פרק 129: לירון קרול

לירון קרול היא אמנית שהגיעה אלינו הישר מלונדון, שם היא חיה ועובדת כבר כמעט 14 שנה. אפשר להגדיר אותה בהרבה דרכים, אבל היא מצליחה בתקופה האחרונה להגדיר את עצמה כאמנית שעוסקת בצילום, מעצבת ואנימטורית. בקטנה. גוף העבודות של קרול מוכר בעיקר הודות ליצירות שהן תמונות שלא צולמו, פרויקט ארוך ומתמשך שנקרא ״זיכרון צילומי״ שאותו היא יוצרת מאז לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון. ״ההתחלה נבעה מצורך שהיה לי בשנות ה־20 לחיי כרווקה תל אביבית״, היא מספרת.״בזמן שעבדתי במחלקת פרומו ברשת. תמיד אהבתי את האלבום המשפחתי שלנו, שהיה נראה לי כמו ספר אגדות של חיי משפחה אידיליים. כשעברתי את הגיל שאמא שלי היתה בו ברוב הצילומים, התחלתי להרגיש אי נוחות. זו גם היתה התקופה שבה חברים התחילו להעלות תמונות משפחתיות לפליקר ולפייסבוק, ובגלל שלא היה לי כאלה - החלטתי שאני אייצר אותן, מה שענה לי על איזשהו צורך״. הטכניקה שבה היא עובדת היא בעלת שכבות מרובות שמזכירות קולאז׳, אבל התהליך מבחינתה הוא כזה שמזכיר ציור - רק שהתוצאה היא צילומית. במהלך השנים היא עובדת עם פוטושופ, עוד הרבה לפני טכנולוגיות הבינה המלאכותית העכשוויות, אבל גם הן מוצאות עכשיו את דרכן לתוך העבודה שלה. ״אני לא מפחדת מטכנולוגיה, אני פתוחה וחושבת שזה יכול לעזור לי בעבודות. מה שכן מטריד אותי הוא שאני עדיין תלויה במציאות״.היום, כשהיא אימא לשלושה ילדים, גם הם מוצאים את עצמם לתוך העבודות שלה, והיא מספרת שהם ״גדלים עם מצלמה בפרצוף״. בכלים שהיא מפתחת באמצעות האמנות שלה היא גם משתמשת כשהיא יוצרת פרויקטים מסחריים בתחום הפרסום. היא מספרת שהיא אוהבת לעבוד עם אמנים מז׳אנרים אחרים כמו מעצבי אופנה או מוזיקאים, ואת האמנות שלה היא מחשיבה כ״ניסיון תעסוקתי לכל דבר״. למרות שהיא מבוססת בלונדון כבר המון שנים, היא עדיין מוצאת את עצמה מתגעגעת לארץ וחושבת על מה יקרה כשתחזור. אנחנו נמשיך לחכות כאן לבד; בחושך.