעשית באופן מותאם לכל לקוח: ״הבקשה הכי שגורה של ישראלים היא להכניס המון מוצרים בכמה שפחות מקום, והיום אנחנו יודעים לתת מענה גם למטבחים קומפקטיים שיודעים להכיל הרבה אלמנטים. הספקים שאנחנו עובדים איתם בחו״ל לפעמים בהלם, גם מהגודל של המטבחים אבל גם מהיצירתיות. אנחנו גורמים להם להיות גמישים״.מוסקוביץ עצמה מחוברת מאז ומעולם לתחום העיצוב – היא למדה תקשורת חזותית בטכניון ובהמשך גם תקשורת וייעוץ ארגוני, ובמהלך השנים עוסקת בקרמיקה. החלק האהוב עליה בעבודה הוא לקבל את התכנית הראשונה של מטבח – בין אם הוא מטבח פנים או מטבח חוץ – ולהתחיל להרכיב את הפאזל. ״אני אוהבת גם התקנות, למרות שזה החלק הכי מלחיץ, אבל זו ההזדמנות לראות את הדברים קורים ממש מול העיניים״.

דורון גליה קינד, המנהל האמנותי ומנהל שותף של המפעל בירושלים, נכנס לתפקיד בקיץ האחרון אחרי ששב משלוש שנים בהולנד: ״גיליתי שאפשר לחיות אחרת ולא להרגיש אשמה, וזה עדיין קצת הבית השני שלנו״. במקור הוא ירושלמי בעצמו, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי שעסק במהלך השנים בבמה, תיאטרון ופרפורמנס. אפילו החתונה (הראשונה) שלו עם זוגתו דניאל התקיימה במפעל. אחריה התקיימו עוד כמה וכמה חתונות – עם אותה בת זוג במקומות שונים.״המפעל הוא מרכז לתרבות ואמנות והוא חיה קצת מוזרה, מקום למפגש שמייצג רוח חופשית בירושלים. אנחנו עמותה שנתמכת על ידי כל מיני גופים וקרנות, כולל עיריית ירושלים, ויש בו איזון עדין. המתח בין הממסד לבין הדבר שרוצה לפרוץ ולא שואל אף אחד – קיים כל הזמן״.המפעל כולל בין השאר גלריה לאמנות שאליה נכנס לאחרונה כאוצר ראשי האמן ניב גפני, במה להופעות לקולקטיבים ואמנים עצמאיים, בית קפה, מסעדה, מרחב לעבודה ועוד. ״לפני שלושה חודשים פתחנו חנות לאמנות ועיצוב ירושלמי, וזה מבחינתנו דבר גדול שדורש מאיתנו עוד מערכת קטנה בתוך המפעל.״יחד ובתוך כל זה נוצרה הבנה של מרכז: אנחנו מנסים להכיל את היומיום של האדם הליברלי בעיר, וחושבים כל הזמן על האקו־סיסטם ועל מה מרכז תרבות צריך להכיל בתוכו. הציבור הליברלי בירושלים הוא ציבור מדהים, ויש גם תחושה בין גופי התרבות השונים שהיא מאוד טובה. אני מרגיש שאנחנו פועלים למען אותה מטרה״.עם כל זה, הפעילות במסגרת מרכז מסוג כזה בירושלים היא לא תמיד פשוטה: ״אנחנו הולכים על חבל דק, אבל המפעל עושה אותי אופטימי. אני יודע שהעשייה היא דרך לייצר חיים נורמלים ושפויים, כי אחרת אני אשתגע״.

האמנית אירה אדוארדובנה זכתה לאחרונה בפרס גוגנהיים בקטגוריה של וידיאו וקולנוע – שבמסגרתו תעבוד במהלך השנה הקרובה על הפרויקט הבא שלה. אדוארדובנה, שחיה על קו תל אביב ניו יורק, היא בוגרת תואר ראשון במכון טכנולוגי חולון, ובווידיאו החלה לעסוק במהלך לימוד התואר השני בניו יורק: ״התעניינתי בלפרק סיפור ולהרכיב אותו מחדש בצורה שבה הוא לא כל כך שלם. זה התחיל בזה שניסיתי לפרק סיפור לפי הארכיטקטורה שבה הוא מתרחש״.במהלך השנים היא עוסקת בעבודותיה בזיכרון ובדרך שבה אנחנו זוכרים – בצורה לא כרונולוגית או לא ליניארית, ומשתמשת בין השאר בחזרתיות כדי לנרמל טראומות, באמצעות הפיכתן לעוד זכרונות. כשהיתה בת עשר עזבה עם משפחתה את טשקנט שבאוזבקיסטן ועלתה ארצה – אירוע שבהשראתו יצרה כמה מהעבודות המשמעותיות שלה, ביניהן ״על סוליות זרות״ שהוצגה במוזיאון ישראל וגם נרכשה לאוסף שלו, ו״דרך הברזל״ שהוצגה במוזיאון תל אביב לפני כשנתיים ולוותה גם ברומן גרפי שהיווה סוג של סטורי בורד לעבודה.עם השנים הפכו עבודות הווידיאו שלה למורכבות יותר וקולנועיות יותר, ומבני משפחתה הקרובה עברה לעבוד גם עם שחקנים. ״אני חובבת קולנוע איטי, והרבה פעמים אני מרגישה פומו בעבודות שלי, שאני לא הולכת יד ביד עם התקופה. אני ממש כותבת תסריט, ואני יודעת בערך מה יקרה בסוף זה חייב להיות בשליטה, אבל לפעמים בשלב העריכה קורים דברים מעניינים״.דווקא העבודה הבאה שלה תהיה כזו פחות מתוסרטת מראש – פרויקט שהחלה במהלך שנת הרזידנסי שלה בארטפורט שבו היא מתחקה אחרי שני אוביקטים יקרי ערך שהביאה משפחתה כשעלתה לישראל: רובה ציד וסדרה של הדפסים, שנרכשו במטרה למכור אותם פה. ״אלה אוביקטים שיש בהם אלמנט של כישלון, של פנטזיה שלא הוגשמה. הניסיון שלי יהיה למכור אותם בכל מיני דרכים – וזו הפעם הראשונה שאני לא יודעת מה יהיה בהתחלה, באמצע או בסופה של העבודה״. 

האמנית רות פתיר יצגה את ישראל בביאנלה האחרונה לאמנות בוונציה והציגה/לא הציגה את פרויקט ״ארץ אם״, שמוצג בימים אלה במלואו במוזיאון תל אביב. הפרויקט המאוד־אישי (״אני מתעקשת באופן אובססיבי להגיד שהעבודות שלי הן דוקו״) עוסק בתהליך שעברה להקפאת ביציות ומורכב בעיקר מעבודות וידיאו, שדורשות זמן צפייה לא קצר. ״האמנתי שהעבודה מספיק מעניינת ויכולה לעבוד בתחרות עם אמנות מכל העולם, אבל אנחנו אף פעם לא נדע״, היא אומרת, כשהיא מתייחסת לבחירה שלה ושל האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית להותיר את הביתן הישראלי בוונציה סגור עד תום הלחימה והשבת החטופים (שני דברים שלא קרו עדיין).״לא היתה בסיטואציה הזו החלטה טובה שאפשר לקחת. המציאות היתה נוראית ועדיין נוראית. רציתי להראות משהו שהייתי גאה בו ומכיל מורכבות שלא רואים מבחוץ ביחס למה זה להיות אישה ישראלית כרגע, אבל מול המציאות של אפריל זה לא התאפשר. מאז שהתערוכה במוזיאון נפתחה, אני מרגישה שהדעה של האם אני בסדר או לא בסדר התרחקה, כי יש את האמנות״.פתיר היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל והתואר השני באמנות ניו מדיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (בגלגולה הקודם היא היתה בין השאר כתבת אמנות ואוצרת). בגלגול הנוכחי היא מתעניינת ב״לחשוב על טכנולוגיות חדשות כמטאפורה למצב האנושי״, תהליך שהחל כששבה ארצה מארצות הברית ויצרה את ״מכתבי אהבה לרות״, פרויקט ש״שינה עבורי את מערכת היחסים עם מה זה אומר לעשות אמנות״. בעבודות שהיא עושה מאז היא ״עסוקה בריאליזם, במהי המציאות ומה הכי קרוב לאיך שהיא מרגישה״. עד גיל 30 היא חשבה שהמהפכה הפמיניסטית הסתיימה ושניצחנו, אבל אז הבינה ש״היה לי נוח בחוויה שאני שווה בין שווים. טכנולוגיה עבורי היא כלי או הרבה כלים שמממשים את הדבר הזה. הבנתי שיש סיבה שאני מפחדת ממחשב. הגילוי החדש שלי היה הוא שהמהפכה לא נגמרה, והיום היא קורית גם דרך הטכנולוגיה״. -אם הגעתן עד לפה, האמן שהיא רוצה עבודה שלו בבית הוא Ryotaro Satoוהבדיחה? הנה ריקי ג׳רוויס מספר אותה לג׳רי סיינפלד: https://www.instagram.com/reel/DBUIWH4t6_L