פרק 132: אמנון רכטר

אמנון רכטר הוא אדריכל, בעל משרד אדריכלים שאמון על הרבה ממבני הציבור המשמעותיים שאנחנו מכירים (וגם שחקן חובב, אבל לזה עוד נגיע). בחודש שעבר נפתח לציבור ביתן איל עופר (לשעבר ביתן הלנה רובינשטיין) של מוזיאון תל אביב, שרכטר היה אמון על שיפוצו.   לרכטר היסטוריה בעולם האדריכלות שהחלה הרבה לפני שנולד. הוא דור שלישי למשרד אדריכלים (הוותיק ביותר בארץ!) שהקים סבו, זאב רכטר, בשנת 1919. בהמשך הפעיל אותו אביו, האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב רכטר – שהיה גם זה שתכנן את ביתן הלנה רובינשטיין המקורי. אמו היא השחקנית חנה מרון, ולכן כשזכה לתכנן את המבנה החדש של תיאטרון הקאמרי, החיבור אליו הגיע גם מהמקום ההיסטורי הזה.   על הביתן המחודש הוא מספר ש״הכוח שלו הוא בצניעות. הוא לא חושף את עצמו בקלות, כמו שחקן פוקר. המשחק שלו עם העין האנושית הוא משחק כפול. יש בו מרחב בחירה שמבטא הנושא של דמוקרטיה. המהות שלו הוא להיות בניין דמוקרטי״.   רכטר מאמין שארכיטקטורה צריכה לאתגר את הקהל ש״צריך לעשות מאמץ מודע כדי להגיע, לרצות, לחוות ולהסתקרן בדברים חדשים״, וזה גם מה שהנחה אותו במקרה הזה, כשהתרכיז של הרעיון האדריכלי הוא האפשרות להסתכל פנימה, אבל גם לעשות מאמץ בשביל זה. ״אנחנו עובדים על בנייני ציבור ומקבלים תקציב מוגבל מראש, מה שמחייב אותנו להיות יצירתיים בדרך שבה אנחנו מנהלים את הפרויקט. המבנים שלי מאופקים; הם לא צועקים. אני מחפש רעיון מרכזי אחד, שעליו אני משחק״.   הוא מאמין גם שאדריכלות היא עניין לגמרי פוליטי ועל כן הקים אתעמותת מרכז רכטר לאדריכלות שעוסקת בחינוך בעולם האדריכלות. החלק האהוב עליו בתהליך העבודה הוא לעשות סקיצות. ״אני מחפשאת הרציונל אבל כל הזמן שואב השראות ממקומות אחרים – ספרות, אמנות חזותית וקולנוע״. ויש גם סקופ – בקרוב תוכלו לצפות בובתפקיד בסרטו החדש של עמוס גיתאי שבו הוא משחק, כמה מפתיע, אדריכל; אבל כזה פחות רציני. בעתיד הוא היה שמח גם לביים קולנוע(אנחנו לגמרי רואים את זה קורה).