פרק 168: דניאלה לונדון דקל

דניאלה לונדון דקל היא מאיירת, כותבת, קומיקסאית, סופרת, פודקאסטרית ומה לא. מזה כ־15 שנה שהיא כותבת טור שבועי במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, שבו באמצעות קומיקס היא עוסקת בנושאים שונים – מכאלה אישיים ועד חברתיים, אקטואליים ופוליטיים.אחרי לימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל שאליהם הגיעה ממש במקרה, לצד הרבה יוצרים.ות שהפכו למשמעותיים בשדה המקומי - היא עבדה במשך שנים כמעצבת גרפית. מאז, כל מה שעשתה, לדבריה, קרה מתוך היכולת לאחוז בהזדמנויות שנקרו בדרכה, בלי באמת לתכנן את הדברים שהיא רוצה לעשות.בשנים הראשונות של הטור המאוייר היא עסקה בו בעיקר בחוויותה כאם ״מאוד מבוהלת, שלא עושה נכון את המקצוע הזה. רק יותר מאוחר הבנתי שאני כועסת על הפער בין המציאות לבין מה שמצפים ממני, מה שהוסללתי אליו״. עם השנים התפתחה לעסוק בנושאים חברתיים כמו פמיניזם, מגדר או טבעונות, כשהמוטיבציה היא תמיד סיפורית: ״אני לא מחשיבה את עצמי כמאיירת טובה. מה שתמיד רציתי הוא לספר סיפור״.אחת מאבני הדרך עבורה הוא הקומיקס שכתבה על הלוויתה של אמה לפני כ־15 שנים. ״אני אוהבת להצחיק במקומות כואבים, ולהכאיב במקומות מצחיקים. להכניס שוליות בדברים הרציניים, ולהפך״.בשנה וחצי האחרונות כעוד התגלגלות מקרית היא רצה עם מופע יחד עם בלוגרית האוכל חגית ביליה (לייזה פאנלים), ובחודשים האחרונים מגישה יחד עם אביה, ירון לונדון, את הפודקאסט ״אבא תרחם״ בכאן הסכתים. ״יש תכניות אישיות יותר, שעוסקות בכלב שלו או בפגעי הזיקנה והגיל, ויש כאלה שעוסקות בשאלות רציניות יותר, כמו גיוס חרדים, לאומנות והגירה״.היא לא אוהבת לאייר, וגם לא אוהבת לכתוב, ומרגישה שהיא מקיזה דם בכל פעם שהיא צריכה לעשות את זה. היא כן אוהבת ללטף כלבים, לישון ולאכול פחמימות ריקות. ״יש לי תחושת סיפוק כשאני כותבת, אבל היא אחרת מהנאה. עניין ותחושת משמעות עבורי הם הרבה יותר חשובים מהנאה״. אכן, לא באנו ליהנות.