פרק 197: ליאורה קפלן

ליאורה קפלן היא אמנית (שמגדירה את עצמה כפסלת) שעושה שימוש ברדי־מייד, שתמיד קשור לגוף האדם. ״אחת מאבני הבסיס בסטודיו היא ליצור פסלים שיוצרים קשרים עם בני אדם, שמייצרים פעולה של עצירה, של מפגש. פיסול מבחינתי תמיד מתחבר לגוף, אני חושבת שאנחנו מרגישים חומרים בתוך הגוף״.אחד הפרויקטים המשמעותיים האחרונים שעבדה עליהם הוא פסל חוצות עשוי שיש, שיצרה במסגרת ״אבץ״ – פרויקט פיסול החוצות של המחלקה לאמנויות של עיירית תל־אביב-יפו, שמוצב ברחוב הרכבת מול בית המכס ההיסטורי. ״המחשבה היתה איך אני מייצרת עמוד זיכרון של שפה מקומית. את השיש, שמצאתי בסופו של דבר בפורטוגל, התאמתי לצבעים של הבניינים שנמצאים מסביב״.בשנים האחרונות היא משתמשת בפסליה בקרמיקה ארץ ישראלית, עניין שהתחילה להתעניין בו הודות לשורשיה המשפחתיים. ״אני אוהבת שזה גורם לי לנסוע בכל הארץ, לפגוש יוצרים ואספנים, לקחת משהו שיש לו היסטוריה והקשרים. אני לוקחת את החפץ ומבקשת ממנו להשתתף, ואת מי שלא רוצה אני לא מכריחה. שיטת העבודה שלי היא דרך התבוננות והקשבה, אני לא מחליטה על שום דבר בסטודיו״.בזכות הקורונה, היא מספרת, היא שינתה את תהליך העבודה שלה: היא הפסיקה לרשום את הפסלים לפני היצירה, והחלה להתמקד בהקשבה עמוקה שבה, לדבריה, הפסל יוצר את עצמו. בימים אלה היא עובדת על תערוכת יחיד בגלריה ברוורמן שגם בה תציג פסל אחד שמשלב כדים היסטוריים, לצד חומרים חדשים. עוד היא יכולה לספר על שהתערוכה ״תהדהד את הבחוץ, את התחושה של ארעיות ואובדן של הקביעות״.כאמנית, היא אומרת, מה שהכי חשוב לה כרגע לשמור עליו הוא להמשיך לשאול שאלות מעניינות ולא לענות תשובות חכמות. ״פעם ראיתי את עצמי כפותרת בעיות. היום אני שומרת על מרחב שיש בו כל הזמן סימני שאלה, מרחב שיהיה נכון ואותנטי ויהיה תמיד בקורלציה עם הבחוץ״.