פרק 229: אריאל הכהן

אריאל הכהן הוא אמן וצלם, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל (2019) והתואר השני בצילום ברויאל קולג׳ בלונדון (2022); זוכה פרס רפפורט של מוזיאון תל אביב לשנת 2024, שאותו חלק עם שלושה אמנים נוספים ובמסגרתו יציג במהלך השנה הקרובה תערוכה במוזיאון; ובוגר התכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד. בימים אלה הוא מציג בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה לאמנות את העבודה Posting, שצולמה באתר הארכיאולוגי סטונהג׳ באנגליה. ״העניין שלי עם צילום הוא העניין שלי עם המציאות״, הוא אומר. ״המקום שבו אני נמצא, העובדה שאני ירושלמי והקשר שלי ללונדון – כל אלה נכנסים לעבודות שלי״.הכהן נולד וגדל בירושלים, שבה הוא גם חי ועובד היום, לאמא שעלתה מלונדון – כך שבכל שנה היה נוסע לביקורי משפחה בעיר. ״ירושלים בשבילי היא אבק, אספלט ואבן ירושלמית מסנוורת, ולונדון היא הפוך – היא האור, הקלאסיות. כשהחלטתי לעשות תואר שני היה לי ברור שאני רוצה לחזור אליה״.הפרויקט שהציג בסיום התואר השני, שעוסק במועדוני סיף יהודים בתחילת המאה ה־20 באירופה, הוא פרויקט מתמשך שהוא ממשיך לעבוד עליו גם היום. הוא עוסק בה בדימוי הגוף היהודי – הכוחני והעוצמתי וגם החלש והאימפוטנטי. גם בעבודה החדשה שהוא עובד עליה בימים אלה, לקראת התערוכה במוזיאון תל אביב, הוא חוזר ועוסק בנושא – מזווית אחרת. ״העבודה נקראת ׳על נהרות׳, והיא מיצב וידיאו שהתחלתי לעבוד עליו עוד לפני המלחמה, כשהתחיל להרגיש פה קצת כמו החלום ושברו. זו העבודה הכי פוליטית עשיתי עד כה, כי היא מתייחסת למלחמה, להשלכות שלה, למרחב, ולעובדה שיש אלפי מאות פליטים – משני הצדדים – שעוד לא חזרו לבית שלהם״.בשנים האחרונות הוא עוסק גם בפיסול ותבליטים, ואוהב את העובדה שהוא לא צריך להיות בסטודיו כדי לעבוד. ״הגלגלים תמיד מסתובבים, וזה קורה בצורות שונות ומפתיעות. אבל לפעמים אני שואל את עצמי מי הנמען לאמנות שלי, האם הוא פתוח להקשיב ולשמוע. השאלה הזו לפעמים מכבידה, בעיקר בזמן כזה״.